|
|
|
הלילה נעשתה לי ההפתעה הכי נפלאה אי פעם
האיש שלי היה המום
אני הייתי מאושרת
ואת, את היית מושלמת!
כך כמו שאת, טבעית ורגועה!
וזה היה הביקור הכי נפלאה ונעים שהיה לי אי פעם
והייתי הכי רגועה והכי טבעית שהייתי אי פעם.
תודה שבאת!
we are smitten
💞💞💞💞💞
אני לא רגילה לריבים בתוך הזוגיות שלי.
כלומר עברנו את השנים יחד בלי באמת לריב, ויכוחים פה ושם, כן ברור. בכל זאת אנחנו שני אנשים ואנחנו לא תמיד מסכימים על הכל.
אבל ממש לריב, כזה שמרגישים את הקצוות מתפוררים מהקושי. זה כמעט ולא היה לנו.
היה לנו אחד גדול לפני שנים, חצי ריב, חצי ויכוח הרבה דיון על יחסינו לאן, שנגמר בגדול בזה שבחרתי טבעת אירוסין באליאקספרס....
ואז לקח לנו עוד 3 ומשהו שנים באמת להתחתן.
אבל עכשיו כל הקשיים, המחנק הכלכלי, במיוחד לאור זה ששנינו שופהולים ברמה כזו או אחרת. ומשתמשים בהוצאה של כסף כדרך להוציא קשיים. העובדה שאין אפשרות להזמין אוכל מבחוץ בגלל המצב, כאשר זה גם סוג של איוורור עבורנו, שנע על גב ההוצאה הכספית ועל גב האכילה הרגשית. ובנוסף על העובדה שזה מקל פיזית עשרות מונים עלי בעיקר כשאני לא מצליחה לתפקד בבית ולבשל.
וגם בן שאר התסכולים ההורמונליים, שלי, הודות לכל הבלגנים, שפוגעים, לי בנשמה, בצורה גורפת, אבל בצורה יותר פרטנית, בכל נים ונים. מהחשק המיני עצמו שהולך ונעלם בפעם הראשונה בחיי ועד לעצם העובדה שגם בזכות בליל התרופות החדשות, הישנות, המינונים המשתנים, עצם העובדה שחלק גדול מהן מתפקדות כדי להכהות חושים ולהכהות תיפקוד עיצבי. חלק גדול מהזמן. אני לא יכולה לגמור ובחלק אחר, הודות למחלות אחרות שמחמירות עם הגיל שלי, הגמירות עצמן גורמות סבל שקשה לי לתאר. ועוד יותר קשה לי לחלוק, עם אהובי ועם העולם החיצון. כי איך מסבירים וזה הסבר כליל מאוד, ציורי מאוד ולא פרטני, שאחרי המגע המיני הקליל ביותר, זה מרגיש כאילו כל מערכת הרביה שלי עולה באש ובמקביל היא גם מדממת.... מה שמוביל לכך שאני מסתגרת בתוך עצמי מיד אחרי ומנסה להתמודד עם הכאב. וזה בניגוד לבעבר שבוא היינו מתמרחים זו בזה ומתכרבלים אחד בשניה.
אז כל הלחץ הזה חייב להתפוצץ. והוא מתפוצץ בריבים. מכוערים ומפחידים עבורי מאוד, ביננו. בעיקר כי זה חדש ורע. ואני לא ממש יודעת או רוצה להתמודד. כי אני ממש לא רוצה מערכת יחסים שמבוססת על ריבים והשלמות. זה טריגרי לי מידי. ומעדיפה את השלווה והאהבה המדהימה שהיתה קודם. זו שכל העולם קינאה בה.
כן, דברים עדין עובדים. ועובדים ממש טוב.
הריבים והוויכוחים ניפתרים בדרך כלל די מהר.
אבל זה רק בדרך כלל. יש גם לא בדרך כלל, כמו אתמול, שהתמוטטתי על הריצפה בסלון בדרך למטבח בבכי. בפחד תהומי שהוא עומד לוותר עלי ועל הכל ולעזוב.
אז לא, הוא לא עוזב, אני יודעת את זה עכשיו יותר טוב. וכן הוא אוהב אותי, גם, כשקשה ומתפרק בקצוות. ולוקח, קצת זמן, אבל מתגברים ומתמודדים. ואז אנחנו אוספים את הפרורים והאבקה ומרכיבים את הקצוות חזרה.
וכן, חלק מלהיות ביחד, זה להתמודד גם עם הרגעים האלו, עם המשברים, עם השלבים שאחד, או אפילו שנינו במקביל או בתורות אם יש לנו מזל נשברים. ולבנות מהשברים חזרה את הזוגיות חזקה יותר. ונכון שזה ממש קל לדעת את זה בתאוריה. והרבה יותר קשה להתמודד עם זה מבפנים, מתוך הקשר. אבל איך שהו גם את זה אנחנו צולחים, ביחד, עם המון חיבוקים, אהבה ודביקות. כי בכל זאת זה אנחנו וכאלו הם אנחנו. ואיך שהו זה מצליח.
קצת ירד לי מעוד קשר כל שהו.
משהו בי התביית על מישהי ספציפית.
ומשהו בי אומר שאם זה לא היא, אם זה לא יצליח לי איתה ספציפית, אז די לי בינתיים ואני מוותרת ומפסיקה.
זה גם לא שעד עכשיו ממש חיפשתי אקטיבית. אבל הייתי מאוד פתוחה לאופציה.
עכשיו קצת החליט לי משהו בראש העקשן
שדווקא איתה שהכל מרגיש מגמגם ולא בטוח. הכי לא הגיוני בעולם לבנות כלפיה ציפיות, אז אני פשוט לא בונה. זורמת, מה שיהיה יהיה, אנחנו קודם חברות, היא כתבה לי אתמול ועשתה עוד קליק נכון במוח שלי.
