לא אכפת לי להסביר לו איך זה עובד ואיך נבנה הצורך הכל כך יפה בין אנשים. בין אדם לאדם, בין אישה לגבר, או בין גבירה לעבד. אכזרי לעשות את זה, אכזרי להסביר את זה, ולראות איך הקרס שנבלע ונאחז במעיים, הופך להיות מוחשי. איך הדגיג זז קצת לצדדים, אחורה וקדימה, רק כדי להבין שהוא בלע את הפתיון, ועכשיו הוא רגע מלהשלף מהמים, מהחיים הקודמים שלו, לחיים אחרים, רק כי הוא לא יכול היה להניח לפתיון.
"קודם כל" אני מסבירה לו, ומלטפת עם הבוהן שלי את השפה העליונה שלו, "צריך לגרום לך לבלוע את הפתיון. להתאהב בו. לכמוה אליו, ולחשוב שאתה לא יכול להניח לו לעבור על פניך, כי החיים שלך, תלויים בכך, ממש כך."
הוא מביט בי במבט בוער ששמור לגבר שמספרים לו בשלווה איך הוא היה פתי, ונבגד, והוא מסרב להאמין.
אני מלמדת אותו על הריקוד היפה הזה שמתחיל בתשומת לב רכה, בליטוף אוהב, והתעללות דקיקה, שמציפים את ההוויה עד שהיא טובעת בתוך אושר.
אני מלמדת אותו שהחומר החוקי הכי ממכר ביקום הוא אושר, כי הוא מטפטף לגוף חומרים נפלאים שמצליחים להפיק משפטים מצחיקים וטפשיים להפליא על אהבה.
אני מסבירה שאת אותו חומר אפשר לכרות מתוך כאב, על ידי התעללות. שזה מייצר גם תלות גדולה שבתורה נבחנת שוב ושוב כשאני מניחה אותו בחזרה על המדף והולכת לשחק בבובה אחרת, מסעירה לא פחות. הוא מביט בי במבט לא מאמין, אומר שזה הדבר הכי אכזרי שהוא שמע, ואני דוחפת את הבוהן שלי לפה שלו, שימצוץ.
.
הנפש היא פריכה, והיא מתמוטטת אל תוך עצמה, כך אני מסבירה לו. אני משתמשת במעגליות באושר מציף, כאב מתעלל, ודחיה צורבת. אני מחייכת והוא מסרב להאמין, בטוח שאני משחקת לו במוח, ומבקש ממני להכאיב לו כאות לאהבתי.
