תתארו לכן שכל חודש בערך באותה תקופה,
התחושה היא שהעולם עומד להיכחד.
הכול נוראי, אתן לא יכולות לנשום, כל הצרות בחיים שלכן הן באשמתכן המוחלטת.
ואין איך לתקן אותן או למנוע מהן להתדרדר.
ויותר מזה, זה לא מרגיש שאת עומדת למות,אלה גרוע יותר. התחושה היא שעוד שנייה כל מי שיקר לך עומד למות מול העיניים שלך ואין לך איך למנוע את זה.
התקף חרדה ענקי חונק וקורע.
וכל הרצון שלכן הוא להרגיש כל תחושה אחרת שהיא לא הדרופ הזה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא קרה.
את ההתנהלות המחושבת.
איך בחרת ריבוע ברגל שקל להסתיר עם בגדים.
איך ישבתי לחטא את האזור בדיוק כמו בחדר ניתוח.
סופטלסקרב ואז אלכוהול רפואי.
איך עיקרתי את הסכין במשך 5 דקות באלכוהול רפואי. סכין של פדיקור כזו מתחלפת חד"פ.
ואיך ישבתי וסרטטי על הירך השמאלית קווים ישרים
לכיוון אחד, אז שני, שלישי ורביעי.
עד שצויירו מדליונים קטנטנים, רשת מרובעת כזו בגודל 7 או 8 ס"מ.
איך לחצתי קצת חזק יותר בכל מעבר של הסכין.
חיפשתי כוח בתוך עצמי שיגיד לי שזה כואב מידי, להפסיק.
במקום זה הקולות צעקו לי להמשיך, לעשות חזק יותר.
שלא נדבר על הרצון העז למות, שם באותו הרגע.
להתישב במקלחון הג'ויף ההוא ופשוט ללחוץ הכי חזק שאני יכולה עם הסכין לאורך הידיים.
המחשבה היחידה היתה שאני לא מוכנה לנטוש את אחותי לבד בעולם הזה.
לא אחרי כמה חזק שהיא נלחמת לעזור לי להתמודד.
מאז עברו שנים, הדרופים היו קלים יותר וקשים יותר.
אבל מעולם לא פצעתי או פגעתי בעצמי שוב.
נשבעתי לעצמי שני דברים.
אני לעולם לא אתאבד אי פעם במקום או צורה שתשאיר אנשים שאני אוהבת למצוא אותי פיזית.
ואם שוב אפצע את עצמי או אגרום לעצמי נזק במכוון, זה יהיה רק כדי למות.
מאז שהכרתי את השועל שלי,
המחשבות האובדניות, הלכו ונעלמו.
עד שהן הפסיקו יום אחד.
ואז לפני כשנה התנסתי בקנאביס ברישיון ועד סוף החצי שנה של ההתנסות, הוא עשה שני דברים נוראיים. האחד גרם לנפילות סוכר נוראיות ומסכנות חיים.
והשני שגרם לי רשמית להימנע ממנו היה שזרק אותי בבום למחשבות האלו.
מאז שהפסקתי הן נאלמו כמעט לגמרי חזרה.
אבל האיזון שלי מבחינה של תרופות נפשיות נדפק.
ואני מנסה למצוא אותו חזרה.
אבל עם ההחמרה של כל המצב הפיזי שלי.
קשה לי יותר, ויותר להתמודד עם העולם.
ומצד שני רוב הזמן אני במקום הנפשי הכי טוב שהייתי בו אי פעם.
אני שמחה ומאושרת.
והכי חשוב, אני רוצה לחיות.
אני נלחמת לאזן את הבריאות שלי,
להאט את ההתדרדרות הפיזית.
ולהיות מסוגלת להנות מכל יום לפחות קצת.
אבל הדרופים ההורמונליים האלו.
פשוט בלתי נתפסים.
והם משגעים אותי.
ואני רק רוצה שהם יפסיקו.
עם הכל אני יכולה להתמודד, רק לא זה.
התחושה הזו שאני עומדת לאבד את כל מי שאני אוהבת.
זו הסיבה שאף פעם לא הייתי מסוגלת להתאבד.
לגרום למי שאני אוהבת להרגיש כך.
זה לא משהו שאני מוכנה לגרום במודע!