הכל מגמגם והכל לא בטוח אבל היא הבטיחה לבוא!
ומשהו באינטואיציה שלי מאמין בה, מאמין לה!
בפעם הראשונה אי פעם מישהי אמרה שהיא תוציא אותי מלכה. והמילה מלכה לא עשתה לי בחילה!
אז אולי זה נכון ומתאים
ואולי זה יהיה פשוט הסימן שלי לדי
אחיה ואראה מה יביא העתיד!
כל כך מקווה שיביא לי אותה לחיבוק בתוך הידיים שלי,
קורונה או לא קורונה!
יש אנשים שבית נקי זה מובן מאילו עבורם.
כלומר, ניקיון ושמירה על סדר, זה בשיגרה.
אבל עם 4 חתולים, שני אנשים בלגניסטים כשאני אחת מהם עם המון טריגרים ומשקעים עם נקיון, זה ממש לא כך.
בטח לא כששנינו בסופו של יום מוגבלי תיפקוד וצריכים להחליט תמיד מה קודם, בסדרי העדיפויות. ניקיון הוא לא תמיד קודם. לא כשלטפל בחתולים, להאכיל את עצמנו, לטפל בעצמנו וכן הלאה באים לפני להעביר סמרטוט ולהוריד אבק מהמקום הזה שבכלל לא רואים.
אז יש שיקולים שעושים מראש, קונים ארונות כיום רק עם דלתות זכוכית, כדי שבפנים יצטבר כמה שפחות אבק, מתכננים את כל השולחנות ובעצם כל רהיט שרק אפשר על גלגלים לקלות תנועה. הכול מורם קצת מהרצפה כי הגב כואב. ויש דברים קטנים שרק אנחנו מודעים אליהם שעושים את החיים שלנו לקצת יותר קלים. כמו משטח עם גלגלים מתחת לארגזי החול של החתולי כדי שלנקות חול לחתולים יהיה עשרות מונים יותר קל, או הלהזיז את השולחנות כדי כן לטאטא כל יום.
כי לפחות לטאטא כל יום!
אתן מבינות, אני לא למדתי לנקות בבית ההורים. פשוט כי אצל ההורים שלי לא ניקו. זה לא היה משהו קיים בכלל במודעות שלי כילדה כדבר שעושים. הבית שלנו תמיד היה מלוכלך, מבולגן, עמוס לעייפה, מביך, מרתק, סודי, מוסתר, אסור ומוחבא מכולם! וזו הייתה הנורמה.
לכן מעולם לא היו אורחים! אבל את זה הבנתי רק בגיל מאוחר, לפני כן, פשוט ידעתי שאמא לא אוהבת אורחים, אז אלינו לא באים. לא חברות שלי מהגן/בית ספר, לא חברים או חברות של ההורים (גם כי זה לא היה משהו קיים) ואפילו לא בני משפחה טיפה רחוקים, כמו האח והאחות של אבא שלי, בטוח לא אחות של אמא שלי, שלא נדבר על הסבתות שלי.
האנשים היחידים שהיו באים אלנו היו אחותי הגדולה (זו האחרת, זו שלא גידלה אותי, אלה גידלה את הילדים שלה- זו לא טענה כי אם הסבר) והילדים שלה והיצור שהיה נשוי אליה ואחר כך גרוש ממנה ואחר כך מוקצה ולא מוזמן יותר ואין לומר את שמו ורק לקללו כאשר הוא עולה כי אני שונאת אותו שינאה תהומית על כל שעשה, לאחיינים שלי, לאחותי, להורי. אבל הוא לא מעניין.
הם היו חלק מאיתנו. מהמשפחה הגרעינית ש"גרה" אצלנו, למרות שטכנית גרו בבית אחר כי אצלנו לא באמת היה מקום, תודה לשטן! כי אם היה מקום סביר להניח שהיו גרים אצלנו לצערה של אחותי שרק רצתה לברוח מהבית של ההורים שלי מצד אחד ומצד שני להמשיך לחיות על חשבונם כמובן. מירמור מירמור! בניגוד מוחלט היה הבן זוג של מסוס חיי שגר אצלנו כמה שנים טובות עם אחותי הגדולה (זו שכן גידלה אותי) לה היה אי של נקי בבית מגיל 17 בערך... היא ניקתה וסידרה את חדרה ואסרה על הורינו להכניס אליו דבר מדברייהם ואיך שהו זה עבד לה. והיה לה אי קטן של שפיות ונקי, היא אפילו אירחה שם אנשים לעיטים נדירות לפני שהכירה את אותו בן זוג (לשעבר, זה לא מי שכיום הוא בעלה וגיסי והאיש הכי מדהים בעולם בנוסף להאהובי כמובן שגם האיש הכי מדהים בעולם)
ועכשיו אני מזהירה!
אתאר קצת מה באמת היה בבית כדי שתבינו מעיין באתי, כי לדבר על זה מקל עלי ומוצי ממני את הרעל החוצה ומזכך את הנשמה!
אבל זה אלול להיות טריגרי לאנשים!
אז אזהרת תריגר קשה!
.
.
.
אמא הייתה שופהולית קשה, וערוץ הקניות היה החבר הכי טוב שלה יחד עם אותן חוברות ויזה ארורות עם מלא דברים נוצצים שמשכו את העין.
מעבר לכך היא גם ירשה את כל תחולת הבית מאמא ומעולם לא פרקה את הארגזים.
הם עמדו כגל עד בסלון שלנו לאורכו שני ארגזים גובה ושני ארגזים עומק מהספרייה פנימה ואליהם הצטרפו מידי זמן מה ארגזי סכורה ענקיים מההזמנות שלה, חלקם נפרקו על ידה רובם נפרקו רק אחרי שנפטרה.
