היא רכה שכזאת.
יש לה גוף מלא המבטא רכות, מכפות רגליה ועד ראשה המתולתל בשער שחור גולש, כולה משדרת רכות עוטפת, רכות אוהבת.
קולה השקט כל כך, מתנגן וערב לאוזן.
לעתים בכל מפגש אני מבקש ממנה שתרים מעט את קולה, מזכיר לה שוב שהדף האוויר הארור גרם לנזקים שלעולם לא יתוקנו וכשהיא מדברת חלש מדי הצלצול התמידי של אוזניי מכסה על קולה, בדומה לנגן מלווה שעצמת נגינתו עולה על זו של הזמר אותו הוא מלווה עד שאין הקהל שומע כלל את קולו של הזמר.
היא לא מצווה, היא לא מבקשת, היא מסבירה ומנחה ומלמדת.
מבלי שבכלל תתכוון לכך, היא שולטת בי שליטה ללא מצרים, היא מכוונת את השיחה, את הנגיעות, את המבטים, את הנשימות ואת הנשיפות ואת תנועות הגוף.
כל פעם מחדש אני תוהה למה היא מחכה להסכמתי כדי שתסיר את בגדי במו ידיה ממני, מדוע שואלת היא אותי כל פעם מחדש האם זה בסדר מבחינתי שהיא תסיר לפני את בגדיה.
אחר כך, כשאני ערום למולה והיא עירומה למולי ואנחנו מחזיקים ידיים ומביטים עמוק בעיניים, כשהיא רוצה לחזק בי תחושה כזו או אחרת, היא שואלת בשיא הטבעיות האם זה בסדר מצדי שהיא תיגע בי, בגופי....
ואני כמובן מסכים לה לנגוע ומנסה בלי מילים לומר לה את מה שאני חש ברגעים האלה, בעיקר אם מתמזל מזלי ואנו לרגע מחבקים ושדיה נמעכים אל חזי וזקפתי נושקת למפשעתה מלאת השער והרגע הקצר הזה ממלא אותי כל כך.
למן הרגע הראשון חשתי כל כך פתוח וגלוי אליה, דרך השתיקה ומבט העיניים.
אני בכלל לא רוצה שהיא תשאל אותי אם אפשר לנגוע בי, אלא רוצה שהיא כל הזמן תיגע בי, בכל גופי, שתפשפש בי עד בלי די, שתחפור בתוכי ותגלה את החבוי בתוכי שאיני יודע עליו כמעט דבר ותוציא ממני את השלהבת, שתעצים בי את כל התחושות עד שאשאג החוצה את ההתנפצות שבתוכי.
ואחר כך שתדריך אותי כיצד לנגוע בה ולחפור בתוכה ולדעת עד כמה הנגיעה שלי בה נפלאה לה כשם שנגיעותיה נפלאות לי.
אבל, היא המדריכה הקובעת את הדרך ואת המינון והקצב ואני התלמיד הולך לצידה, לצידה ואיתה.
וממנה למדתי עד כמה ההליכה האיטית והסבלנות עם ההסתכלות פנימה יש בהם כדי ללמוד ולגלות ממדים חדשים בתוכי.
זאת לא גיליתי לה, עד כמה בסתר לבי אני מתמסר לה והיא בכלל לא מנסה להיות לשולטת אלא להיות לי למנחה ומדריכה ונוגעת בגוף ונפש ושותפה ברגעים של קסם...
ככה זה בא ממני
כותב החוצה מבפנים, עוד לא יודע למה...לכל חוסר הגיון, יש את ההגיון שלו...
איני יודע, האם גם לכם קרה כדבר הזה.
לתומי פתחתי את העיתון ובין שלל העמודים והמודעות גם מצאתי עצמי מרפרף בעמוד של מודעות האבל.
זה הרגל של שנים אצלי, לרפרף על מודעות האבל.
לפתע הלב מחסיר פעימה.
במסגרת השחורה מופיע שמו של קרוב משפחה, אדם צעיר יחסית.
הלוויה עוד חצי שעה.
ללוויה לא אגיע, מביתי לביתו לפחות שלוש וחצי שעות נסיעה.
בתחילה בא ההלם, בכלל לא ידעתי שהוא חולה, אחר כך אני נזכר שלפני שנים לחששו על בעיה כזו או אחרת, משהו לא ברור.
אחר כך עולים בי הזיכרונות המשותפים מן הפעמים בהן בילינו יחד, מגיל הילדות ועד לפגישתנו האחרונה שהייתה לפני שנתיים?, שלוש?, אולי ארבע שנים?
"רגע", אני שואל עצמי, "איך זה ולמה שלא הודיעו לנו?".
אחר כך אני מהרהר ביני לבין עצמי ונזכר שבעצם גם אני לא הודעתי לרבים מקרובי משפחתי כאשר מביתי יצאה לוויה...
אני חושב לעצמי, תמיד קיים המעגל המשפחתי הראשון, בני המשפחה הקרובים ממש, קרבה ראשונית כמו שמגדירים לפעמים, אלה אשר על כל צד ושעל של שמחה ועצב שלנו, גם שלהם, אנחנו עוברים זאת יחד.
אלא שקיימת גם "הפזורה", אותם חלקי משפחה שהם "קצת יותר רחוקים" ולעתים, מפליא עד כמה מרחק הזמן וטלטלת החיים גורמת לנו לשכוח, גם להישכח, אל חלקי משפחה אלה.
לפתע אני תופס עד כמה אנחנו מסתגרים בתוך הקונכייה שלנו וכל אחד חי את חייו בחוג החברתי המצומצם שלו ושוכח, גם נשכח, עד ש!!...
עד שלפתע באה הטלטלה ואז נזכרים שיש עוד משפחה, שיש עוד אנשים שאתם חווינו חוויות והיו לנו שמחות ועצב כאלה ואחרים, אבל עם סערת השנים והחיים, "התרחקנו".
היום, אני נוסע שוב אל משפחתו שבצפון הרחוק, לפני שנים הייתי אצלם בחגיגת בר מצווה מפוארת.
אבל עכשיו כבר מאוחר מדי...
