טוב שיש מקלדת לפרוק אליה

שהפוסט שנכתב לפניו יקבל עוד כמה צפיות.

אתם חושבים שהפוסט שאתם קוראים ממש עכשיו הוא מהסוג הזה?

ופתאום היא יוצאת מהחדר. לבושה בבגדים ובמגפיים שאני אוהב. חבל בידה. היא חוצה את החדר בהליכה איטית בלי לומר מילה ומתיישבת לידי. שמה רגל על רגל. מגף על מגף.

״מה יש?״ היא שואלת כאילו היא לא רואה שאני מתקשה לתפקד מרוב חרמנות.

אני לא מצליח למצוא מילים.

היא מותחת את החבל בין שתי ידיה.

״ידיים מאחורי הגב״.

אני מיד מציית, והן נקשרות בזריזות מחרמנת.

היא לוקחת אותי לחדר, ומפשיטה אותי לגמרי. לוקחות שניות בודדות עד שאני מזדקר. היא מעבירה אצבע עליו מלטה עד למעלה. ״ככה אני אוהבת אותך״.

היא ניגשת לשידת הנעליים וחוזרת ממנה עם הסניקרס הלבנות בידה. מזדקר עוד.

היא מתכופפת ובלי התראה מוקדמת היא מלקקת אותו. מכניסה אותו לפה. מענגת אותי בנמרצות.

ואז אחרי חצי דקה היא מפסיקה. במקום שהוא יהיה בפה שלה, היא לוקחת את הנעל ומכניסה אותו לתוכה. ממש כמו הנעל של סינדרלה, הנעל שלה מתאימה לו בצורה מושלמת. אני מרגיש את הנעל עוטפת אותו מכל הכיוונים. יציבה, אך לא לוחצת. אני לא בטוח האם הטיפות שלי מרטיבות את פנים הנעל או שיש שם מרווח של סנטימטרים בודדים.

״אסור לנעל ליפול״ היא אומרת בטון פיקודי, מה שגורם לי להרים את המבט מהנעל שהתמקמה בשלמות על הזין שלי.

״מה…״ ניסיתי למחות, אבל לא הספקתי להוציא יותר ממילה אחת לפני שהנעל השניה שלה נדחפה לתוך הפה שלי. ״אסור גם לנעל הזאת ליפול״ היא פוקדת ועוזבת אותה כשהיא יודעת שהפה שלי ימלא את ההוראה ויחזיק אותה באויר.

לפני כמה שניות היא עוד ליקקה אותי, ועכשיו פתאום יצרה ממני פסל. הדברים קורים איתה מהר, זאתי…

היא מתרחקת ומצלמת במבטיה את הנוף שהיא יצרה. חיוך ממזרי עולה על פניה. ניכר שהיא מרוצה אבל שהיא זוממת עוד משהו. היא לוקחת חבל נוסף וקושרת את רגליי זו לזו. שוב הזריזות המקצועית המחרמנת הזאת…

היא מתמקמת מולי. ידיה על הפטמות שלי.

״אסור״

היא צובטת את אחת הפטמות.

״לנעליים״

היא צובטת את הפטמה השניה.

״ליפול״

היא צובטת את שתי הפטמות בחוזקה מה שמאלץ אותי לנשוך חזק את הנעל שבפה כדי שלא תיפול מההתפתלות שלי. הנעל מתחילה להתמלא ברוק הבלתי נשלט שלי. מיותר לציין שאין חשש שהנעל השניה תיפול. לא בקרוב.

״הבנת?״

אני והנעל שבפה שלי מהנהנים.

״יופי ילד״ היא אומרת בחיוך שדווקא נראה אנושי.

היא תופסת בשיער שלי ומושכת את הצוואר שלי קלות לאחור.

״בהצלחה״ היא לוחשת לי באוזן ויוצאת מהחדר.

תמיד העדפתי דאבל קולום או קשירות פשוטות אחרות כשמדובר בקשירת ידיים מאחורי הגב. TK אפילו היה יכול להיות turn off בשבילי במקרים מסוימים. משהו בתנוחה הזאת פשוט לא הסתדר לי אף פעם.

ואז ראיתי פה בכלוב את ה-TK המושלם.

אולי זאת הקשירה האומנותית שהתרגלתי אליה סוף סוף ☺️, אולי זאת העובדה שהידיים צמודות לגוף בצורה הדוקה ומגבילה, אולי אלו כפות הידיים והזרועות של הנקשרת בתמונה, ואולי זה בכלל השיער שלה :)

אבל מה זה משנה מה הסיבה.

בא לי TK.

עכשיו.

לקשור. להיקשר. TK.

כשהייתי חרמן, הייתי רואה פורנו.

היום כשאני חרמן… אני כותב לעצמי פורנו פה בכלוב.