סלון גדול כזה של פעם. 6 או 7 מטר אורך על 3.5 מטר רוחב וממנו בצורת שפיץ של ר' יצאה פינת אוכל, בצד אחד שלה יציאה למטבח ענק (עוד עליו בהמשך) ובצד אחר יציאה לפרוסדור המוביל אל החדרים, השרותים והמקלחת, שעליהם, בכנות אני לא זוכרת, אני בהקחשה על איך ניראו כשהייתי ממש קטנה ומשלב מסויים אחותי ניקתה אותם בשביל עצמה בעיקר וכשהיא עזבה את הבית, זה די הדבר היחידי שאיך שהו ידעתי לשמור בצורה חצי סבירה נקי, לפחות את האסלה של השרותים. אבל בואו נומר שאני חסינת גועל משרותים ציבוריים ובזה נסגור את הסיפור!
אה וגם שהדבר הכי נורא היה, שאמא שלי אסרה לחלוטין עלינו לסגור את הדלת של השרותים! לא סגרה אותה בעצמה או אבא שלי ורק בגיל מאוחר התחלתי לסגור את הדלת כשאני בפנים כאות מחאה, דרישה לפרטיות שלי ובעיקר כדי להרגיז אותה.....
ונחזור לסלון...
בסלון שלנו הייתה מרפסת ששימשה בתור האוצר של הבית, בעיני הילדה שלי, היא סדנת העבודה של אבי! כן, כן, באמצע הסלון שלנו, לאבי רב האומן, המסגר, נפח, נגר, רתך, חשמלאי, בנאי, אינסטלטור זגג וכל יכולת אחרת לדעתי שעושים עם הידיים החזיק את סדנת העבודה.
וזה לא היה מראה יפה, כלים לא מטופלים, חצי חלודים, מלוכלכים בבוץ של אבק ואלוהי הגועל יודעים מה עוד עומדים כחיילים אומללים. ובעצם רובם כגופות חיילים חצי שמישות. ערמות של כלים על גבי כלים. וכל החומרים שאתם רק יכולים לדמיין, מקלות, צינורות, עצים משטחי עץ, שטויות אחרות ובגדול, וזבל! שהייתם מצפים למצוא בסדנת עבודה ענקית של רב אומן בסדר גודל של היכולות של אבי הבכנות מבוזבז, דחוסות למרפסת "קטנטונת" של אולי 3.5 מטר רוחב על 2.5 מטר אורך עם דלתות זכוכית כבדות עם מסגרת עץ לבנה עבה מאוד שהפסיקו לזוז בשלב מסויים ועמדו שם מזעזעות מכוסות גועל גם הן. עם נקודות שרופות הוכחות לכך שאבי לא בחל גם בריתוך באמצא הסלון כמו כל עבודה אחרת, ניסור, שיוף, גילוף, קדיחה וכל עבודה מלכלכת אחרת. ולעיטים נדירות לפחות היה מעט מטאטא אחר עצמו כדי שיוכל לעבור בקלות בדמוי שביל בין ערמות הדברים שלו. כי גם הוא לא חסך מעצמו דבר והיה "מודבק" לא קלות, בשופהוליות של אימי.
מעבר לכך בסלון שלנו הייתה סיפרייה מהממת, מעשה ידיי האומן של אבי, שנמתחה מקצה לקצה של אורכו מדלת הכניסה כמעט ועד לדלתות המרפסת. והכילה כמויות ספרים עצומות!
שלא היו מביישות סיפרייה בינונית!
סיפרי בישול, אינציקלופדיות כלליות, אנציקלופדות על טבע, חיות וצמחים, ספרים לילדים, ספרים מקצועיים על מכוניות, ספרי קריאה בכול נושא ותחום. מתחומים מידעיים ועד פנאי. הכל מכל לכל.
יכולתי לאבד עצמי לדעת בין ספרי הקריאה, אם הייתי יכולה להגיע אליהם כלומר...
כי ביני לבינם היתה כמובן חומת ארגזים בגובה שניים על שניים. ואסור לגעת כי זה אולי שביר.
מה שלא הפריע לחתולי הבית (הרבה, לא סופרים) לחרבן ולהשתין עליהם חופשי יומי....
ואיש לא ניקה (אל תדמיינו את הריח, תחסכו לעצמכם)
על הסיפריה הנל היתה גם טלוויזת מפלצתית, מערכת שמע מטורפת קלטות וידאו ,משנת תרפפ"ו בה הייתי ילדה וצפיתי בהן להנאתי כל שני וחמישי כשהייתי חולה ונשארתי הבית לשמחת אימי לספק לה חברה. דרך אגב מערכת השמע כללה גם נגד תקליטים והיו על הסיפרייה גם תקליטים, שמהם השמיעו לי להנאתי הענקיצ שניים או שלושה כל חיי וזה כל השימוש לדעתי שהיה בנגן התקליטים היקר מאוד הזה שהגיע כאביזר משלים בתוספת תשלום למערכת סטריאו המפלצטית גם כם של הורי.
והסלון היה עמוס גם ברהיטי סלון כנובן חלקם קנויים כנמו ספת דמוי לייזי של אבי וחלקם ישנים מאוד כמובן בנויים בידי אבי, אותם אני משתדלת לשכוח בעיקר אחרי שרובם הושמדו על ידי הכלבות שהיו להורי. וכי זה היה תראומתי כל כך וכל כך קשה לעבור בסלון כל כך גדול וכל כך עמוס.
אבל הנמסיס שלי היתה עגלת האשפה...
כן כן... להוריי לא היה פח אשפה רגיל. אלה עגלה ענקית כזו, להובלות ביתיות. עליה בנה אבי קופסת עץ בערך בגובה מטר על 40 סמ רוחב ואורך עליה היו מלבישים את הש הגדול ביותר שיש לקנות! העבה והחזק ביותר גם כן, כמובן.
