השביל הוא אותו אחד
ממחזר את עצמו כתוצאה מהאפשרויות הצומצמות מהן ניתן לבחור
מכירה אותו כה טוב עד שיודעת להסיק שאין לצפות
אותו השביל וגם לא, יום ביומו
הגשמים הופכים אותו לבוצי, כמעט ולא ניתן לחצות
החום צובע בצבעים חדשים, מבליט אבנים, שם אותן בדרכי שאמעוד
שלושה ספסלים
חמש אבנים
דרך החמניות שזהרו לעונתן הקצרה, הניפו ראשן השחור עם הצווארון הבוהק, ולאחר שחזו הצופים בשיאן, קמלות ומרכינות כתרן אל הקרקע.
יופיין קצר ומהיר ומרהיב, בנבילתן אף יפות יותר, צנועות, מקבלות את הסוף בהכנעה אלגנטית.
כבר באמצע הבנתי שהיום יום שונה בשביל.
סכינים חדות, מאותתים שיש לחזור, צועקים במרץ, מפעילים נורה צהובה ואזעקה שמתערבלת כגלי ים, עולים יורדים בעוצמה, מביאים איתם סחרחורת.
החזרה קשה יותר מהצפוי, ארוכה כשלושה סיבובים בכל יום אחר, צועדת דקה, מתיישבת לשלוש, גוררת את עצמי על ברכיים וכפות ידיים שרוטות.
רק עוד קצת, אסור להפסיק, נשימה, ממשיכה, נכנעת לבחילה מוכרת מדי,מגמגמת צלילים לרוח שתבוא ותנחם בליטופה כדי שאוכל להמשיך
רק עוד קצת
עוד דקה
תוכלי לשכב למנוחה
רק עוד קצת
קדימה
את יכולה