אני לעולם לא אבין, לא שופטת כמובן, לא בנעליהן או בראשן, אך קטונתי.
מה אותם נחשי צפע ארסיים עושים בתוך מוחן עד שהן מוכנות לרמוס אישה אחרת בדרך אל אושרן.
אולי משום שנפגעו מנשים בעבר, אך האין כולנו?
כשם שילד מוכה הופך לאלים, קורבן לפושע, כך גם כאן?
היתכן שמעגל השנאה הקדום, לא ירדם לעולם? מלחמות סמויות וגלויות, חוסר נכונות לתקשר על מנת להגיע להבנה הדדית, הסכמי שלום חתומות להשבת השלווה והתאחדות.
רק המעגל העדין בחוזקתו, לא קנאי, מברך אישה לאישה בשיגשוגה הקפתי את עצמי, בחרתי בפינצטה אחת, אחת ללבבות חסרות מורא, זאת למרות שנפגעו מאחיותיהן ליותר מפעם.
ומאידך הגברים, חברים שבנות זוגם נאותו לראות את הקשר כפי שהוא, להביט עין בעין, לתת את ברכתן לחברויות ארוכות שנים, זכיתי.
כך מדי פעם, כשהאנושות והנשיות מערערות את אמונתי ביכולת של אדם לראות מעבר לנוסחת העצמיות והאנוכיות, אחזור למעגל אותו בניתי בקפידה ואחזיר את האמונה, כך שחלילה לא אפול למסכת העינויים המתמשכת ואף מדבקת את אחיותיי.