לפני 6 חודשים. 14 במאי 2024 בשעה 23:28
comes to an end
סופר גירל או סופר נובה ?¿
לֹא כּוֹתֶבֶת בִּשְׁבִילְךָ, לֹא כּוֹתֶבֶת בִּשְׁבִיל אַחֵר.לֹא כּוֹתֶבֶת לְךָ וְלֹא עָלֶיךָ.
לֹא כּוֹתֶבֶת לְאַחֵר, וְלֹא עָלָיו.
וְלֹא עָלֵינוּ, כִּי אֵין.
כּוֹתֶבֶת לָרֹב וּבְעִקָּר עָלַי. כאן הַכֹּל נִכְתַּב וְכָתוּב בִּשְׁבִילִי.
אַךְ אִם מַשֶּׁהוּ נִלְקַח מִכָּאן, מִמֶּנִּי, הֵבַנְתָּ אֶת כַּוָּנָתִי.
Betty❣️
לפני 6 חודשים. 14 במאי 2024 בשעה 18:08
סדום
לפני 6 חודשים. 13 במאי 2024 בשעה 19:53
נדמה כי הספה צרה מלהכיל את שנינו שכובים עליה ואני מצטנפת בפינה, מנסה למצוא מקום להניח את הראש.
ידו נשלחת לעברי, צובטת ומלטפת, לרגע לופתת ואז משחררת. הוא שולף את הכרית מתחת לראשי ומניח אותה על הרצפה בין הספה לשולחן. אני מפספסת נשימה לרגע ומפנה אליו מבט מבולבל. הוא מסמן לי בידו לקום מהספה ולרדת אל הכרית שהניח.
מתיישבת על ברכיי, זוקפת חזה ומכוונת מבט אל בין רגליו. הוא מניד את ראשו לשלילה, סותר על לחיי בהפתעה ואומר, בואי, תניחי כאן את הראש שלך ילדה, ידו חופנת את רעמת התלתלים ומניחה אותה בטבעיות על ברכיו. תנוחי קטנה, הוא אומר, דאדי כאן. לכל השאר, יש עוד זמן. הראש נשמט, העיניים נעצמות ורטיבות נעימה מציפה אותי.
נחת מספיק ילדה. לחדר, עכשיו! הוא פוקד. נעמדת למולו, הוא מסובב, שולח יד אל בין רגליי ומוציא אצבע רטובה. גשי לחדר ילדה ! אני שומעת ומתחילה לצעוד, מתקשה להתנתק ממגע ידיו, אך יודעת שתכף ארגיש אותן שוב.
שומעת את צעדיו מתקרבים במסדרון הסמוך ואת קולו ששואל "הצעצוע שלי מוכן"?? נעמדת ברגליים מתוחות ומפושקות, ישבן מורם, מתכופפת ומניחה את ראשי על המיטה, ידיי מאחורי הגב, עונה לו בבטחון "מוכן, תמיד"
הצלפה ראשונה מגיעה, מנסה להבין במה הצליף בי עכשיו, המגע חדש לי ולא מוכר, בהצלפה החמישית מנסה לסובב את הראש, להגניב מבט, אך הצלפה נוספת מחזירה אותי למקומי. הוא אוזק את ידיי ומעביר אותן מעל ראשי.
צליל החגורה הנפתחת במכנסיו מעורר אותי וגורם לי לרחף לתוך תחושה חדשה, יודעת שעוד רגע זה יגיע.
של מי את? הוא שואל "רכוש שלך דאדי", אני עונה ומרגישה אותו מתקשח, מטייל עם איברו על עכוזי,
מה את? "הצעצוע שלך דאדי" אני עונה.
מה את? קולו הולך ומתגבר, מרגישה את גופו מתרחק מעט והצלפה נוספת נוחתת על ישבני השמאלי
"הזונה שלך דאדי?", עונה בחצי היסוס חצי שאלה...
קצב ההצלפות הולך ומתגבר, ידיו כבר אינן נוגעות בי כלל.
מה את, הוא ממשיך ושואל תוך כדי. "הילדה, הילדה שלך, דאדי". אני עונה ומרגישה את הדמעות שמציפות, הבטן שמתכווצת והנזילה מבין רגליי.
הוא עוצר, שקט פתאומי ואני נדרכת, מחכה להצלפה הבאה. ואז, ידיו, אוחזות ומלטפות את מותניי, מרגישה את הנשימות שלו מתקרבות שוב לעברי. "ילדה טובה שלי", הוא אומר, "קטנה שלי". וחודר.
