אמירות

נוסעת אליך בגשם.

לא אוהבת לנהוג בגשם. לא אוהבת לנהוג בכלל. לפעמים החיים לא מותירים לי ברירה.

הפיצוי לא מאחר להגיע - ברדיו השיר "פנקס הקטן".

אני לא גבירה נעלה המתעלמת מהאיש שאוהב אותה. 

אני גבירתך שמטורפת עליך ומקפידה להזכיר לך את זה בכל הזדמנות, בעיקר ברגעים בהם קשה לך.

אתה לא פנקס הקטן, מעולם לא היית ולעולם לא תהיה.

לפעמים חבל לי שאתה לא. רוצה אותך יותר כנוע, יותר מסור, יותר סופג.

אבל לפעמים.........

כמו השבוע.........

כשרכנת על הכורסא והוצלפת ללא רחם, כשלא ויתרתי ברגע בו התבלבלת בספירה וגם אתה לא ויתרת, המשכת לספוג ולספור.

כשאחר כך אמרת לי שהיית מאד קרוב לאורגזמה שם, בפוזיציה הזו, עם הישבן אלי והפנים לכלום.......

ברגעים כאלה לא חבל לי כלום.

משפטים שנאמרו בסוף השבוע הזה:

רוצה אותי? אז מדובשי ומעוקצי.

קשה לך? לא אמרתי שיהיה קל.

אין לא יכול, יש לא מתאמץ מספיק.

זה שחור ולבן, אין אפור.

אתה רשאי לעשות כמעט הכל, אבל צריך לבקש רשות מראש.

מרגישה עכשיו כמו האריה השואג בפסגה ממלך האריות.

הרבה שנים הייתי תקועה בונילי. לא עוד!

אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מיליון שנה.

כאמור, הכל בשליטה.

*אהוב שלי, אם שכחתי משהו אתה רשאי להוסיף.

אם רק הייתי יכולה לשחרר עליך את כל העוצמה שטמונה לי בידיים.

אם רק הייתי יכולה להצליף בכל הכוח ולדעת שתשרוד.

אם רק הייתי יכולה להסביר לך שבאותם רגעים אני לא אוהבת אותך אבל מעריצה את האדמה שאתה דורך עליה ואתה לא היית נבהל כל כך.

אם רק הייתי יכולה להתייחס אליך כמו אל חפץ ולדעת שתמשיך להרגיש בטוח איתי.

אם רק הייתי יכולה להשפיל אותך עד עפר ולהיות בטוחה שתתרומם משם בשלום.

אם רק הייתי יכולה לשחרר את הצעקה שיושבת לי בגרון בלי לחשוב שהסוף יהיה רע.

אם רק הייתי יכולה........

לא יודעת מה זה היה גורם לי להרגיש.

יודעת שרוצה. מאד. יודעת שלא יכולה.

למדתי לחיות עם זה. 

יודעת שלא יהיה לך קל לקרוא את הפוסט הזה.

יודעת שחייבת לכתוב אותו.

על חוף הים.

אמא שלך, אחיותיך, אחיך, האחיינים שלך, אתה, מתרוצצים, מדברים, צוחקים.

אתה מנסה לתפוס סרטנים, אני מביטה בך חצי מחוייכת.

אתה חוזר רטוב, שמח כמו ילד, עומד מעליי עם המטר שמונים שלך ומנער את השיער.

אתה מעביר מבט על החוף, מרוצה מעצמך.

זה היום שלך, זו הטריטוריה שלך, זו המשפחה שלך, פה גדלת, פה אתה מכיר הכי טוב.

הכל פה כל כך שלך ואני עוד חדשה, עוד מגששת, מחפשת את מקומי.

כל כך הרבה כוח יש לך בידיים עכשיו.

אבל לא באמת.

מבט אחד ממני ואתה על הברכיים, שם כפות ידיך על כפות רגליי בלי שאף אחד יבין את המשמעות של זה.

אבל אני מבינה.

אתה שלי.

לפעמים זה טוב, לפעמים זה מדהים, לפעמים זה רע, רע לתפארת.

ולמרות הכל, כשאתה משפיל מבט, אין אהבה גדולה יותר מזו שלנו.

לך, הייה מלך העולם.

חזור, הייה למרגלותיי.

כמה עוד אפשר.........

אתה רשאי להחזיק בדעה, אתה אפילו רשאי להביע אותה.

אפשר שיהיו לך רגשות, זה אפילו מומלץ.

אתה יכול להתעצבן, הרי זה טבעם של בני אדם, לפעמים הם מתעצבנים.

כדאי שיהיו לך חיים מחוץ לארבע אמותינו, זה מכניס אלינו עיניין.

ועל אף כל האמור לעיל

כשאני אומרת "בוא" - אתה מגיע.

