כל הבלה בלה של הבפנים

ביום יתום ירח.
שמיים בהירים מלאי כוכבים שחורים,
גלים של דיו מוחקים כל רמז לציורי כף, בשוגג השאירה חותמה בחול,
שובר מואר בכחול וצליל שירת הלוויתנים בוקע מקונכיות ששפות רבות ידעו פעם ונשכחו.
התמסרות ראשונית, טבעית בהתגלמותה, גלמודה ויחפת מעצורים, רעדה.
רגל הכשילה את השנייה, באמצע המשפט, גדעה גמגום מועד וערב לאוזן ןהשקיטה.
שקעו אלה אל המליחות השופעת, כל פעימה עוד שכבת מתפוררת, מזון לאלה מן היצורים שעוד לא נברא שמם.
בולעת את הברכיים, יונקת מותניים, שואבת כתפיים ומתהדקת סביב הצוואר.
בסיס יציב לפתע, רק הראש נשאר, נידון להביט אל האופק, להיצבע בדיו, לראות נקודות שחורות שיעלמו עם שחר, ללמוד שפה מחדש ולחכות שהירח ישוב ויזרח.