החמימות ממלאת אותי, מכווצת את רגליי במחשבה לא לאבד אף טיפה, לספוג הכל לגופי, לתוכי. נשכבת והוא עליי, מנשק את צווארי, לוחש ושואל "נהנית מהמתנה שלך ילדה שלי?"
"במה קישטת אותי דאדי?", אני שואלת.
הוא מושיט יד ומניח את זה לצידי וקם. "קחי קטנה, חג עצמאות שמח".
Betty❣️
לפני 6 חודשים. 10 במאי 2024 בשעה 19:48
במדי אחות....
אבל קבענו רק ל ☕️
😉😉
Betty❣️
לפני 6 חודשים. 7 במאי 2024 בשעה 21:20
!!!!Disturb
לפני 6 חודשים. 6 במאי 2024 בשעה 13:15
נדבר. שיחה כמו פעם, נשתף, נקשיב.
נביע חיבה ודאגה גם לי, גם לך. נהיה חברים אמיצים, אמיתיים לרגע.
בתחושה מודעת שאיכפת לנו אחד/ת מהשני/ה, גם אם אנחנו כבר לא "אנחנו" ביחד.
התפתחנו, התקדמנו, השתננו, התרחקנו עד כדי פגיעה. אבל לפעמים, מתגעגעת להגנות שלך, ולפעמים מתגעגעת להיות שם בשבילך. לפעמים תוהה לאן נעלם כל הטוב שהיה וחולמת שניתן ונאפשר לו לחזור בחזרה.
לא להיות שוב "אנחנו", אלא אתה מולי, אני מולך, חברות אמיצה, במידה.
Betty❣️
(טיוטות טיוטות ועוד טיוטות...)
"דבר אלי מילים פשוטות כמו שהיינו פעם
כשעוד היית מסתכל עלי
נרדמת לצידך כמו שהיית דואג
אם תמיד אהיה שלך
פעם היינו מדברים לאט
היינו מדברים בשקט מדברים מעט
היית מסתכל לי בעיניים כשדיברתי איתך"
לפני 6 חודשים. 5 במאי 2024 בשעה 12:18
לפני 6 חודשים. 3 במאי 2024 בשעה 9:40
את אמרת לי שאני
מבולבל ועצבני
לא שומע, לא רואה
ובדרך כלל טועה
את יודעת, זה נכון
ככה את רצית אותי
קחי אותי, ככה
עם כל מה שיש בי
לפני 6 חודשים. 1 במאי 2024 בשעה 17:45
בזמן האחרון מפחדת לכתוב. פתאום משהו נעצר בי. כבר תקופה שהמחברות לא מתמלאות בקצב הרגיל. הכתיבה תמיד היתה מקום המפלט שלי, זה שמותר להגיד בו את הכל בלי להצטנע, בלי לצנזר, בלי להסתתר. ועכשיו, פתאום מפחדת להוציא הכל ממני.
משתפת בזה חבר, מדברים על כך שהכתיבה הכי טובה יצאה מתוך כאב,
"כאב של סופרים" הוא קרא לזה, "את משחזרת את הכאב". אז מה, אז זה אומר שעכשיו הכל טוב ובגלל זה לא יוצא כלום אל הדף? אני יודעת שלא.
השיחה איתו מערערת אותי ומחזירה אותי למפגש האחרון איתה. אל הרגע שבו קמתי ועזבתי בדיוק כשהכל כמעט קרה. מעל שנה, שנה שהמילים שלי רוקמות עור וגידים על הדף מתוך כל סימן שנצרב על גופי ובליבי, שנה של טיוטות. את חלקן השמדתי, את חלקן שיתפתי, ואז היא אמרה - זה הזמן לשחרר, תני לדברים לצאת לאור, הספר מוכן. גם את. ואני, בחרתי לברוח.
היום במפגש ביננו שיתפתי אותה שהמוזה חזרה, אבל האומץ עדיין לא. ולא, זה לא הפחד שלא יאהבו את דבריי או הפחד להיחשף, גם לא הפחד מביקורת או שפיטה. יש מי שיחשוב שאני פתטית, רגשנית או טיפשה ויש מי שיחשוב שאני מתערטלת באומץ, גיבורה. כך או כך זה לא מעניין אותי.
מה השתנה היא שואלת? ואני עונה בלי לחשוב שעכשיו אני שוברת עם עצמי את כל המוסכמות. מפרקת לעצמי את כל ההתנגדויות. כבר לא נשאר גבול לחצות מלבד זה הברור.
זה פשוט פחד לשחרר ממני את הכאב הלאה.
Betty❣️
לפני 6 חודשים. 1 במאי 2024 בשעה 13:56
לי.
יסמין מועלם החדש. יצא היום. משננת את המילים כל הדרך להופעה הערב.