אם אני הולך לגעת בעצמי אחרי כתיבת פוסט ארוך, זה אומר שאני ממש… (מחקו את המיותר):

חרמן / מוכשר בכתיבה

ישבנו על הנדנדה בחצר. היא לבשה שמלה קז׳ואלית קצרה ונעלה אייר פורס לבנות שנראו חדשות יחסית. המתח המיני היה באויר, אבל לא הייתה עוד שום אינטרקציה מינית.

״אהבתי את הנעליים״ אמרתי כבדרך אגב.

״נכון יפות?״ היא הרימה לעצמה תוך שהמבט של שנינו עבר אליהן, ״קניתי לא מזמן״.

עברו עוד כמה דקות, והמתח התגבר באיטיות. אחרי שתיקה של כמה שניות היא נשענה לכיוון ההפוך ממני, והניחה את הרגליים שלה עלי. רגל על רגל. הנחתי בתגובה יד אחת על הנעל שלה ואת היד השניה על השוק שלה, כאילו כפעולה אגבית, וניסיתי לבחון את התגובה שלה. היא הסתכלה לי ישר בעיניים. לא הצלחתי לקרוא אותה לגמרי בשלב הזה.

עברו עוד מספר דקות, המתח המשיך להיות נוכח, והרגליים שלה המשיכו לנוח עלי. היא עברה מתנוחה של רגל על רגל למצב שבו שתי הרגליים עלי. אחרי עוד שתיקה של כמה שניות, התחלתי ללטף בעדינות את אחת הנעליים שלה. הפניתי אליה מבט וראיתי שמשהו קורה. העברתי את היד שלי לאורך הנעל באיטיות, וראיתי איך הלשון שלה זזה הצידה במבט שמשדר חרמנות, סקרנות ואם זיהיתי נכון גם הפתעה מעצם התגובה שלה עצמה.

היא הזיזה את הרגל השניה כך שהנעל תגיע ישירות ליד הפנויה שלי. המשכתי לגעת וללטף, וראיתי איך ככל שעובר הזמן היא פחות מופתעת ויותר נהנית. הלשון לא זזה מצידי הפה שלה. לא הוצאנו מילה, אבל אמרנו הכל במבטים. היא הרימה באיטיות את אחת הרגליים שלה, שפשפה איתה את החזה שלי. ליטפה איתה את הלחי שלי. הנעל נעצרה מול השפתיים שלי. נתתי נשיקה קלה שהוציאה ממנה קול יפהפה של חרמנות.

״תלקק״ היא שברה שתיקה רועמת של דקות ארוכות, כאילו כבר ״ניהלנו״ שיחה על קינק, נעליים וגבולות רק דרך המבטים שהחלפנו.

״תצטרכי לקשור אותי בשביל זה״ הפתעתי אותה, כאילו זה לא מה שסיכמנו במבטים.

״נראה לי שכדאי״ היא ענתה, וניכר שהיא דווקא נהנית מההתפתחות בעלילה. ״לך תביא משהו שאקשור אותך איתו״ היא פקדה בתקיפות כאילו היא לא גילתה את הצד הדומיננטי שבה לפני 12 דקות.

חייכתי חיוך ממזרי אך מרוצה, נכנסתי הביתה וחזרתי עם ארגז ובו חבלים ואזיקי מתכת. היא מיד שלחה יד לאזיקים, תוך שהיא מתחילה לנשום בכבדות כאילו לא מאמינה שהיא מחזיקה בידה עכשיו אזיקים אמיתיים. היא הרימה אותם עם אצבע אחת, והמבט שלה חזר אלי. ואיתו גם חזרה הלשון לצד הפה. היא לקחה יד אחת שלי ושמה את האזיקים עליה. הושטתי גם את היד השניה.

״לא לא לא״ היא צקצקה ועלתה על כל הציפיות שלי (זה מספיק בשביל לשלוף טבעת?). ״תסתובב״. עשיתי כדבריה. היא תפסה את ידי השניה מאחורי הגב ואזקה גם אותה. עמדתי בגבי אליה, כשהיא עוד יושבת על הנדנדה. הרגשתי את הנעליים שלה עולות במעלה הרגליים שלי ומונחות בידיי האזוקות. תפסתי את הנעליים מספר פעמים, והרגשתי שבכל פעם כזאת היא מתרגשת יותר ויותר. נעל אחת נשלחה בין רגליי והתקדמה באיטיות. הייתי כמעט משותק למראה הנעל המבצבצת מתחת למפשעה שלי.