וזורקים עד לא ידע. ואת כל זה, הייתי צריכה להוריד לפח הצפרדע הגדול של השכונה. ואיך שהו להצליח להרים שק או שניים כאלו מלאים אשפה לתוך אותה צפרדע של פעם. ילדה קטנה, להניף אל מעל הראש שלי שקים ששקלו שני שלי ממני אם לא כמוני לפחות. מזל שהייתי ילדה חזקה במיוחד!
העגלה הנוראית הזו עמדה במרכז החלל החופשי היחיד בכניסה לסלון בין הסלון לפינת האוכל. ואם מפספסים, לא נורא, שישאר על הריצפה, זו הייתה המנטאליות של אבי (אבל עוד נשוב אליה בהרחבה). השפחות (כלומר אימי, אחותי או אני גם אם אחותי כבר לא גרה בבית דרך אגב) כבר ירימו כי גם כך מלוכלך אז למה לטרוח!
בגיל 16 הורי טסו לחול לשבועים ואני נשארתי לבד בבית בפעם הראשונה, אחרי שאחותי, עזבה אותו לגור עם בן זוגה בחוץ.
ואני הייתי אמורה להצטרף אליהם לשבועיים ראשונים שלי אי פעם בחול. אחרי השנה הראשונה והכי נפלאה של חיי בפנימייה! אחרי שיצאתי משנים של דיכאון קשה מאוד בוא לא יצאתי מהבית הזוועתי הזה ובלה בלה בלה. בקיצור, כאות תודה, בשבועיים שהייתי לבד, קרעתי את התחת וניקיתי את הסלון והחדר שינה שלי והפכתי אותם למהממים.
הוריי לא אמרו דבר, לא שמו לב.
עשיתי מאמצים בשאר החופש אחרי ששבנו לשמור על הנקיון בסלון. ושנייה אחרי שטאטאתי את כל הסלון הוא זרק נייר טואלט משומש לעגלה המזעזעת, ופספס. חיכיתי בסבלנות שיקום למשהו כי הריי הוד רוממותו, אלוהינו, לא יקום במיוחד.
ושאלתי בתמימות למה הוא לא הרים את הנייר שלו.
"כי למי אכפת" הייתה התשובה, שקרעה לי את הלב.
לא ניקיתי עבורם יותר בחיי!
ונעבור לזוועת המטבח...
אחסוך את רוב הזוהמה, בעיקר כי אני לא ממש רוצה להיזכר בזוהמה בה הוכן, בושל והוגש האוכל שאכלתי כל חיי. ולכן אתאר רק את הריצפה, היא פשוט הייתה שחורה ודביקה. לא צריך להרחיב, פשוט לאראו את הדוגמה הזו של המרצפות עם הנקודות של פעם. ופה אדגיש, בבית הורי לא הלכתי יחפה מרגע שהייתי בוגרת מספיק להבין מה טוב! כי זה פשוט היה דוחה!
ואנקדוטה עצובה מאוד, הסיפור עלי הוא, שעברתי מישיבה להליכה, מעולם לא זחלתי.... כי לא היה לי איפה..
(אולי בגלל זה אני כל כך גרועה כשפחה?)
וגולת הכותרת
חדר השינה שלי:
פה ישנם שני חדרי שינה וכמה גילגולים....
כילדה גרתי עם אחותי, אני לא ממש זוכרת את התקופה ההיא כי הייתי קטנה מידי. אבל היא היתה נעימה כי סביר להניח היה לי חדר סביר נקי יחסית ומסודר יחסית (יחסית למה, אין לי מושג) אבל הייתה אחותי להשפיט ולהפיל עליה את האחריות לדאוג לסדר והנקיון של חדר שלה ושל פעוטה שקטנה ממנה ב10 וחצי שנים....
היה אפשר להגיע בוא למיטות ולארונות בלי לצאת למסע קומתע אני מניחה.
אחר כך אחותי עברה לחדר משלה שהוסב ממה שזכור לי כחדר שהוחזק כמחסן בוא לא היה אפשר להגיע מהכניסה לקיר האחורי. והפחיד אותי למוות.
את החדר שלי לבד כילדה אני זוכרת כך:
מיטה (אני באמת בקושי זוכרת שהוחלפו לי מצעים, אבל אחותי המהממת סביר להניח דאגה לזה יחסית תדיר)
איפה שהו היה שולחן עם מדפים עליו, עלייהם נחו סביר להניח בצורה איומה ספרי הלימוד שלי ושאר ציוד הלימודים, על השולחן עצמו היו ערמות מטורפות של ציוד לימודים ולא באמת היה איפה לשבת לעשות משהו, לידו צמוד היה אורגן קומותיים דיי ישן וארון בגדים לילדים. ומרפסת קטנה שלא היתה בשימוש שלי כלל והיתה מחסן נטו!
ביליתי שעות דרך אגב, יושבת סגורה בתא התליה של הארון הזה מתחבאת מהעולם, בחושך, בשקט, בלי פרעושים, בלי צעקות, בלי שירביצו לי (ההורים כמובן) מדמיינת ומספרת לעצמי סיפורים בראש.
ובחלל החדר בין הרהיטים צמודי הקירות הללו היה הר בגובה שלי, ילדה בכיתה א' עד ד' בערך, של זבל! עיתוני ילדים, בגדים, שקיות חטיפים, עטיפות של דברים, אין לי מושג מה עוד, בובות, צעצועים, זבל! ופרעושים, המון המוני פרעושים.
