כמעט שנה שלא חוויתי זוגיות, לפחות לא כזו שאפשר להגדיר כמיטבית...אמיתית.. ובדס"מ, בעולם האישי שלי, מגיע רק ממקום זוגי ועמוק, אז ככה שגם הבדס"מ שלי מתנהל בהתאם בשנה האחרונה והמיניות, לאחרונה מבינה שגם היא, אצלי, כרוכה לגמרי כל כולה בבדס"מ, אז.... ולא, אין לי עניין בלהיפתח לדברים זמניים, סטוצים וכו'. זה לא שאני מתנזרת, בהחלט נהנית מהרגע ומה שהוא מביא איתו, אבל רוצה אחרת, רוצה ומזמנת לעצמי את השלם את האהבה את הזוגיות את החיבור העמוק את התשוקה את הביחד את החברות הטובה את ההדדיות השמחה, הכאב והעונג וכל זה בתוך קשר בדסמי עם היררכיה ברורה ומעצימה.
פוגש אותי אחרי שנים. יותר מעשרים אם לא התבלבלתי בספירה, מופתע מהמקריות שהפגישה ביננו פתאום, מופתע מהתפקיד המשמעותי שיש לי בחייו בלי שידע בכלל שזו אני, מופתע כמה קרובים היינו לאורך השנים בלי לדעת, כמה החיים של שנינו נעים בצירים מקבילים ולא התחברו, מופתע מהסטטוס החדש שלי ובעיקר מופתע מהעובדה שאני מכירה אותו בכינוי הבדסמי והכל כך מוחצן שלו. השתנית. השתבחת עם השנים. הוא מוסיף ומחמיא(?), משתף אותי ואת מי שלצידי בהתלהבות איך היה כרוך אחרי פעם, אז. בחצי רמיזה שמנסה לקבל הסבר למה זה לא קרה ביננו. ואני... בוחנת, מדמיינת מה היה יכול להיות אז, מה התפספס או למעשה הוביל למה שאנחנו היום, תוהה על קנקנו האמיתי ולא ממש בטוחה. השיחה ממשיכה, עניינים אחרים, אך המבט לא משקר ומנציח רגע של התרפקות על העבר, גם הנגיעות הכאילו מקריות ביד או בכתף, לא מקלות על העניין. אנחנו נפרדים בחיבוק חם וקריצה.
שעה עברה וההודעה לא אחרה להגיע.. "את יודעת, זה לא שרק השתבחת עם השנים. נשארת אותה הילדה, היא פשוט פורחת עכשיו, מהממת"
אני בוחרת לא לענות. בנתיים. הכל נשמע לי לא רלוונטי. מפחיד במידה שמעוררת מחשבות מיותרות. כאלה שמסכנות את החשיבה הצלולה שלי. הרי יודעת היטב מי הוא ומה הוא. אדם לא משתנה, יכולה לשכנע את עצמי להיזכר בטוב, אבל מכירה גם את הרע. ומשהו בכל זאת בוער לי, בוער בי, מרגישה את הסופרנובה שבתוכי מערערת את הסופרגירל ובכל זאת מאפשרת לה. ההגיון אומר לי להתרחק אבל הלב שלא החלים מאז ויותר מפעם אחת, זועק להתקרב. לענות? לא לענות? ממשיכה לתהות. הסופרנובה שבתוכי דוחפת לשם.. מאיצה, מהדהדת "מה כבר יכול לקרות, במקסימום חברות טובה", הסופרגירל מזכירה לי שאני כבר יודעת שאין כזה דבר במציאות, בטח לא במציאות הבדסמית שבה החברות נצבעת בשליטה. סופרנובה ניצחה. התהום נפערה ואני בתוכה. אבל זהו, עד כאן. בסוף סופרגירל, הילדה המשובחת מנצחת. זו אני.
