כל הבלה בלה של הבפנים

אז צללתי.

עמוק יותר ויותר, ללא בלוני חמצן,

תלויה רק בבועות אחרונות שיראו לי לאן. 

שקעתי עד שלא הייתה אף קרן אור,

טובעת לדיו השחור.

רק כשרגליי הרגישו בקרקרעית,

ממששות אצבעות את התחתית,

כופפתי ברכיי ודחפתי בכל הכח,

רק כשלא היה לאן לברוח. 

המראתי אל פני המים, 

נושמת, מביטה לשמיים. 

רוח חורפית מבדרת,

טיפות ראשונות, חיפוש אחר הקשת. 

נודדת על גבי הצבעים אל האופק, 

אל הלא נודע, שם אולי אוכל להיכנע.