איני יודע כיצד מכוון לו הכוח העליון את הדרכים בהן אני הולך לי אשר הן מצטלבות בדרכי אחרים למפגש כזה או אחר.
לעתים אני מברך על המזל שנזדמן לי להצטלבות דרכי עם של אחרים, לעתים אני מקונן על כך.
התמזל מזלי ודרכי הצטלבה עם דרכה של חגית למפגש מיוחד אשר עליו מבקש אני לספר לכם.
"נפגשנו", אם בכלל אפשר לומר את המילה הזו, נפגשנו, בשעה קטנה של לילה שבין שישי לשבת בבלוג שלי, כאשר צפתה בי יחד עם אחרים, משחק בעצמי. כעבור זמן מה שכנעה אותי שנעבור למסנג´ר, "ככה גם תוכל לראות לי", הבטיחה ואני כמובן שקפצתי על המציאה, לא בכל לילה מזמינה אותי מישהי לצפות בה.
היא מתחה אותי מעט במסנג´ר, לתומי חיכיתי לה כשהמצלמה שלי עובדת, אבל היא, אחר שנכנסה רק ביקשה שלא אעשה דבר, רצתה לראות אותי כשהזקפה שלוחה קדימה והאשכים משתלשלים מתחת לה.
את תמונתה לא העלתה.
כמה רגעים חיכיתי בדממה, שואל עצמי האם היא מתחה אותי ואז, לפתע עלתה תמונת גופה העירום.
"אל אלוהים, יש לך גוף פצצה", כתבתי לה כשראיתי את גופה המעורטל, רק את פניה לא ראיתי.
מה שבא לאחר מכן נבצר מבינתי.
מבלי שאבין הכיצד ואיך, היא גרמה לי לעשות בדיוק את רצונה. לבקשתה פערתי למול המצלמה את ישבני ושיחקתי בו ויותר מכך, החדרתי חפץ או שניים לתוכו, הבאתי סרט מדידה והוכחתי לה כי אכן גודל איברי הוא 11 ס"מ ועוד קצת, ואלוהים ישמור, לא יודע כיצד הצליחה להשפיע עלי, בעובדה היא שנטלתי מספריים עיצבתי את שער ערוותי על פי הוראותיה, מתפלל שזוגתי או בני לא יפתיעו אוי בזמן הזה.
אפילו הצליחה לשכנע אותי לעשות את שמעולם לא התנסיתי בו, לפתע מצאתי עצמי פוער את נקב איברי ומחדיר דבר לתוכו והיא מרחוק צופה במעשה.
ייתרה מכך, בדרכה שלה הצליחה לשכנע אותי להסכים על מה שבדרך כלל איני מוכן לו כלל וכלל. להראות לה את פני.
היא המיסה אותי במילים חמות ומייחמות, פיתתה אותי בתקריב מפשעתה שהיא מפשפשת בה ובהבלטת שדיה המושלמים ולאט לאט שכנעה אותי שאראה לה את פני כאשר אני גומר.
משהו בה, במילותיה שכתבה לי ובתנועות גופה הניבט אלי מן הצג כבש אותי והפיל את חומות ההתנגדות האחרונות שלי.
"את כמו מלכה לי", כתבתי לה בהיסח הדעת ובנפש הזויה וגוף משתוקק לפורקן והיא ענתה לי שאשתוק ואגמור ואני כיוונתי את המצלמה אל פני ואוננתי במרץ, התשוקה שבתוכי גאתה עד כדי כאב ואיבדתי את השליטה על עצמי מחניק את הצרחה שכמעט וצרחתי בגרוני, רועד ושופע בחוזקה את הגמירה הטובה.
בעודי מתכווץ אל רפיוני הראיתי לה את זרעי שיצא ממני, חלקו ניתז אל הרצפה וחלקו מרוח עלי. לא היה קץ לאושרי ושמחתי כאשר התברר לי שמצאתי חן בעיניה ונתנה בי אמון לאחר שראתה את פני בשיאי והיא גילתה לי מי ומה היא באמת, ואני שאלתי במילים מהססות אם יש סיכוי לחוויה משותפת.
"יש בי איזה עבד שמסתתר בי", כתבתי לה.
"אם תחליט להעיז ולבוא, אני אהיה קשוחה אליך. קצת!!", כתבה לי.
"מוכן להתנסות בך", כתבתי לה ביד רועדת.
כעבור שלושה ימים, עם ערב, נקשתי ביד רועדת על דלת ביתה ואז ראיתי לראשונה את פניה.
הייתי מוכה הלם כשפתחה לי את דלת ביתה, מחייכת מזמינה אותי להיכנס אל ביתה, משכנה ומקדשה, המקום שבו היא מרשה לעצמה להיות לעתים מלכה קשוחה וערמומית ולעתים שפחה כנועה הנתונה למרותו של אדונה.
כמוני, לבטח איש מבאי היכל המשפט לא היה מתאר לו כי אותה חגית, עורכת הדין הפלילית היפהפייה והמצטיינת של המחוז מטעם הפרקליטות, אשר כל הופעתה אומרת כבוד וסמכות ורצינות, דיבורה שקט ומדוד ולבושה תמיד כהה וסגור, היא גם אישה יצרית וחסרת עכבות, היפוך גמור למה שנדמה שהיא.
היא יפה, לעזאזל, יש לה יופי נדיר ממש. מיד כשראיתי את חיוכה הכובש התאהבתי בה. כל אחד היה מתאהב בה.
לרגע בהינו זה בזו אלא שחגית נטלה מיד את היוזמה. "תפסיק לבהות בי במבט ההזוי הזה שלך ותתפשט", ציוותה עלי, "צריך לבדוק מה אתה שווה בכלל".
תוך שלושים שניות עמדתי לפניה עירום כביום היוולדי, נפעם ונרגש ומצפה לבאות.
למרות שצפתה בי בבלוג, כמו תמיד כאשר אני מתגלה במערומי לפני מישהי, גם הפעם גאתה בי ההרגשה המיוחדת והמרגשת הזו, של החשיפה הראשונית.