״הולכים״ היא אמרה בפתאומיות ותפסה את האזיקים מהציר. בלי התראה היא הוליכה אותי לתוך הבית. היא הפעילה כוח ואהבתי את זה. כשהתקרבנו לחדר חשבתי שהיא תרפה, אבל לשמחתי הכוח רק התגבר ובמהירות היא הדפה אותי למיטה, כך שהראש נפגש ראשון עם המזרן. ניסיתי להתרומם, וגיליתי שמשהו מצמיד את הלחי שלי למזרן. לקחה לי שניה או שתיים להבין שזאת הנעל שלה. זה לגמרי תפס אותי בהפתעה. היא לא הוציאה מילה. ניסיתי להתרומם ולהרים את הראש מהמזרן, ולתדהמתי נתקלתי בעוצמה שלא הייתה מביישת לוחמת טאקוונדו. הפעלתי את כל הכוח שלי, בהינתן העובדה שידיי קשורות מאחורי הגב. לא הצלחתי לזוז. נותרתי בהלם. החרמנות התחילה להתפשט עוד יותר בכל חלקי גופי. כאילו הגוף שלי דאג לוודא שאני מבין שאני כנוע כרגע. תודה גוף, לא ידעתי לבד.

״קרה משהו?״ הופתעתי לשמוע אותה. עוד לפני שהספקתי לנסות להגיד משהו, הרגשתי את הנעל שלה ממקדת את הלחץ בלחי שלי, כך שגם אם אנסה להגיד משהו, מילים ברורות לא יצאו. ״אני לא יכול לזוז״ ניסיתי להגיד, במה שכנראה היה נשמע כמו ״אמו הו אאול הזוז״.

״לא הבנתי״ היא אמרה, ונתנה לי עוד הזדמנות. אחרי הכנה של כמה שניות והרבה מאמץ הצלחתי להגיד בבירור ״אני לא יכול לזוז״.

״אוי״ היא אמרה, ״איזה באסה לך…״ והידקה את הרגל אפילו יותר.

נשארו ככה כמה דקות. בלי להוציא מילה. המבטים שהחלפנו לפני דקות אחדות על הנדנדה כבר אמרו מספיק. היא - מהדקת אותי למזרן בקלות מתסכלת. אני - מנסה כל כמה שניות לזוז, ומגלה בכל פעם מחדש שאין לי סיכוי.

פתאום הרגשתי את האחיזה של הנעל שלה נרפית. הנעל ירדה מהלחי שלי והתמקמה ממש ליד, מול הפנים שלי. הרמתי את המבט אליה באיטיות. כמו במצלמת קולנוע, הנעל שהייתה ממש מול הפרצוף שלי תפסה את הפוקוס, והפרצוף שלה עוד היה מטושטש. לקחו לי שתי שניות עד שהצלחתי ״להתפקס״ עליה.

״תלקק״

״X דקות קריאה״.

אם אתם משקיעים בלקרוא, אני יכול גם להשקיע בכם 🙂.

זה כמו להעלות פוסט בפייסבוק ביום כיפור.

רק יום אחרי, כשהגוף של כולם מתחיל להתאושש, הפוסט יזכה לתשומת לב.

היא יצאה מהמקלחת. לבשה תחתונים אדומים סקסיים, גופייה לבנה ואז נעלה את האייר ג׳ורדן הורודות שלה שהיא יודעת שמחרמנות אותי. היא התיישבה על כיסא שמאוד מתאים לקשירות, שמה רגל על רגל וקשרה את השרוכים בנעל אחת, ואחר כך גם בשניה, תוך שמוציאה לשון חרמנית-מחרמנת. כשסיימה, ״הקפיצה״ את הרגל שבאויר כדי למשוך אקסטרה תשומת לב ממני. היא רוצה לשחק. לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי, כמובן. הוצאתי את החבלים האדומים והתחלתי במלאכת הקשירה. כל יד נקשרה לצד אחר של המשענת. וכל רגל נקשרה לרגל של הכיסא. לקחתי כיסא משלי והתיישבתי מולה. אם היא ידעה שהנעליים שלה מחרמנות אותי, אז אני ידעתי שיש לה חולשה לכפות הרגליים שלי. והן התחילו לטפס במעלה הרגליים שלה. מלטפות את היריכיים שלה בעדינות. עולות לכיוון החזה רק לרגע - רגע שבו היא החסירה נשימה - וחוזרות למטה. מציירות עיגולים סביב המפשעה שלה. שלחתי רגל אחת לכיוון התחתונים שלה. הרטיבות הייתה ניכרת. הפעלתי לחץ מתון. כזה שהוציא ממנה אנחה ברגע הראשון ואז נסיון לכווץ את כל גופה הקשור ברגעים הבאים.

