בסופו של דבר
בגרעין של הכל
כולם כולם רוצים לחיות
אבל באיזה מחיר ואיך?
הרוע הזה שתוסס כבר מאות שנים, מוליד אלימות שמולידה רוע שמוליד אלימות והמעגל ממשיך וממשיך
והנה נולדה שנאה גם באלה שלא רצו או פנו אליה למרות שפגשו ברוע כנראה לא פעם
והחזרנו וזרענו עוד שנאה אצל אחרים
שתהפוך לאלימות כנראה יום אחד ואז עוד ועוד מתים
איפה הרצון הטבעי לחיים?
האופטימיות הזהירה שבי רוצה לראות את היופי שצומח מתוך הכל
איך בעלי טראומה יהפכו למטפלים ואיך השנאה תזרע אחדות ואיך הרוע יגרום לטוב לזהור חזק יותר.
במקום לראות עיני ילדים בוהות בהלם וכאב שעוד לא נקלט תשתקף מוטיבציה לחיים ועשייה, חיים טובים ככל האפשר
שמהנקודות החלשות יווצר חוזק בל ישוער ועמודי תווך של מבנים חסינים כל פגע
סיפורי שואה וגבורה אופפים סביבי
ואין מנוס מלדעת שגם לרוע ההוא יש סיבה
מניע, שכנראה לא הייתה ברירה
זה לא מונע מהתוצאה ההכרחית להיות בדיוק היא
ועל כן כואב הלב כפליים, פי שלוש ופי מאות של שבירות ורסיסים
אלה לא טוב ורע שנלחמים
זו מלחמה על חיים
כולנו צריכים לרצות לחיות