עקבתי מעט אחר עיניה שהתרוצצו בחוריהן וסקרו את גופי מכף רגל עד ראש בטרם צבטה בחוזקה את אחת מפטמותיי כשהיא נועצת עיניה בפרצופי מחפשת את עווית הכאב ואני התאמצתי שלא לספק לה את מבוקשה, אבל היא לא ויתרה ולחצה חזק יותר ויותר עד שלא יכולתי יותר לסבול את הכאב והיא צחקה, "גיבור גדול", אמרה לי בבוז כשהבל מרוקה פוגע בפרצופי.
אחר כך והביטה ארוכות על זקפתי הרועדת, "איזו נקניקייה" גיחכה.
כשהחליקה ביד חמימה על זקפתי ולרגע חפנה את אשכי, לוחצת עליהם מעט, לא התאפקתי וצחקקתי והיא נתנה בי מבט זועף, "עוד רגע כבר לא תצחק", אמרה בחריקת שיניים.
אחר כך נעמדה מאחורי, מביטה בי זמן מה בשקט, מדי פעם מורטת מעט משערות ישבני.
"תתכופף", אמרה לי בקול שקט.
בתחילה שמעתי את הרשרוש מאחורי ומיד אחר כך גיששה זרתה עטוית הלטקס בישבני וחדרה לאיטה אל פי טבעתי, משתהה בתוכו לזמן מה ויוצאת כלעומת שבאה, בה בעת שתי אצבעות צבטו לרגע את עור השקיק היכן שהוא משתלשל מן הגוף קרוב לפי הטבעת .
ציינתי לעצמי בהתרגשות שנעים היה לי להרגיש את אצבעה בתוכי.
"מי הרשה לך להזדקף?", נזפה בי כשהזדקפתי לתומי, "תתכופף מיד, אתה תשלם על כך!!".
לא שמעתי כלל את השריקה באוויר כאשר פגע השוט בישבני משאיר בו חותם צורב.
"אי", קראתי בקול מופתע.
"שתוק!, אף מילה", אמרה לי והמשיכה להצליף בי, מכסה את פלחי ישבני בפסים צורבים, מדי פעם גלש השוט והכה גם בירכיי או עלה מעלה והשאיר כאבו בגבי.
למרות שידעתי כי צפוי הדבר שתצליף בי, הרי שאין אני מורגל בהן.
ידיים צוננות הרגיעו את עורי הלוהט, קוביית הקרח שבידה נדדה על הפסים האדומים שסימנה עם השוט בגופי, מן החוץ פנימה במעגל ההולך ונסגר אל תוך ישבני, לבסוף נדחפה לה אצבעה אל פי טבעתי ושיחקה בתוכו, מרחיבה את הפתח ואחר כך קוביית הקרח, אחר כבוד, הוחדרה אל תוכי וכך נמסה לאיטה וטיפותיה מטפטפות מחור ישבני אל הרצפה.
לא היה קץ להפתעתי ושמחתי, אחר שהרשתה לי לעמוד זקוף, נעמדה למולי עירומה כביום היוולדה, נותנת לי את הזכות לצפות במעלותיה.
"את כל כך יפה, את מושלמת", לחשתי לה והיא חייכה אלי בסיפוק.
ידיה שהיו כבר חמימות לטפו ברוך את חזי וגלשו לאורך בטני כמו רופא הבודק את בטן הפאציינט שלו כשכיוונן אחד, אל מפשעתי.
כף ידה חפנה את שקיק אשכיי ואצבעותיה דגדגו את כדורי האשך והדגדוג הזה העביר בי צמרמורת של עונג. בידה השנייה עטפה את איברי והחליקה עליו מעלה מטה, שלוש מאצבעותיה רקדו על כיפתי וכך אוננה לי, משלהבת אותי עוד ועוד וכל אותה עת חייכה אלי.
היא ייחמה אותי וריגשה אותי כל כך, "אני, אני תכף גומר ככה", גנחתי, כשברכיי רועדות.
ללא אומר הידקה את הטבעת על איברי עוטפת אותו בחוזקה ליד בסיסו מונעת ממני את היכולת לגמור.
"טוב, עכשיו נשתעשע אתכם", משכה באפי וכך גוררת אותי אל מרכז החדר.
"אתנו?", שאלתי בהפתעה ובבהלה גם יחד.
"טובים השניים מן האחד", פרצה בצחוק רועם, "תאר לך, פעם ראשונה שאני עם שניים", לטפה את שער ראשי.
"כלבוני, בוא", צעקה בכיוון אחד החדרים ומיד הופיע גבר עירום הולך על ארבע כמו כלב.
"תכירו, זה איציק, הכלבון שלי, לפעמים הוא גם בעלי, זה עמיחי אורח שלי", אמרה כשהיא מושכת בשערו עד שנעמד לידי והחלה מאוננת גם לו.
הצצתי בהם ולא יכולתי שלא לחייך אל עצמי בסיפוק עילאי. לבחור הזה לאחר שהגיע לשיא זקפתו יש זין קצר ודקיק משלי. הנה זכיתי ואיני הכי קטן בחבורה.
כאשר גנח בהנאה את ליטופיה מסמן לה שהוא כמעט בשיאו, עטפה גם את איברו בטבעת.
"עכשיו הגיע זמן המשחקים", אמרה לנו, "קדימה, שבו זה מול זה", ציוותה עלינו ושנינו מיהרנו למלא את מצוותה.
לאיטנו התקרבנו עוד ועוד זה אל זה, כפי שהורתה לנו, רגלי השמאלית מעל רגלו הימנית ורגלו השמאלית מעל רגלי הימנית וכך מצאנו עצמנו, שני הגברים, בתנוחת הטנטרה, מפשעתי נושקת למפשעתו, אשכי נמעכים אל מול שלו ושתי זקפותינו לכל אורכן מתחככות זו בזו.
מאי שם צץ בידה שרוול בד שחור וקטנטן אשר עטף יחד את איברי ואיברו, כאילו והיו ליד אחת בתוכו והוא דואג לכך ששני האיברים הקשים לא ייפרדו זה מזה, כל הזמן יגעו זה בזה, יתחככו וישפשפו האחד את השני, ישלהבו במגע הזה זה את זה.