הפסקתי לגעת בה, והתענגתי על כמה שניות ארוכות של נשימות כבדות, חרמנות וחוסר אונים. ולשון שפשוט יוצאת החוצה כסימן לזה שהיא רק התחילה. כלומר, אני רק התחלתי איתה, היא קשורה לכיסא כרגע. התענגתי קצת על הצבעים שהתאמתי בין התחתונים שלה לחבלים, וחשבתי שחבל שצריך להיפטר מהתחתונים. אבל מה לעשות, הם מפריעים כרגע.

הבאתי מספריים (אדומים, כמובן:) וגזרתי את התחתונים מגופה. מה שגרם לה להתנשם בכבדות עוד יותר. לא חיכיתי יותר מדי זמן והנחתי את הרגל שלי על הכוס שלה. היא מיד השתוללה בכיסא וניסתה להתחכך בה. הרחקתי את הרגל והוריתי לה להתנהג יפה. היא התאמצה מאוד לא לזוז הפעם. הרגל חזרה. ליטפה את הכוס שלה מלמעלה עד למטה. הבוהן נכנסה פנימה וספגה את הרטיבות. עינגתי אותה ככה במשך כמה דקות. היא לא ידעה את נפשה מרוב חרמנות. לכיסא שלום עד כה. רק קצת רטוב. הרגל שלי כבר הייתה ספוגה בנוזל שלה, וזה היה בדיוק הזמן להרים אותה לאט לאט לכיוון הפה שלה. המבט שלה ליווה את כף הרגל לאורך כל הדרך הארוכה מדי שהיא עשתה מלמטה. נעצרתי מילימטר מהפה שלה. היא לא חיכתה שנייה והתנפלה. מצצה את כל האצבעות, ליקקה כל חלק שרק הצליחה להגיע אליו. אחר כך עשתה את אותו דבר גם עם הרגל השניה.

אחרי כמה רגעים פתאום ראיתי מבט זומם על הפנים שלה. היה ניכר שהיא מתלבטת לגבי משהו. עברו עוד שתי שניות, והיא נשכה את הבוהן שלי. אמרנו כבר שהיא באה לשחק היום. החיוך היה מרוח על הפנים שלה. קצת כאב לי, אבל ידעתי שהנקמה תכף תגיע. גם החיוך שלה ידע. התקרבתי אליה עם הכיסא שלי, ובלי הסברים מיותרים התחלתי לדגדג את המותניים שלה. בלי לרחם. הידיים שלה כל כך ניסו להיסגר, להיפרד מהמשענת של הכיסא. אבל היא והכיסא היו חתונה קתולית בשלב הזה.

בשלב הזה רציתי להגביר את האינטנסיביות עוד יותר. ואני יודע שהיא הכי רגישה בכפות הרגליים. פתחתי את השרוכים של הנעליים שלה. אבל אז הגיעה בעיה. היא לחצה את רגליה אל הרצפה, מה שהקשה עלי לחלוץ את נעליה. החיוך המרוצה-מעצמה-כי-הרגליים-שלה-נשארות-מוגנות התחלף באיטיות עם כל צעד שעשיתי עד שהתמקמתי מאחוריה. היא כבר הבינה. משכתי את משענת הכיסא לאחור. היא תלויה באויר. תלויה בי. ומשמיעה קולות רגילים, אך חזקים מהרגיל של חרמנות וחוסר אונים משולבים. לאט לאט הורדתי את המשענת עד שהיא נשכבה על הרצפה. על הרצפה, אבל עדיין קשורה לכיסא. היא ניסתה לזוז ומהר מאוד הבינה שהיא יכולה עוד פחות מאשר כשישבה.

והנה המטרה הושגה. הנעליים שלה הוסרו בקלות. כפות הרגליים שלה עכשיו חשופות. התחלתי כמובן בנקמה (אחרת בשביל מה הגענו לכלוב? 😜), ונשכתי את האצבעות שלה אחת-אחת. ואז המשכתי בנקמה מתוקה אפילו יותר. ודגדגתי. ודגדגתי. מזל שהרגליים של הכיסא מחוברות אחת לשניה, ואפשר לקשור אליהן את הרגליים ביעילות ככה שהתנועה האפשרית תהיה מינימלית.

קירבתי את הכיסא שלי. התיישבתי קרוב לרגליים החשופות שלה. ודגדגתי. ודגדגתי. ודגדגתי. בנחת. אני לא ממהר לשום מקום. אנחנו משחקים עכשיו. תמיד יש זמן למשחקים. והיא? דוגדגה. ודוגדגה. ודוגדגה. נחת לא הייתה שם. מה כן? חוסר אונים, עינוי, עונג, אהבה, שנאה. או בקיצור כיף אחד גדול. שעת משחק, לא?

נכון, קונדום זה לא הדבר הכי מחרמן בעולם. אבל כשאני קשור למיטה אז כן, גם האקט שבו היא שמה עלי את הקונדום הוא לגמרי מדליק.