לא לבעלי לב חדש

 .....אחרי שהתיר את חבל החניקה מצווארי, התחלתי בנשימותיי הראשונות, החדשות והמופלאות מכל.

הודתי לו בליבי: "מודה אני לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" אבל אז, בדיוק באותו רגע מכונן, הוא אחז במחטים ארוכות. תוך ביטחון רב, החל לחורר לי את איבר הנשימה, שרק זה עתה החייה את נפשי. המחטים הסטריליות הוחדרו לתוך הניחריים ומשם כלפי חוץ תוך,שהם מחוררות את דופן האף. הכאב שלא הייתי מוכן לקראתו, היה קשה. הרגשתי יד יציבה ובוטחת, אחוזת בכלי חד ומפלחת בלי הסס.

דם ניגר מהאף והתפשט על פניי. בסימביוזה מטורפת, התמלאתי בחמימות גוף בלתי מוסברת,  מהולה בשמחה של שייכות. (הרי בעבר סימנו עבדים עם נזם אף)

הכאב שינה פנים והפך לידידי הטוב ביותר. בעדינותו הרבה ובחמלה מלטפת הוא ניקה את פניי המכוערות (לטעמי) בעזרת פד גזה.

וודאי תשאלו ובצדק אם אני לא חושש מפניו? לא אשקר אני כן! אפילו מאוד. אבל במקביל, ברור לי (באמונה שלמה) שהוא שומר עליי מכל פגע ולא יעשה בי שימוש רע או נזק בלתי הפיך. שמו הטוב, הולך לפניו ולא תגרם לי צרה, עקב חרמנות רגעית.

אני מעריץ את דמותו, השכלתו, חוכמתו ויופיו. מנשק את רגליו בתחילת הסשן כי זכות גדולה עבורי להיות חפץ לסיפוק יצריו.

בפרק הבא: מחט על ראש הזין.