לרגע הביטה מרוצה במעשה ידיה, שהפכה את שני איברנו לאחד ואחר כך, נטלה שני מצבטים כסופים המחוברים זה לזה בשרשרת וצמיתה אותם לפטמותיי ואני שמחתי שהכאב בהן אינו קשה במיוחד.
אחר כך הצמיתה שני מצבטים גם אל פטמותיו של איציק כאשר השרשרות משולבות ביניהן, היה ונתרחק יותר מדי זה מזה תמשוכנה השרשרות את המצבטים ופטמות שנינו תכאבנה מאד.
ידינו הונחו זה על כתפו של זה למעין כסא שחלל במרכזו.
"הנה הגיע זמן הליקוק הכפול", הסבירה לנו חגית את רצונה, כשהיא מתיישבת על זרועותינו. ישבנה ומפשעתה ירדו מעט למטה. ישבנה המופנה אלי ממש בגובה פרצופי היה ומפשעתה בדיוק מול פרצופו של איציק.
"קדימה, תלקקו לי טוב בכוס ובתחת" ציוותה.
מיהרתי ודחקתי את ראשי אל בין פלחי ישבנה שנפערו בתנוחת הישיבה הזו, לשמחתי ריח נעים בא ממנה, לבטח התנקתה ובישמה את פי טבעתה לקראת הליקוק הזה.
לשוני החליקה בחריץ התחת החלקלק , מרטיבה את מסלול תנועתה עם רוקי, מדי פעם התעכבתי על פי טבעתה, מצליף בו עם לשוני ודוחף מעט אותה אל תוף פי הטבעת הרוטט.
התענגתי על טעם מיציה שזלגו מתוכה ונאספו בלשוני שמרחה אותה בחריץ ישבנה
"כן, אתה טובים, אוחח, עוד יותר חזק" החלה חגית גונחת ורועדת ומשתלהבת כשהיא מדביקה את איציק ואותי בהתלהבות שלה ושנינו מלקקים את שני נקביה בלהט הולך וגובר, גופינו רועדים ומזדעזעים לקצב הרעידות שלה והתנודות האלו גורמות לשתי מפשעותינו המזיעות ולשני איברנו הכלואים יחדיו ואשכינו הנושקים אלה לאלה לרטוט ולדגדג וללטף זה בזה והגעש המייחם מתפזר גם בנו.
מעולם לא חשבתי שכל כך אתייחם ואתענג מאיברו ואשכיו של גבר הנושקים לשלי.
"אאאאהההההההה", צווחה חגית את הגמירה שלה ונשארה תלויה עלינו, מחזירה לעצמה את נשימתה, "אוף הייתם טובים, זה היה ממש טוב", לחשה לנו כשהיא מלטפת את ראשינו, "עכשיו אני ממש צריכה להשתין", הסבירה את מצבה ועוד לפני שהבנתי מה קורה, החלה מטילה ממקום מושבה עלינו את מימיה, הישר אל המקום בו איברנו מחוברים זה לזה.
אודה ואתוודה, די נעים היה לי להרגיש את זרם מימיה החמים זורם ומרטיב את מפשעתי, מעניק כמעין ליטוף זורם לראש הכיפה כאשר היה פוגע ממש בה.
אחר כך התירה אותנו ואמרה לנו שתוך דקה אחת עלינו לנקות את הרצפה ולהתנקות בעצמנו ולעמוד לפניה.
בזמן שסדרנו עצמנו פרסה חגית מזרן ליד הקיר וכעת ישבה עליו, נשענת בגבה לקיר, רגליה מורמות וכולה מפושקת לפנינו, ויברטור ענקי היה בידה.
"עמיחי, תוריד ממנו את הטבעת ותמצוץ לו", אמרה לי והצביעה על הזין של איציק.
כל כך נבהלתי כאשר אמרה לי זאת, מה יקרה אם יגמור בפי?, מעולם לא טעמתי טעם זרע, רק מעט משל עצמי לפעם אחת.
"אתה שלא תעיז לגמור לו בפה, אחרת אני מורידה לך אשך", הזהירה את איציק בקול קשה, "קדימה".
כרעתי מולו והבטתי בזין שלפני, באשכים המשתלשלים ממנו, בגזע הקצר וראש הפטרייה הגדול יחסית ובנקב הפעור מעט במרכזו. לאיטי התרתי את הטבעת הנועלת ואחר כך בחשש מה עטפתי את הזין בין שפתי הולך ומביא את כולו אל תוך פי.
לשוני לטיפה את הזין שבפי והתחלתי מחליק עם שפתויי עליו בקצב איטי שהלך והתגבר, בה בעת ליטפתי את אשכיו המזיעים.
רק עכשיו שמתי לב שאין לו בכלל שערות בזין, הוא היה חלק לגמרי.
לפליאתי, היה טעים לי עור הזין המזיע כאילו ומרחו עליו מטעם במיוחד לכבודי.
הזמזום הסיט את תשומת לבי אל חגית הצופה בנו, הוויברטור היה נעוץ בתוכה רוטט, אחת מידיה גיששה על שדיה בעוד השנייה אוחזת בוויברטור שטרטר בשיא כוחו ופניה היו אדומות ועיניה מפלבלות.
איציק גנח בהנאה וככל שגנח כך תפסתי ביטחון רב יותר והגברתי את קצב המציצה, מתופף בלשוני על כיפה, הוצאתי אותו מפי ואספתי את אשכיו בין שפתותיי כשאני מאונן לו ואף העזתי ואחת מאצבעותיי נדדה מאשכיו אל תוך ישבנו וכשנגעתי בפי טבעתו נשמעה ממנו צווחת עונג.
"גברתי, אני לא יכול יותר", צווח.
"עצור", פקדה עלי חגית ואני קפאתי על מקומי, איברו הקשה מול פרצופי רוטט לו.
"אח נהדר לראות איך גבר מוצץ לגבר", התמוגגה חגית, "עכשיו עמיחי בוא תמצוץ לי", אמרה וממש משכה את ראשי אל בין רגליה ואני כמו כלב צמא התחלתי ללקק את מפשעתה החמה והרטובה, מנשק את שפתיה שבחוץ, יונק את דגדגנה, מלטף את שפתי הכוס שבפנים ומשתדל להחדיר את לשוני עמוק ככל האפשר אל תוכה הרטוב והחם .
