כשהייתי קטנה, טבע היה שווה לחופש.
הטבע חופשי ואת חופשייה בו, לקטוף היה אסור, אם הייתי קוטפת בשוגג וחוסר תשומת לב עלה, הייתה גוררת אותי בלפיתת זרועה חזקה ישר אל מקום הפשע ומצביעה על חומר הלבן
" את רואה? הוא מדמם, כואב לו, תבקשי סליחה לא קוטפים"
ואני שגיליתי למה ידי הקטנות הילדיות מוסגלות מלמלתי סליחה
החלטתי להשתמש בכוחי ההתגלה בפני לטוב
תכננתי פריצות, חדרתי באישון לילה לכלביות ושיחררתי כלבים
טיילתי בשדות כלניות, נזהרת לא לדרוך על אף אחת ושיחררתי חמור קטן הקשור בחבל לגזע עץ. צפיתי בו חוגג את החופש בדהירה נמרצת ומועך כמה כלניות, נפרדתי בתקווה שירימו את ראשן שוב.
ואז היו החתלתולים, רוב בני דורי הבורים לא ידעו שנגיעה אחת בגור הקטן וריחם ידבק בו, גזר דין מוות, אימו לא תזהה, תאכיל, תטפל וסיכוייו לשרוד נמוכים, אני ידעתי כמובן, בכעס על הבורות הייתי עוקבת אחר הקבוצות הקטלניות בדרך מהמרכז הקהילתי ואם הייתי רואה ליטוף אחד ממשי הייתי לוקחת את הנידון למוות אלי.
ביקור אצל הוטרינר השכונתי שכבר הכרנו, צייד אותי בכל מה שהייתי צריכה והתחלתי בטיפול המסור.
כולם אמרו, סגרי דלתות, חכי שיגדל, אבל אני - לא!
רק חופש, שיתרוצץ ויחקור ויגלה את העולם, החופש היה גם של הכלבה הזקנה של השכנה העוד יותר זקנה, שנכנסה לחצר שלנו יום אחד והרגה את הגור.
גזר דין מוות אחרי הכל.
גוף נוקשה כאבן, גפיים מעוותות, פנים קפואות במבט אחרון של סבל נצחי.
חפרתי באדמה, הנחתי את הגור, רציתי לקרוא לו פונץ אבל אני והחופש הרגנו אותו. הוא לא דימם וכבר לא כאב לו, מלמלתי סליחה, ועל קברו שתלנו סיגליות.