(שאני כמובן אלרגית אליהם בטרוף. וכשהם עוקצים אותי, זה מתנפח ממש, כואב, שורף וממש ממש מציק בטרוף. לא שזה עניין את המבוגרים האחראיים, או שהם עשו משהו בנושא)
וכך הייתי אמורה לחיות בחדר שלי כמו "ילדה נורמלית" בתוך זה הייתי אמורה לשבת לעשות שיעורים (אוחחח בירכת הלשבת בפינת האוכל עם אמא רק כדי שתעזור לי ... והופ היא ישנה מהתרופות ואני עובדת בשקט בלי פרעושים! ואז משום מה.... הפסקתי להכין שיעורים בכלל או שלמדתי לשבת על המיטה שלי בישיבה מזרחית ללמוד כי, "זה יותר נוח"- זה המקום הפנוי היחיד)
אבל גם הייתי צריכה להתאמן על לנגן לפחות חצי שעה ביום לא?
אתם רוצים לשבת בתוך כל זה חצי שעה ביום כשאתם נאכלים חיים על ידי פרעושים שיש להם גן עדן עלי אדמות להתרבות בו,
ועןד לנגן תמיד את המוזיקה שאתם לא רוצים?
כן... יש לי אישיו עם מוזיקה, אישיו קשים. (אבל היום אני מדברת על נקיון!)
אחר כך, אני לא זוכרת מתי בידיוק אבל איפה שהו בין כיתה ד' לה', אחותי עזבה את הבית. ואני וחוסר הידע שלי לשמור חדר נקי ומסודר עברנו לחדר שלה. נכון ממש בהתחלה היה חדר נקי ומסודר, אפילו מדוגם! אבל גם שם צמחה ערמה יפה של זבל! בסופו של דבר, כי לא ידעתי שום דבר אחר.
ואז הגיע הדיכאון, השפל, האגורופוביה בפעם הראשונה. והריבים המטורפים עם אבא שלי גדלו.
וכך ניצלו חיי!
בעצם בסביבות כיתה ט' נפצעתי פעמיים קשה מאוד בשיעור ספורט, בפעם הראשונה נפגעתי בגב מתנועה לא נכונה, במהלך ההחלמה שלי, אבא שלי הפך עלי מיטה וברחתי מהר חזרה לבית הספר כי כאבי התופת בגב היו עדיפים על ההתעללות בבית, אחר כך נקרעה לי רצועה בקרסול וזהו, לא יכולתי ללכת על הקביים כי הייתי שמנה מידי ואף.אחד לא ניסה למצוא פתרון אחר אז בילתי חצי שנה בבית פיספתי המון חומר לימודי שאף.אחד לא דאג שאשלים איך שהו, לא בית הספר, לא ההורים שלי כמובן, כי למי אכפת ולא אני כי, בת עשרה על נרקוטיקה נגד הכאבים, (אמא שלי לא האמינה שאני צריכה לסבול אז היא סיממה אותי לחלוטין שלא אציק לה) וההתדרדרות בלימודים הובילה לדכאון כליני מאוד קשה כי מתלמידה מצטיינת הפכתי לאבלה שלא מבינה כלום בכיתה, אז הפסקתי ללכת לבית הספר, בנוסף התחילו בעיות רפואיות, שרק כיום, זוכות באמת למענה, וכך הגעתי למצב שבו בילתי שנתיים בהם התבוססתי בחדר המטונף שלי, לא יצאתי מהבית, בהיתי בטלוויזה ושנאתי את הקיום שלי. ויום אחד, מריבה עם אבא שלי שלחה אותי לנסות לקפוץ מהחלון לאמא שלי מול העיניים. היא עצרה אותי בכוח, פיזית, נלחמה על חיי ונלחמתי על מותי. היא ניצחה. כמה ימים אחר כך ביקשתי פנימייה כי הוא יוצא לפנסיה. הנאום הכי קצר שלי והכי חרוט בי היה.
"זה יגמר ברצח והתאבדות, אני לא יודעת מי משנינו יהרוג את מי, אבל שנינו סגורים באותו בית יחד יגמר רע. וחוץ מזה אני צריכה התחלה חדשה, דף חלק, בית ספר חדש.
ואתן יודעות מה, הדבר הכי חשוב שלמדתי שם בפנימיה! יותר מהכול!
עד היום הדבר הכי חשוב בעיני שלמדתי בפנימייה היה לנקות ולשמור על חדר נקי ומסודר!
רוב השנים היה לי חדר לבד, או בכנות, עם שותפות בלתי מורגשות. חוץ משותפה בעייתית אחת שכמעט רצחתי. וכמה שוטפות מדהימות בשנים הראשונות שלי .וכמובןהכי חשובה היתה אירה, הילדה נערה הכי מדהימה שפגשתי!
אבל פה אני מתמקדת בלנקות, לא בשיעורים אחרים שקיבלתי לחיים.
הפינה שלי שאחר כך גדלה לחדר קטן אבל שלי לבד תמיד הייתה שלושה דברים מאוד מאוד ברורים. מבריקה מנקיון, מסודרת ברמת האובססיה ומריחה מריח חריף של אקונומיקה! וזה לא שלא היה סבון ריצפה! זה שאני הייתי צריכה להרגיש מחוטאת.
ורק היום אני באמת מתחילה להבין, למה אני כל כך, אובססיבית לגבי לשטוף ריצפה עם אקונומיקה. ולכן מצליחה, לשמחתו של אישי היקר והמאוד רגיש לאקונומיקה, לעבור להשתמש בסבון ריצפה רגיל במקום. אבל אני מודה, כשהוא לא בבית למספיק זמן, אני מחטאה את כל מה שאפשר באקונומיקה!
בחדר שלי בפנימייה לכל קישוט, מחברת, ספר, בגד בארון היתה נקודה ספציפית וזה לא היה זז משם!
אני זוכרת שהחבר'ה היו מזזים בכוונה דברים ומסתכלים איך אני באובססיביות ובלי משים מחזירה הכל לנקודה הנכונה. המוח החולה שלי כרגיל קפץ לקיצון השני כדי לפצות.