"תזיין אותו בתחת", שמעתי אותה ולא העזתי לעצור עצמי או להשמיע קול טרוניה.
משחה קרירה נמשכה בישבני, אצבע נדחפה לתוכי משחקת בחור ואחר כך עוד אחת, בה בעת יד אחרת לטפה לאיטה את אשכיי ואת איברי הלוך וחזור והתרגשותי גאתה.
"הנה זה בא", שמעתי אותה צוהלת והיה זה סימן לאיציק שהחל מחדיר עצמו אל תוכי, "למזלך יש לו קטן אז הוא לא יקרע אותך", אמרה והתגלגלה מצחוק.
כך מצאתי עצמי כורע כשראשי בין רגליה של חגית, לשוני מענגת את מפשעתה ואיציק בעלה והעבד שלה מזיין אותי בתחת.
כעבור זמן קצר הפחד התחלף לו לעונג, הזין הקטן שהיה בתוכי ליטף את תוך ישבני בליטופים מענגים מאין כמותם.
לפתע גם הבנתי אותם, את הגברים שהיו מזמינים אותי כדי שאני אזיין אותם בתחת כשהם מספרים כי זין קטן עושה להם נעים כל כך.
לו יכולתי, הייתי מספר להם כמה אני שמח שזכיתי להיות איתם ברגע הזה.
אין ספק, הוא היה כל כך מחורמן מן המציצה שלי שזמן קצר לאחר שהחל רוקד בישבני גנח וביקש שתרשה לו.
"אם עמיחי מסכים שתגמור לו בתחת אז אתה רשאי לגמור", אמרה לו חגית ואני מיד הסכמתי ואיציק הגביר את קצב משחקו בתוכי גורם לראשי לרקוד בין רגליה ברטט חזק ותוך זמן לא רב פעם את זרעו בתוכי בקול צהלה רמה.
גם חגית צהלה את הגמירה שלה.
זמן מה שתקנו, ראשי עדיין בין רגליה, מישבני שאיציק מלטף ביד אוהבת זלגו טיפות זרעו.
רק קול נשימותינו הנסערות נשמע.
"עכשיו איציק תמצוץ לעמיחי ואתה עמיחי, אוי לך אם תגמור לפני שארשה לך, אני אכסח לך את הביצים", שברה לבסוף חגית את הדממה.
הייתי נרגש ונפעם, הרגשתי בעננים, זו פעם ראשונה לי שאני בשלישיה, פעם ראשונה שגבר חודר וגומר בתוכי, פעם ראשונה לי שגבר מוצץ לי לעיני אשה.
איציק הסיר ממני את הטבעת ובמיומנות רבה והחל מלקק את אשכיי ואיברי ואחר כך החל מוצץ לי במרץ, חופן את אשכיי ויונק אותי לתוכו בכוח רב.
כף ידו ערסלה את אשכיי, אצבעו חדרה בקלילות אל חור ישבני הרטוב, שפתיו נישקו וליטפו והחליקו לאורך איברי, בקצה לשונו ליטף את נקב כיפתי מגרה אותי עוד ועוד.
הריגוש הלך וגאה בי, משלח בי זרמים בגלים הולכים וגבוהים, הולכים ומתחזקים.
"גברתי, אני לא מסוגל להתאפק, אני תכף אגמור", אמרתי מתוך מאמץ שלא לגמור.
"עצור", צווחה חגית והוא מיד הפסיק את מציצתו בי.
חגית משכה אותו אליה ושניהם ישבו מחובקים למולי, "תאונן", אמרה לי, "ותגמור על השדיים שלי".
"אל אלוהים", חשבתי לעצמי בפליאה, "מה פתאום גבירה מבקשת שאגמור לה על השדיים?", אבל נסתרות דרכי גבירות.
עמדתי בפישוק למולם, הומה והוזה, לרגע נדנדתי את אשכי, מטלטל אותם, מנסה למשוך ולו במעט את הזמן הנפלא הזה, אחר כך התחלתי ללטף ביד רכה את איברי, תנועות קצובות. חלקלקות זיעתי עזרה לי להחליק עם כף ידי ואצבעותיי העוטפות את הזין סביב, כל אימת שכיסתה כף ידי את הכיפה בתנועת ליטוף התגברו וגאו עוד יותר זרמי התשוקה שבי, הייתי לקראת הפיצוץ.
האורגזמה בא לי כמעט במפתיע, לפתע הכל רעד והייתי לא פה ולא שם, בדרך לא דרך כיוונתי עצמי אל שדיה, "זה באאאאאאאאאאאא", צווחתי בטרם ניתז הזרע ממני ופגע בשדיה בכמה פעימות הולכות ונחלשות.
סחטתי עצמי עד תום, אף טיפה לא נשארה בתוכי, על שדיה ובטנה היו פזורות נקודות נקודת לבנות.
"עכשיו איציק שלי, תנקה אותי עם הלשון שלך", שמעתי אותה צוחקת ומיד הבנתי למה ביקשה שאגמור עליה והוא מיהר ושאב אל תוכו בהנאה את זרעי החם, משאיר את עורה נקי ומבריק.
"אוף, אני גמור", לחשתי והתיישבתי לידם.
מבטי נדד דרך החלון הפתוח אל הכוכבים המנצנצים מלמעלה, לאור הירח הבהיר נראו העננים בבירור משייטים להם. ידעתי שממילא אני כבר חסר תועלת, יעבור זמן רב עד שאחזור ואתמלא ואהיה שוב מוכן, לא שמתי לב לקורה סביבי, ראשי היה במקום אחר, היה עלי לעכל את מה שעברתי.
"היי, עמיחי", קטע איציק את הרהוריי, "מה דעתך להצליף לשפחה הזאת?", שאל.
הבטתי סביבי לא מרוכז, לא מבין.
ראיתי את חגית כשהיא כורעת על ברכיה, ראשה מונח על כפות ידיה שעל הרצפה וישבנה מופנה מעלה, אל מול בעלה.