מה יבוא?? המשך, תיקון, או בדיה ? 🤷♀️
Betty❣️
לא שלי, כן את כבר לא שלי תפסיקי לדבר אליי את שוב בראש שלי עד סוף היום שלי אני מת להתקשר אלייך ולהגיד לך מילים שלא אמרתי מעולם את מכירה אותי יותר טוב מכולם איך כל מה שעברנו נעלם, היום אני נלחם
את יודעת מה יכולנו להיות זוגות כאלה שרואים רק בסדרות אם היינו רק לומדים מטעויות איך נתתי לך ללכת אוכל אותי שככה זה נגמר אז קחי ת'לב שלי במילא הוא נשבר וכמה זיכרון ממך נשאר, שלא רוצה ללכת
לא שלי, אתה כבר לא שלי תתחיל להתגבר עליי היה לך טוב איתי , עכשיו תכתוב אותי המילים שלך גדולות ממך נו תשיר לי שירים שלא שמעתי מעולם המנגינות שלך זורמות אצלי בדם איך כל מה שעברנו נעלם נסעתי על מאתיים רק לראות אותך נרדם
אתה יודע מה יכולנו להיות זוגות כאלה שרואים רק בסדרות אם היינו רק לומדים מטעויות איך נתת לי ללכת אוכל אותי שככה זה נגמר אז קח ת'לב שלי במילא הוא נשבר וכמה זיכרון ממך נשאר, שלא רוצה ללכת
את יודעת מה יכולנו להיות זוגות כאלה שרואים רק בסדרות אם היינו רק לומדים מטעויות איך נתתי לך ללכת אני יודע שיכולנו לדבר במקום לזרוק אותי אותך ולוותר ואם שנינו ניפגש בזמן אחר אנל'א אתן לך שוב ללכת (אושר כהן)
אז אחרי רצף של תגובות בפרטי, שדי עצבנו אותי חייבת לציין, ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה להביא אותי למצב הזה... אז אני כותבת/עונה/מבהירה כאן. גם אם הכתיבה חשופה, חיי הם פרטיים. אם לא בחרתי באופן אישי לשתף אותך, הם לא עיניינך. אם בחרת לקרוא את הבלוג, כדאי קודם לקרוא את הפתיח שלו. העובדה שמישהי (ובמקרה הזה אני) כותבת את הגיגי ליבה ולרוב באופן אינטואיטיבי כי ככה יצא לה/לי, זה שלה/י. עבורי כתיבה היא לשם כתיבה בלבד. כלי משחרר, מהנה ולא חייבת להיות אג'נדה או כוונה אישית מאחורי כל משפט. לא כל מילה מכוונת באופן אישי לזה או לאחר, אלא פשוט יוצאת מהטיוטות הנערמות בהנאה. אפשר להיות בזוגיות ולכתוב על כאב הפרידה, אפשר להיות לבד ולכתוב על אהבה גדולה, אפשר לחלום ולכתוב את שהתממש, אפשר לשתף חוויות, רגשות ומחשבות, לכאוב ולהתענג בלי פרשנויות מדויקות, שיפוטיות או ביקורת. אפשר להרחיק באמצעותה וגם לזמן. לא כל דבר, אמירה או משפט צריכים לקבל משמעות למי או למה נכתבו. ואפשר להעריך כתיבה טובה או פשוט לעבור לבלוג הבא.
איך אתה רוצה שאני אקרא לך? אדון, אדוני, מיסטר, מאסטר, מר...
אקרא לך דאדי. אני רוצה לקרוא לך דאדי. אני רוצה לכמוה אליך דאדי. אני רוצה להיות הילדה שלך ורק שלך. שאהיה זו שעינייך ומחשבותיך שומרות עליה, שאהיה זו שדאגותיך הן לה שאהיה זו שתברך אותך לבוקר טוב ותשתף אותך בחיוך מלא שמחה כי היא שלך שאהיה זו שתחלום בלילה על הרגעים איתך. שאהיה זו שתסמוך עליך שתוביל אותה בדרך הנכונה שאהיה זו שתאהב, תעטוף, תכאיב, תענג והיא תעניק לך הכל בחזרה שאהיה זו שתתן לה את הזכות להתמסר לך, אלייך שאהיה זו שתהיה גאה שהיא שלך ואתה תהיה עבורי המיסטר, המאסטר, האדון.. ותתענג למשמע קולי קורא לך בקול, דאדי.
זו שתמיד מחייכת, אבל מסתירה עצב גדול. זו שתמיד מוקפת חברות ומרגישה כל כך בודדה זו שחולמת לפרוץ את כל הגבולות כולם, אך מפחדת אפילו מהצעד הראשון. זו שמחוזרת עד אין סוף וישנה באלכסון. זו שיודעת מה היא רוצה אך מפחדת להשיג. זאת שהראש חושב דבר אבל הלב שלה רק מבקש להתקרב.
מתוך ה"הספד" שלא יכתב לעולם כי אמנם כל עצב ונים בליבי חשוף אבל בלי האחד שיפרוט עליהם בהכרה מלאה.
תכתבי את הפנטזיות שלך. אין לי מה לכתוב, אני עונה. אין לך מה לכתוב?? (...בצחוק מתגלגל.. מלגלג..) את הרי כותבת במהירות יותר גבוהה ממה שאת מדברת, ואלהים שיעזור, כשאת פותחת את הפה, את לא עוצרת. אז שבי עכשיו ותכתבי. לפחות 3 מהן ותשלחי. עוד היום. לכתוב אני יודעת, להמציא פחות, אני מנסה להסביר, אין לי מה לכתוב כי הן לא קיימות. הראש התרוקן מהן. ויתרת? הפסקת לחלום?? לא. ממש לא. פשוט הפכתי אותן למציאות, לחלק בלתי נפרדמחיי. אז תכתבי למה את כמהה, מה ירגש אותך, יפיח בך עודחיים ועוצמה. אהה, זה כבר יהיה פשוט, אבל לא יצא על הדף באותה הקלות כמו להמשיך ולחלום אותך.