וכשסוף כל סוף ישמתי את קישורי הסדר ונקיון שלי גם על חדר השינה שלי בבית זה הגיע עם מנעול! שלצערי הגיע עם דרישה כמובן למפתח להורי. היות ולא היה לי מה להסתיר, והמנעול בא רק כדי להפריע וליצור משהו שיציק. אז נתתי, הסכמנו שלמקרי חירום בלבד! יהיה מפתח תלוי מחוץ לחדר שלי. אויי איזו טעות.....
הייתי חוזרת למלחמת כביסה!
כל סופ"ש וחג ששבתי הביתה, החדר שינה שלי היה מכוסה בשכבה של מטר גובה בכביסה (לשמחתי) נקיה ואם היה לי מזל גם מקופלת. כן, המיטה, השולחן הכיסא ובעצם כל משטח פנוי, כורסה אומללה שהיתה שם אני חושבת, הכל. ואז היה לוקח לי חצי שעה, שעה, שעה וחצי.... להעביר את כל הכביסה לחדר השינה של הורי, אם היה להם מזל והיו משטחים פנויים שהם לא המיטה שלהם, או שהיה מקום בארון, הייתי נחמדה. בהתחלה הייתי מסדרת לארון או מניחה על משטחים פנויים אבל כשהערמות כביסה היו הולכות וגדלות כל פעם מחדש. וגם מפסיקות להיות מקופלות. נמאס היה לי. והכביסה פשוט היתה נזרקת להם על המיטה וזהו! לשמחתי, כבר הייתי מספיק גדולה ומספיק חזקה שחוץ מהתעללות נפשית לא הייתי חוטפת כלום.
אז הם היו צועקים ומתלוננים אבל לא מעיזים לעשות דבר פיזי. פשוט כי הייתי פיזית חזקה מהם והם ידעו את זה. ואם ינסו להרביץ לי, זה יכאב להם. פעם אחת אני חושבת אבא שלי ניסה לזרוק עלי חזרה את הכביסה על הראש כשישנתי.
הוד מעלתו הלך למיטה לפני שאימי (החולה מאוד) הספיקה לסדר אותה למקום וזה הפריע לו להיכנס למיטה או משהו. והיות והכביסה כמובן הכילה רק בגדים שלהם .הודעתי לו שכמו שלימד אותי. בפעם הבאה שיעשה את זה היא תעוף מהחלון וכדי שיקח אותה עכשיו יפה חזרה....כמובן וחלק מאלו היו כמה מהבגדים האהובים ביותר על אמא שלי, וכמובן שהיא מיד עורבה על ידי בעניין. וכמה צרחות שלה אחר כך הוא לקח הכל חזרה כמו טטאלה!
בשלב מסוים ניצחתי!
והחדר שלי הפסיק להיות מעוז הכביסה!
ולמה בעצם כל הארס הזה עלה היום?
אחרי תקופה מאוד ארוכה שהייתי מאוד מאוד חולה,
בימים האחרונים, סוף, כל סוף, הרגשתי מספיק טוב, כדי לנקות באמת את כול הבית!
אבל ממש!
עד לרמת הלהוריד אבק מהפיתוחים של השולחן בסלון והשידה של הטלוויזה, משהו שרק אני ואולי אחותי אם תבוא לבקר, נשים אליו לב.
כמובן שלא סיימתי!
נקיון זה משהו שלעולם לא יגמר אצלי!
כי יש עוד מליון דברים לעשות בבית וזה בלי להיכנס לסדר את מחסן ציוד העונג יצירה שלנו!
(כן גם בי דבקה לא מעט מהשופהוליות של אימי ואכן גם בן הזוג האהוב ביותר שלי שבחרתי לי הוא שופהול לא קטן ואספן ענק של הדברים הכי מגניבים בעולם! וכך טוב לנו, אבל אנחנו כל הזמן משתמשים בהכול ומשתדלים מאוד לא לשמור שאריות ולא לקנות דברים למה אם.)
כלומר, כביסה וכלים לדוגמה זה דברים שלעולם לא נגמרים !אבק תמיד מצטבר מחדש.וכשיש 4 חתולים. לטאוא זו פעולה שעושיםצכמה פעמים ביום במיוחד בעונות הנשירה!.
לתחזק נקיון בכללי זו עבודה מתמשכת ובלתי ניגמרת לעולם. לשמחת התקפי החרדה הבלתי פוסקים שלי לאחרונה, הודות לחוסר האיזון ההורמונלי החדש שלי בחסות הגידול על יותרת הכליה......
אבל התחושת ניצחון על ההשטלטות על הלכלוך והבלגן. ההשטלטות על כל הדברים הקטנים של הנקיון, שאהובי פשוט בכנות לא באמת רואה, לכן לא תרח לטפל בהם במקומי כשהייתי חולה ואני לא רציתי להעמיס עליו עוד.
היא ענקית!
ואיך שהו יצא, שכל הבזז הזה של הנקיון
שעדין לא נגמר כמובן ולא יגמר לעולם! (זכור מה שאני אומרת אהובי, שלא באמת קורא פה) נחגג בביקור של אחת החברות הכי אהובות, הכי יקרות והכי ותיקות שיש לי פה בכלוב!
מה שלצערי הוביל לרושם מוטעה אצל אישי היקר, שכל העבודה הזו היתה לשאו. ובעצם הייתה לכבודה.
כאשר זה נעשה קודם כול והכי חשוב, בשבילי!
ושנית וכמעט חשוב באותה מידה, בשבילו. כי הוא האיר לאחרונה כבדרך אגב על כמה דברים שקצת מפריעים לו וגם לי הדברים הללו כבר ממש הציקו ורציתי להזיז ולשנות אותם, או פשוט לזרוק (כן זרקתי קרטונים שלמים לחלוטין של החתולים רק כי הם הציקו לנו, האיימה! אני חרא אמא) כי כן, חשוב לי שיהיה לנו! בית שנעים ונוח לחיות בו. וזה בן השאר אומר, בית שלא עושה לי (או לאחותי כשהיא באה לבקר) טריגרים.