בידו היה השוט.
"לא, מעולם לא יצא לי", אמרתי לו.
"תמיד יש פעם ראשונה", אמר לי ומשך אותי בידי שאקום ושם את השוט בידי, "קדימה, תצליף בה, בכלבה".
התחת הלבן והחלק קרץ אלי, פי טבעתה רטט בעצבנות מה, היא זעה מעט על מקומה.
"קדימה, אל תפחד", עודד אותי איציק.
הרמתי את היד, והורדתי אותה קדימה, מקווה שלא אצליף חזק מעל המותר.
"אהה", שמעתי אותה גונחת את הכאב שהענקתי לה, פס אדום נראה בבירור על הישבן המושלם.
שוב הצלפתי בה, נהנה ומחייך לכבוד של עוד פס אדום שהופיע על ישבנה.
המשכתי עוד ועוד להצליף בה, מכסה את ישבנה בפסים אדומים, תחושת הנאה וגאווה גדולה אפפה אותי.
לתדהמתי בה בעת שהצלפתי בה, איברי הלך והזדקף ורוח חשקים חדשה פעמה בתוכי.
דחפתי אצבע לחור ישבנה, "חגית" צבטתי אחת מפטמותיה עד שגנחה מכאב, "עוד מעט יהיה לי העונג לזיין אותך בתחת", אמרתי לה משתדל להכניס קשיחות בקולי.
לידי שמעתי את קול צחוקו הרועם של איציק...
כשהלכתי לישון בין שלוש לארבע לפנות בוקר של יום השבת הייתי בטוח שאקום בסביבות הצהרים.
הרשיתי לעצמי למשוך את הזמן בבילויים, לנצל את העובדה שכל סוף השבוע נהיה לבד לגמרי.
במקום השינה של מנוחת הצהרים של יום שישי הקצר התהוללנו במיטה שעה ארוכה, מרשים לעצמנו לעשות בקול רם מה שבדרך כלל דואגים שייעשה בשקט.
גם הדלת שהיא בדרך כלל סגורה נשארה פתוחה.
בעצם הרשינו לעצמנו להתחיל הכול בסלון. כבר שנים שלא הזדמן לנו להסתובב חופשי בעירום בסלון ולהתחיל על הספה הצרה לפשפש ולשפשף, היא בין רגלי ואני בין רגליה.
אחר כך התנדנדו למיטה הרחבה, עליה אפשר ביתר נוחיות לחגוג את התשוקה והתאווה עם האהבה.
הרשיתי לעצמי לגנוח בקול כשגמרתי בתוכה. כמה טוב שאפשר לגנוח בקול בלי חשבון, המוסיקה הזו, של גניחות התאווה כבר זמן רב לא נשמעה בחדר השינה שלנו.
אחר ארוחת הערב הלכנו לערב של "שישי תרבות" וכשחזרנו נשביתי בקסמי הבלוגים עד שנתפסתי על ידי אחת שגררה אותי לשיחת נפש במסנג'ר, שיחה שבה חלק חשוב יש למצלמה המגלה לה חלקים מגופי. היא קצת התאכזבה שלא ראתה את פני אבל בחיים אף פעם לא רואים את כל מה שרוצים לראות..
מהון להון, כמו שאומרים פתאום אני מגלה שהשעון כבר חצה את מחצית הדרך שבין שלוש לארבע לפנות בוקר וכיוון שידעתי שיש לי אירוע מיוחד השבת אז אישן עד הצהרים ואחר כך אתכונן אליו.
אבל הבני זונות החליטו לדפוק לי את השבת וקצת אחרי השעה שבע בבוקר כל המרחב שלנו הוקפץ בגלל חדירת מחבלים מעזה ולמעשה עד הצהריים במקום לישון הייתי עסוק בלהיות מוכן, במידה ויקרה משהו בסמוך לישוב שלי, או חס וחלילה בתוכו.
כי במקרים כאלה שבהם אי אפשר אף לדעת מה יקרה עלינו להיות הכי מוכנים שאפשר.
במקום שירים של חלומות שמעתי את הדיבורים במכשירי הקשר ואת רעש המסוקים ואת הדיווחים על היריות של כוחותינו לא רחוק מאיתנו.
הכי מעצבן זו ההמתנה, כאשר נמצאים בערפל. אנשים מודאגים מבקשים כל הזמן אינפורמציה באופן פרטי, למרות שהמידע מופץ לכל התושבים באופן מרוכז לבתיהם.
עוד יותר מעצבן כאשר יש שמועות שאינן מבוססות אבל כשהן רצות בשטח, השפעתן עלולה להיות רעה.
הסוף מבחינתנו היה טוב, בעיקר כאשר יודעים מה נשאו איתם המחבלים, מה הייתה מטרתם ומה היה עלול לקרות אם המנוולים האלה היו מצליחים במזימתם.
אחר כך כבר לא היה לי מספיק זמן לנוח ובא לו האירוע החברתי שהיה אמור להיות עיקרו של יום השבת מבחינתי והפך כמעט למשני ואשר נמשך עד שעות הערב המאוחרות.
עכשיו אני בעצם עייף אבל מוכרח להרגיע עצמי מאירועי השבת הזו ובלי משים בזמן שכותב מגלה שאפילו יום שבת כבר עבר לו...
זו לא הייתה ההקפצה הראשונה שלי לאירוע שכזה. אני יודע שגם לא האחרונה. מה שאני מקווה הוא שהתוצאה שבה נגמר אירוע החדירה השבת תישאר אותה תוצאה גם בפעמים הבאות שבהן תהיה חדירה מקן הנחשים ששמו רצועת עזה.
אחרת זו תהיה קטסטרופה!!
שבוע טוב לכם...
פעמים מספר נקרתה ההזדמנות בשבילי להגיע, להרגיש את הנגיעה ולנגוע.
אף פעם לא תכננתי שכך יהיה, באופן מקרי לחלוטין מצאתי עצמי בוהה מנקודת התצפית בדלת הפתוחה המוליכה אל ההיכל שבו מתגשמות המשאלות ולא היה בי האומץ ולא יכולתי להתקדם עוד.