כאב הוא לא עונש, כאב  הוא פרס, כי הרי את הכאב אני מעניקה להוא שאוהב כאב.

ככה אני רואה את זה, ככה ראיתי זאת תמיד.

התחלתי דרכי כנשלטת וכבר אז זו הדרך בה ראיתי את הכאב.

כשהפכתי שולטת כי זה מה שהרגיש לי נכון, המשכתי לראות את הדברים באותה דרך.

הבעיה מתעוררת כשאני רוצה להכאיב אבל הצד השני, המוכאב, כל פעם מפשל ולכן אינו ראוי לפרס הכאב.

חתיכת דילמה נהייתה לי פה.

לשנות דרכי ונקודת מבטי?

לוותר לפעמים?

להפסיק להכאיב ולסבול מגירוד תמידי בכפות הידיים?

להעמיד פנים כאילו לא ראיתי שהוא פישל?

צריכה להחליט מה הדרך הנכונה ביותר עבורי ועבורו, מה ייקח אותו הכי מהר למקום בו אני רוצה אותו.

חשבתי שבדס"מ זה קל, הרבה יותר קל מונילי, כי הרי פה ברור מי שולט, מי נשלט, מי מחליט, מי מוחלט.

כל זה כנראה נכון עד שנתקלים בפרא אדם..........

אתה מונח לי על הברכיים. לאורכן.

הראש מגיע עד גבי, הישבן מונף על ברכיי, רועד קלות.

ברקע מתחיל השיר. פינק פלויד.

5 דקות של אחד השירים הכי אהובים עלי.

המנגינה מתחילה, הגיטרות מרעידות לי את הלב והיד שלי עוברת בעדינות על ישבנך.

אתה רועד, מחכה, מייחל, מצפה לכאב, ליד המונחתת.

אבל לי יש זמן. 

דקה וחצי של גיטרות כדי ללטף לך את התחת.

מתענגת על כל שנייה שבהן ויודעת שאתה צורח בלב. מתחנן שאצליף, בוכה בלי דמעות שאתה רוצה יותר, רוצה כאב, רוצה להרגיש חזק.

הרעידות של הישבן שלך ברורות ולא משאירות ספק לגבי תשוקותיך.

אבל לי יש זמן.

לפעמים דקה וחצי זה המון המון המון זמן.

מספיק זמן כדי לטפטף לך שמן חם על הישבן ולהמשיך ללטף.

ואז: SOOOOOO, ארוך כזה מזמין.

האצבע שלי נדחפת לך עמוק לחור. במכה אחת, בהפתעה.

הצעקה שלך לא מאחרת לבוא וגורמת לי להרטיב חזק וחם את התחתונים.

הזווית של האצבע מכאיבה לך, אני יודעת, אבל אני ממשיכה לזיין אותך במסירות.

2 דקות תמימות עד שנעימת הגיטרות חוזרת, האצבע יוצאת ואני שוב מלטפת.

מלטפת.

מלטפת.

מלטפת.

מלטפת.

נגמר.

המוסיקה דוממת ואני משליכה אותך מעלי לרצפה, מתיישבת לך על הפרצוף ובשקט בשקט, בריכוז מכסימלי, משתפשפת לך על הפה עד אורגזמה של מיצים ודמעות של אושר ואוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם.

עכשיו אתה רשאי לאונן.

"מלאכית תמיד היתה צוחקת עלי ועל הסרטים שלי .

אני יש לי מין סוג של חרדת נטישה בקשר לכל מה שקשור לאהבה ולאנשים שקרובים אלי ,

אז אם יוצא ככה שמישהי קרובה דוחפת אותי החוצה קצת, אז אני ישר משתבלל לי , תכונה בעיתית כשמדובר על יחסי שליטה - בעיקר אם אתה כמוני "נישלט שיש לו מה להגיד על כל דבר" ובקיצקץ - כמו שמלאכית אומרת -"חרא נישלט "

כך הוא כתב, לפני חודשיים.

לא הבטחתי שבדס"מ זה קל, כן הבטחתי שהבדס"מ יתנהל על פי ההעדפות שלי, החשיבה שלי, בדרך שלי.

אתמול בלילה זה בדיוק מה שקרה: הוא נרדם כשהוריתי לו להשאר ער לידי.

נרדם שוב ושוב ושוב.

והעונש? לא ללטף אותי לפני השינה. לא לגמור הלילה.

הוא משתבלל.

אני לא מתרגשת.

אפילו קצת מחייכת.

אולי הרבה.

בדס"מ זה לא קל, אבל וואלה, מספק בטירוף!!!

יש אנשים שממש קל להם לבקש מהיקום ולקבל את מה שביקשו,

רק שאולי כדאי לאנשים הללו לבדוק ממי היקום לקח ואת מה, כדי שיוכל לתת להם את מבוקשם.