שלא גורם לי להתעורר באמצע הלילה (כשאני סוף, כל סוף, מצליחה לישון בכלל!) באיימה מוחלטת שאני הופכת לאט לאמא שלי. או שאני נאכלת על ידי הריצפה של המטבח שלי כי היא הפכה לשחורה דביקה ופיתחה מודעות עצמית והחליטה שאני טרף.....
ועוד כאלו סיוטים ואחרים
וכן, אני מנקה לפני שבאים אורחים, גם כשאלו אורחים רק שלו או אורחים של שנינו, אני חושבת שזה די הגיוני ונורמאלי, לרצות שבפעמים הדי נדירים לצערי, בלי קשר לקורונה הארורה, הזו שאנחנו מארחים.
אני מודה, תמיד רציתי בית שוקק חיים, מלא באורחים. שאנשים תמיד ירגישו בו נעים, רצויים ובנוח. ואני מאוד גאה בכך שאני מארחת למופת. שכשחברים שלנו באים, זה תמיד תענוג! ואנשים תמיד רוצים לבוא אלי שוב. וכשהוא רוצה לארח, הוא תמיד יכול!.
שיש לי בית שטוב בו, קודם כול לנו ולחתולים שלנו ואחר כך לכל מי שנכנס אלינו בדלת.
אם זה אורחים או אנשי מקצוע, אנשים תמיד מרגישים רצויים.
רבה כבר 10 דקות עם בקבוק אופטלגין נוזלי סתום, נשברת ומבקשת מהזוגי עזרה.
הוא מסובב את הבקבוק ביד, מסובב את הבקבוק ביד....
מביט בי בפרצוף משועשע.
"אלמוג אם הבקבוק ריק לא יצא ממנו שום דבר"
מפיל את המיקרופון
אני הולכת לפינה.....
(להביא בקבוק אופטלגין חדש)
מתכון מהמם ללחם
פלוס מתכון או יותר נכון תחניקה מהממת להפוך כל בצק של לחם ללחם שום מהממם
לחם:
מכינה את השמרים:
בכוס גדולה או כערה בינונית כוס מים פושרים
2 כפות סוכר ממיסים טוב
3 כפות קמח לבן
לערבב טוב
3 כפות שטוחות שמרים יבשים
לתת לעמוד לא יותר מ5 דקות או שיגלוש!
כקילו קמח/תערובת קמחים
הפעם הלכתי על כוס שיפון
וכל השאר חצי חצי לבן ומלא
שזה בערך 2.5 כוסות מכל אחד
2 כוסות שמן כוס אחת זית כוס אחת קנולה
כ4 כוסות מים
מערבבים הכל ביחד
מוסיפים את המים לאט בהדרגתיות לא בטוח שיהיה צורך להוסיף את הכל!
אפשר לערבב ביד או במיקסר
אחרי שהכל מעורבב לשים את הבצק ביד כ10 דקות במיקסר כ3 דקות.
מכסים את הקערה בנילון נצמד ונותנים לזה לתפוח
כל פעם שזה מכפיל גודל מוציאים את האוויר.
מתפיחים 3 פעמים
קריצה של הכיכרות הרגילים
על משטח מקומח מאוד לשים את הבצק
מחלקים ל3
לשים כל חלק ומוסיפים כרבע כוס קמח לתוך כל רבע.
את הכיכר הרגיל קורצים בצורה פשוטה
מועכים את הבצק למלבן ומגלגלים לכיכר הדוק.
מניחים על תבנית עם ניר אפיה.
מומלץ לקמח קלות את הניר בקמח תירס/סולת או קמח רגיל
לחם שום ותמונות
את לחם השום קצת יותר מורכב להכין.
אחרי לישה טוב ומומלץ להוסיף יותר קמח לבצק לכיוון ה1/3 כוס קמח ולא 1/4
אפילו 1/2
עכשיו מרדדים את הבצק למלבן דק בעובי של כס"מ
ואז מורחים תערובת של חמאה שמן זית ושום השום הוא בעצם ממרח שום רומני שנקרא מוז'די תוצרת בית. זה שום טרי עם שמן קנולה קצת חום ומלח בבלנדר (16 ראשי שום קלופים חצי ליטר שמן ורבע כוס חומץ ו2 כפות מלח דק טחון מאוד טוב בבלנדר כדי שיהיה חלק)
אחרי שמרחנו את התערובת טוב על הכל עד הקצוות ובנדיבות!
מגלגלים לרולדה!
ואז את הרולדה לשבלול
מעבירים לתבנית אפשר לקשת בסומסום (קישתתי בסומסום שחור, אפשר קצח וכו)
ממליצה לחרוץ את הכיכרות הרגילות לפני האפיה כדי שלא יקרעו כשיתפחו בתנור, אפשר להתפיח אותם חצי שעה לפני הכניסה לתנור. אבל זה לא חובה. יוצא אורירי ונפלאה גם בלי!
אופים ב160° כ45 דקות
בתנור מוסיפים כלי עם מים רותחים כדי שיהיו מלא אדים
כך זה נראה מוכן
נורא בא לי לכתוב את הזכרונות מהם.
ואני מנסה לעשות בין כולם סדר.
לזכור מי היה מי.
חיית הפרא שהטריפה את מיטתי במשך שנים.
והקרבי שלי, שהייתי צריכה להרכיב מחדש כל פעם שגיע אלי לסשן כדי שאפרק אותו לפני שיכלתי להתחיל במלכת הפירוק.
הבוגד, שרצח את החשק שלי להשקיע. אחרי שנתתי את כל נשמתי ולמחרת בגד בי בכל ליבו והזין הקטן והעומד שלו.