איזה כוח נעלם הוביל אותי, מבלי שאתכוון לכך, אל המקום, אלא כאשר הייתי ממש על סף הדלת הוא נגוז לפתע ונעלם לו כלעומת שבא ואני שהייתי בטוח שיש לי את כל הכוחות שצריך, מצאתי עצמי נסער ומתלבט, במוחי המו קולות שונים ומשונים עד שלבסוף בנקודה בה צריך להחליט האם להמשיך הלאה או לשוב חזרה, נשאוני רגלי לפינות אחרות.
איני יודע מתי תבוא לה ההזדמנות הנוספת בה אעמוד שוב אל מול אותה הדלת.
איני יוזם דבר ואיני מתכנן דבר, בתוכי תוכי אני בעמדת המתנה, ממתין ומצפה שתבוא לה השעה בה שוב אעמוד על מול אותה הדלת.
נסתרות דרכיו של העתיד, אלא שהפעם אני מאמין קצת יותר בתוך תוכי שאני כבר הרבה יותר מוכן וכי בפעם הבאה, שלא ברור לי מועדה, אעמוד שוב מול אותה הדלת ואתלבט.
אלא שלבסוף, אחר כבוד, אעבור את סף אותה הדלת בדרכי קדימה.
בתת המודע של מרתפי מוחי מהדהדת לה ההכרה שהגיע הזמן וכי באה העת ללכת ולהגיע, להרגיש את הנגיעה גם לנגוע, לחצות את סף הדלת פנימה...
אמרו לי שאפשר להעניק את כל האהבה, עד כלות, רק כשיש אהבה אחת ולא עוד...
גם אמרו לי שאם תהיה יותר מאשר אהבה אחת, אזי אי אפשר יהיה להעניק לכל אחת מהן את כל האהבה עד כלות, שהרי בהכרח היא מתחלקת לה, האהבה, בין כל האהבות ותקבל כל אחת פחות...
ולא אמרו לי שאפשר גם אחרת, לא גילו לי שאם יש כמה אהבות, אזי אפשר שלא תתחלק לה האהבה בין כל האהבות אלא תלך האהבה ותגדל, לעוד...
כבר שנה עברה מאז שחשתי על עצמי לראשונה את הדאגה של אב לבנו החייל בצבא הנמצא במלחמה.
גם במלחמת ההתשה בה נפצעתי וגם במלחמת יום כיפור בה כבר הייתי מילואימניק, לא הבנתי בתוככי תוכי את החרדה והדאגה של הורי לשלושת בניהם המשרתים.
במלחמת לבנון השנייה כבר הבנתי היטב את מה שחשו הם בזמנו.
מן הדרום עליתי לפני שנה כמתנדב במשטרה לעזור לשוטרי מג"ב בצפון, להיות עוד אחד בשטח, לתת עזרה אם צריך, לפקוח עין, לסייר, למלא מקומו של איש חסר.
יש וישאלו מה מחפשים להם אנשים כמוני שכבר מזמן שוחררו מן המילואים ואשר גילם קרוב יותר לשישים מאשר לחמישים לקום ולעזוב מקום בטוח וללכת אל המרחבים בצפון שסכנה בהם.
לי זו לא הייתה שאלה, זו הייתה חובה פנימית לנסות ולעזור, במשהו לתת מעצמי למאמץ.
זה לא עניין פוליטי, חס וחלילה, זה משהו מבפנים שדחף אותי לכך.
הרי מישהו מוכרח לעשות את המלאכה.
שם, בצפון הגועש, כל הזמן היינו בתנועה, לכסות עוד שטח, לעבור עוד נקודה. כאשר נמצאים בפעילות רצופה פחות חושבים על דברים אחרים, אבל בתוכי כל הזמן הזה בצבצה הדאגה, מזדחלת לה אל תוך המחשבות.
תחושת הדאגה התעצמה כאשר קיבלתי שם, בצפון החם, את הידיעה הקשה על נפילתו של חייל צעיר אותו הכרתי מאז שנולד שנפל לא רחוק מן המקום בו הייתי.
היום, בני בקבע, ביחידה מובחרת כדבר ברור ומובן בשבילו שאם אפשר עליו לתרום ככל שיוכל.
ואני גם כיום כאשר אין מלחמה הדאגה לא מרפה ותמיד קיים החשש.
תסלחו לי כולכם, אני לא מבין, לעזאזל, מדוע יש כאלה שחושבים שצריך לשחרר אותם מהתגייסות למן המדינה. לא בגלל שיש בהם מום פיזי, לא בגלל שהם באמת לא יכולים, אלא מפני שהם פשוט לא רוצים.
הם מתרצים את עצמם במילים יפות של פאצפיזם ואינדיבידואליזם וערכיות רוחנית ותורתם אומנותם ותירוץ כזה או אחר..., אפילו לשירות לאומי הם לא מוכנים.
כאילו שאין סכנה קיומית על המדינה הזו, מאויבינו שבחוץ ומן הפערים החברתיים שבפנים המשוועים לכוח אדם לטיפול בהם ולשיפור המצב.
בזמן שבבתים רבים בישראל קיימת הדאגה והחשש מפני הלא נודע, כאשר גברים עוזבים את שגרת חייהם ויוצאים לימים קשים של מילואים, הם עושים לעצמם חיים קלים.
לא חייבים כלום, לא תורמים כלום מעצמם.
ויש להם כוח ויכולת לתרום ולתרום רבות, פשוט אין להם את הרצון לכך
למה אני כותב כל זאת?, רק כי רציתי לומר לכם שאני סתם אחד פראייר.
פראייר הייתי וכל עוד אני יכול גם אמשיך להיות פראייר ולהתנדב..
על החטאים אשר ידעתי, על החטאים שעוד אדע
איני מתרץ עצמי לדעתי הרי הכל הוא במודע,
כי הקיים פתוח וגם אם הרשות לא תמיד נתונה
הם מרכיב ממני בין חלקי הפאזל המשתלב לו לתמונה...
