אני אתאר מנקודת המבט של המדגדג, אבל החוויה זהה מבחינתי גם בצד המדוגדג:
בהתחלה כשעוד לא נגעתי בה, בד״כ היא שוכבת במין מתח כזה. אולי מנסה לבחון את החבלים שקושרים אותה. דרוכה למראה הידיים שלי שמתקרבות אליה לאט לאט ועדיין לא נוגעות. ובעיקר יש לה חיוך חצי נבוך חצי חושש. ואז אני מתחיל לדגדג. ואומנם היא מתפתלת ומשתוללת, אבל ההוויה עוד לא השתנתה. היא עדיין במוד ה״נבוך-חושש״. עוד לא מפנימה את חוסר האונים שתכף יעטוף אותה. אולי עוד מאמינה שאם תמשוך את החבלים מספיק חזק היא תשתחרר מהעינוי-תענוג הזה.
לוקחות דקות בודדות עד שהרגע הזה מגיע. בדרך כלל זה קורה כשאני מדגדג את שני בתי השחי שלה לאורך זמן רצוף. לרוב זה מלווה בהשתוללות אחרונה שלה. ואז מבט ליד ימין, היא בוחנת את החבל שקושר אותה, תוך כדי משיכה שלו ללא תועלת. מבט נוסף ליד שמאל, רק כדי לגלות שגם ממנו אין לה סיכוי להשתחרר. ואז ההפנמה. המבט שלה חוזר אלי. החיוך נשאר כי אני לא מפסיק לדגדג אותה, אבל הוא לא משדר יותר מבוכה וחשש. היא כבר בתוך הסיטואציה. אין ממה לפחד יותר. אני רואה את זה בעיניים שלה. המבט שלה הפעם מכיל בתוכו חוסר אונים, כניעה והתמסרות. ומגיעה איתו רגיעה מסוימת. רגיעה שלה, כן? אני ממשיך לדגדג אותה כל הזמן. והיא ממשיכה ״להתדגדג״. אבל ברגע הזה היא נכנעת. נכנעת לדגדוגים. נכנעת לי.
ואם אני צריך לבחור איזה חלק בסשן כיף לי יותר… לפני או אחרי הרגע המדובר?
לא רוצה לבחור. כיף לראות אותה נכנעת, אבל לא פחות כיף להביא אותה לכניעה. והיא תמיד מגיעה…