זה שהשאיר אותי קרוסה על הריצפה בדירה שלי בוכה בכי קורע לב, רק כי קם והלך. הלך כי לא היה מסוגל לסגור אותי בכלוב. שנים אחר כך התוודא כלפי כמה אהבה היתה במעשה הזה.
ההוא היחיד שזכה ללכת בנעלי שלי, שזכה בסשן דגמנית המסלול הנפלא ואחד היצירתיים שעלו במוחי. שויתר על אהבתו הענקית לים כי דרשתי ואני הייתי צעירה ותמימה מידי להבין כמה זה אמר. ועדין את המילים החשובות ביותר גם הוא נזכר לומר לי רק כעשור מאוחר מידי.
היה את ההוא שכיום אני מבינה שהיה רק פרס בתחרות אגו ביני לבין ההיא שלא באמת סבלתי. תחרות שניצחתי בה מצד אחד ואולי גם הפסדתי מצד אחר. גם הוא בגד בצורה כזו או אחרת.
היה את כוכב הפורנו המהמם ביופיו, שכשאר הבנתי ששוכב עם אנשים תמורת כסף בצורה לא מוגנת. לא הייתי מסוגלת לשוב ולהיפגש איתו.
היה את הסטוקר הנוראי, אותו נשלט ראשון, שהמשיך והופיע בחיי גם מעל לעשור מאוחר יותר. בנסיון להשתחל חזרה פנימה. זה שאיים עלי באלימות מנשים זרות, בפגיעה אלימה בביתי וכן הלאה. שעד היום אני לא מבינה למה לא פניתי נגדו למשטרה.
יש את התוקף שלי, זה שהיה במערכת יחסים איתי במשך שלושה חודשים, קרא לעצמו השולט שלי, אך מעולם לא ידעתי מה שמו המלא, ביקרתי בביתו למרות שטען שהינו גרוש שגר לבד ועוד חשדות כאלו ואחרים שלי לגבי שקריו. ששבר כל שבב של אמון שהיה בי כלפיו. וריסק את הנפש שלי במקביל.
היה את ההוא בתא שהדבר היחידי יותר גרוע מהפסטה שקנה לי למרות שהתעקשתי שלא, היה סקס הנוראי איתו שניגמר בכך ששלחתי אותו לסיים עניין בשרותים.
וכן הלאה וכן הלאה....
באפיה!
עוגת 2 קמחים
עם תפוחים, תותים ואגוזים
בתבלון עדין של קינמון ציפורן וג'ינגר.
הכנה:
מקציפים במיקסר עם וו גיטרה
200 גר חמאה רכה
עם כוס וחצי סוכר לבן+תבלינים
עד שזה פלאפי!
מוסיפים כ2 כפות תמצית וניל וכף תמצית רום
מעבדים
מוסיפים אחת אחת 4 ביצים בטמפ חדר
ומעבדים בין כל אחת
1 שמנת חמוצה
מעבדים
לסרוגין
את הקמחים
1.5 כוסות קמח לבן
2 כוסות קמח שיבולת שועל
1 שקית אבקת אפיה
וככוס כוס וחצי חלב
כשהבלילה מוכנה זורקים פנימה את כל הפירות והאגוזים ערבוב זהיר וטוב
ולתבנית
2 תבניות אינגליש וכו
תנור על 160° 45 דקות אפיה על טורבו
סתם מעדכנת
היה מייקאפ סקס מוצלח מחדש
אמיתי ונעים
יש לי חלום הזוי מאז שאני נערה האמת.
לכתוב ספר על החוויות שלי והזכרונות שלי
ומסתבר שזה חלום שלא רק אני חולמת עליו :)
לולה המהממת שאני מתה על הבלוג שלה הניצה את החלום הזה מתרדמת.
והתכתבנו קצת בבלוג שלה
ויצא לי הפוסט הבא שהייתי חייבת להביא לפה!
על חיי המיניות והבדסמ שלי לאורך השנים.אולי אנסה את זה פעם, מדיי פעם אני כותבת זכרונות עבר, לפעמים צריכה להיות זהירה כי לא מעט מהאקסים היותר בולטים עדין מסתובבים פה.
לפעמים אני חושבת שהמוח שלי סינן.
סינן את הימים שעשיתי אחד בבוקר ואחד בערב.
והאמיני לי שאני עשיתי אותם ולא להפך :)
זרים ומכרים.
הרוב היו כאלו שעברו אצלי, פעם, פעמיים שלוש, אם היה להם מזל אולי ארבע.
וזה מצחיק אותי, שאני, הבישנית והמופנמת.
פרח הקיר במסיבות בתיכון שהתחבאה בצד בקצה רחבת הריקודים.
עמדה על במות והופיעה.
דילגה להנאתה מפרח לפרח ושברה לבבות, אויי כמה לבבות שברתי בלי להבין שאני עושה את זה אפילו.... וכמה פעמים נשבר לי הלב.
לצערי
בן שאר הבעיות המחלות שלי פוגעות בזיכרון... אירוע מוחי ומחלות שגורמות לטשטוש מחשבתי ושוב פגיעה בזכרון.
הייתי מתה לשבת לכתוב
או אפילו להקליט את הזיכרונות שלי מהתיכון והלאה במעין ערמה של סיפורים קצרים....
עברתי ערמות של חוויות מטורפות
ומאוד קיצוניות אחת לשניה.
למדתי בפנימייה ושם הייתי התמימה=זו שאפילו לא התנשקה הבתולה האחרונה בקבוצת הגיל שלי? בטוח בקבוצת המגורים שלי... כבר בשנה הראשונה.
ומצד שני.......
עשיתי כבר אז מיני סשנים בסופשים כי זה מה שעניין אותי אפילו בלי לדעת שזה מה שזה....
אני תמיד צוחקת, ישבתי לגבר על הפנים הרבה לפני שנישקתי לגבר את הפנים...
ועכשיו לכו לקרוא את לולה ואת הפוסט שהוביל למניפסט