בצבעי גוונים אותם למדתי
בטעמים שונים אותם טעמתי
עת הייתי פורש אל המחזות האחרים
לא היה כמותם לתת בי לשמחת החיים,
להתמלא באשר אינו לי בנמצא
לשמוח ברגעי שבירת שגרה,
והם נוסכים בי כוח אל ההמשך
ואיני מצטער לרגע ואני עליהם מברך...
לעת ידעתי נגיסה מתבלין והוא ממש אחר
לא היה כמותה לתבל על השגרתי המצטבר,
ומצאתי באותם רגעים נסתרים וגנובים
את אשר יכול בי למלא חללים נעלמים
שהם הדבק החזק מכל הדבקים
העוזר הנאמן לי בביתי להמשך שגרת החיים...
איני מצטדק, איני מחפש תירוצים
על השולחן הופך כמה מן הקלפים
שבדרך כלל הם צמודים אלי לחזה
רק מדי פעם נחשף לו קלף אחר או כזה...
[size=150%]ידידי רצה להפתיע אותי והופתע בעצמו.
ככה סתם, חבר מן העבודה שהתיישב לידי במשרד, לברר סוגיה חשבונאית כזו או אחרת.
הוא שובב ובעל חוש הומור בריא ופשוט בא לו לראות איך אגיב.
מתוך לצון הוא הניח את כף ידו על מפשעתי, חשב שאבהל, שאקפוץ, שאירתע לאחור.
אבל אני הישרתי אליו מבט ופשקתי מעט את רגלי שיהיה לו יותר קל וראיתי את ההפתעה בעיניו, בעוד כף ידו ממשיכה להחליק אל מפשעתי.
"היי, מתחיל לעמוד לך", הוא אומר לי בפליאה.
"אם לא היה עומד לי, אז מצבי היה גרוע", אמרתי לו.
ובאמת, הליטופים שלו נעמו לי, אהבתי את המגע הזה של ידו על הבליטה ההולכת וגדלה במכנסי.
עוד דקה לערך הוא המשיך, שותק, גם אני שתקתי.
"אני לא מאמין, ממש הפתעת אותי, הייתי בטוח שלא תיתן לי", אמר לי בסוף וקם ממקומו.
"החיים מלאי הפתעות", אמרתי לו.
אחרי שהלך ונשארתי לבד, מהרהר ביני לבין עצמי על מה שהיה.
"כנראה שהפתעתי גם את עצמי", חשבתי לי והלכתי להכין לעצמי קפה חזק.
אחר כך, מצחקק מעט ומחייך, חזרתי אל עבודתי...
ומאז, בתוך תוכי ולגבי עצמי, דברים רבים אינם מוחלטים וברורים לי יותר... [/size]
אני לא האדם המושלם, מעולם לא הייתי, מעולם גם לא אהיה.
יש בי מעלות וחסרונות כמו אצל כל בן אנוש.
אחד מחסרונותיי הוא חוסר שימת הלב, חוסר הריכוז בעת שאני מתלהב מדבר מה. בפיזור נפש נוראי עלול אני לפלוט מילה או שתיים אשר מבלי שאתכוון לכך, יגרמו שיבינו אותי לא נכון.
מה שאמרתי יקבל משמעות אחרת.
יש ואני תופס עצמי כעבור זמן ומודה ביני לבין עצמי שאני הוא השמוק שגרם לאי ההבנה, לרוגז, לצער.
קורה ומעירים לי ואני, קשה תפיסה שכמותי, לא מצליח להבין מיד מה רוצים ממני וכאשר אני כבר מבין, דומה המצב לרכבת שיצאה מן התחנה ואני נשארתי מאחור...
לא רק בדיבור, גם בכתיבה אצלי לפעמים זה ככה, ואם שוכח אני לעשות הגהה, בגלל לחץ כזה או אחר או שוב פיזור הנפש, אזי יוצאות תחת קולמוסי מילים משובשות ומשפטים שאינם מייצגים נאמנה את מה שביקשתי בעצם להעביר ממני והלאה.
אני יודע שלעולם איני רוצה שייפגע מישהו מדברי, ממה שאני כותב, כי בסך הכל מי ומה אני שאטיל דופי?
זהו, פשוט רציתי תדעו שכזה אני, סתם איש אחד לא מושלם...
========================================================
לפעמים אני מופתע עד כמה חלקיקי דברים שכתבתי עליהם הופכים לאירועים מביאים לכך שסיטואציות כאלו ואחרות מתקיימות להן מבלי שכלל חשבנו שתתקיימנה אי פעם.
רק אלוהים יודע כיצד אני שנולדתי ביישן וצנוע בימים בהם הכל היה חסוי ואין לדבר עליו בפומבי ולחכות שזמן יעשה את שלו, שבגיל מאוחר יחסית ידע אישה, הפכתי בן לילה "למורה נבוכים" לאישה צעירה שעברה אך במעט את גיל השלושים, נשואה ואם לילד, והיא מגלה לי מעבר לצג תוך צפייה בי כי פעם ראשונה היא רואה גבר משחק בעצמו, למרות שהיא רחוקה כל כך, רואה מקרוב כל כך את המעשה.
לא, היא לא דתייה והיא צברית ובעלת תואר אקדמי, לפי גילה נולדה אל עולם חופשי ופתוח הרבה יותר מן העולם שאליו אני באתי, אבל כזאת טרם התמזל לה לראות.
פעם, לפני שנים כתבתי מתוך לצון סיפור או שניים בהם אני הן חשפן והן דוגמן לעת מצוא.
בינינו אני כדוגמן זה כמו עיוור צבעים המביט בנוף ססגוני.
אך לפתע, לפליאתי הרבה, מצאתי עצמי "מדגמן" לה , מראה לה לבקשתה מן הצד ומקדימה וקצת מלמטה, ומתאר לה מה מרגיש ברגע הזה.
מגלה לה מה שהייתי בטוח שכבר מזמן ידוע ומוכר לה.
למה אני מספר לכם את זה?, לא יודע, אולי כי אני מופתע כל פעם מחדש עד כמה אני למד לדעת שלמרות שיש נושאים שבהם לדעתי אני מבין ויודע, בעצם איני מבין הכל ויודע...
שבוע טוב.