בכל נדודי חיפשתי, שנים רבות כשנות חיי ואף יותר.
הפכתי אבנים קטנות לאורך הדרך, מערות עטלפים ונטיפים, שדות סירפדים ונחלים יבשים.
בכל נדודי שאלתי, הקשבתי לעצות מאלו ששמעו על מושא חיפושי, ירדתי מהשבילים בהם הלכתי עד לכפרים הנידחים והשוממים ביותר.
בכל נדודי האמנתי, ידעתי שאמצא, עניין של זמן אמונה וחוש כיוון, גם כשהאחרון אינו ממעלותיי המשכתי.
בנדודי השתעשעתי, ברעיון שרק בדמי ימי אמצא לבטח, לאחר שאאמץ בשתי ידיי וחיוך רחב, יגיע מלאך המוות לאסוף אותי אליו, אלך בלב שלם נטול חרטה וצחוק משותף ביני לבין הגורל על חשבוני.
בנדודי פגשתי, דמויות מסתוריות המלחששות בעלטה, מתבודדי הרים השומרים על שתיקה , חברים זמניים וכלבה נאמנה.
אמונתי מתפוררת, מבקשת לנדוד אף היא לאלה ואלה בעלי הסיכוי להגשים, עור כפות הרגליים קשיח, מתנפץ, נסדק, נפצע והחלים רבבות פעמים, עייפתי.
אגרור גוף עייף אל צלו של עץ אלון, חזק ובא בימים, ראה אינספור עלובי נפש במסעם, חזה בציפורים נודדות ונתן להם בית.
יגן מהחום, ישמור מגשם וכפור, יתן לי לנוח מעט, לבנות, אם אקום באחד הימים, כשהרוח תוביל מעט אמונה חזרה אל משכני, אודה ואמשיך, למצוא לי בית משלי.
