כל הבלה בלה של הבפנים

לילה בהיר

הלבנה זורחת בחוזקה, מאירה לי כל דרך, מגרשת את החשכה.

במקום שתבלע אותי העלטה, היא מתעקשת להשאיר אותי איתה, לא מוותרת, מתעקשת, מוצאת לה רווח דק בין העננים, מתעטפת בהם כצעיף, כגלים. 

ביקשתי לחמוק לרגע, להסתתר מעין כל, לדעת שלרשות עצמי, איפה שלא נשמע אף קול, איפה שאפילו מוחי שותק לפתע, נותן בירכתו לרוגע רגעי. 

רציתי לרדות בה, לסרב, לדחות את ההגנה שבטובתה הטילה עלי ככילה, להסביר לה שיש שצריכים, שלא תבזבז עלי את אותם משאבים.

בדיוק כשנאותי להוציא מילים מבישות, הסתתרה לרגע, כאילו חשה בהדהודי ואדוות מרדנותי, אלחש לה תחינה, שובי בבקשה, לעולם לא אשלח אותך שוב.