לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סקס סמים וחומוס

אנחנו אבודים, מילמל אז הפצוע
אתה לא עוזר עם הגישה הזו, ענה לו החובש
לפני חודש. 5 ביוני 2020, 19:43

"אני רוצה להיות ממושמעת אבל אז אתם מעצבנים אותי"

 

קיטיארה מסבירה למה היא בראט.

לפני חודש. 13 במאי 2020, 11:05

היה לילה ולא הכרתי את הסביבה.

בדרך הלוך לא היו תקלות. לקחתי את הארגז מהמשאית, העפתי בו מבט - אינספור שימורי עגבניות - והעמסתי אותו על הכתף. הוא היה כבד כמו פילה בהריון והזיעה ניגרה במורד החזה שלי בשעה שדידיתי לאורך בלוק אחר בלוק. מזל שבשעות כאלה של הלילה אין ברחוב אף אחד שאכפת לו אם אתה בלי חולצה.

אבא חיכה לי מתחת לשלט ניאון דהוי. הנחתי את הארגז על המדרכה, הנהנו זה לזה ופניתי לשוב למשאית. לא שאלתי אותו בשביל מה הוא צריך את המטען הזה. הוא ביקש - וזה מספיק. כל מה שרציתי היה לחזור לציון ברוך (כן, הציון ברוך הזה, אל תשאלו) שבמשאית, לאסוף את הארגז הבא ובתקווה לישון מתישהו בהמשך הלילה.

כמובן שטעיתי בדרך.

לא ידעתי היכן אני, אבל ידעתי בוודאות שלא חלפתי על פני הבניינים הנמוכים והמוזנחים האלה קודם. הבטתי סביב. כלום לא נראה מוכר. לא אזור שהייתי בו או שאני רוצה להיות בו. לחזור אחורה נראה חסר טעם בדיוק כמו להמשיך הלאה. המשכתי. אגיע בסוף.

מכירים את זה שלפתע, ללא סיבה מוחשית, מרגישים שמשהו רע עומד לקרות? הרגשתי את זה, עוד לפני שראיתי אותו, לפני שראיתי אותה, לפני ששמעתי את הצעדים.

בהתחלה ראיתי רק שני בחורים מוזנחים למראה יושבים תחת פנס רחוב שבור, ליד גדר שתחמה משהו שנראה כמו מוסך, עם צמיגים ושלדי מכוניות פזורים על אספלט וחול. ואז שמעתי את הצעדים, מהכיוון השני של הרחוב. הפניתי מבט. בחור שלישי מיהר לכיוונה של בחורה שחורת שיער שעמדה באמצע הכביש. לא ראיתי את הבעת פניה באור הדלוח של הפנס השבור, והיא לא השמיעה קול, אבל האופן שבו הרימה את ידיה לפני גופה בתנועה מתגוננת אמר הכל. הגבר אחז בזרועותיה והפריד אותן לצדדים. שני הבחורים צחקו. הבחורה התכווצה, ופתאום קלטתי שאני מביט בכל זה קפוא עם פה פעור. התנערתי והתחלתי לרוץ.

הוא לא ראה אותי בא. החברים שלו, אם זה מה שהם היו, לא הזהירו אותו. נכנסתי עם הרגל קדימה לכיוון הברך שלו, לנטרל. הרגשתי את הפגיעה, בדיוק במקום. הוא נפל. הבחורה נסוגה לצללים. ליתר ביטחון, בעטתי שוב...

מפה לשם, קיטיארה נעצה בי מבטים זעופים לכל אורך צחצוח השיניים של הבוקר. די חצוף בהתחשב בכך שיבבת המחאה המופתעת שלה העירה אותי בשיא המתח. לך תסביר לה שבסך הכל ניסיתי להציל עלמה במצוקה ורק במקרה היא היתה בדרך, שהיא צריכה להגיד תודה ששמיכת הפוך ריככה את ההתנגשות כי באמת בעטתי מכל הלב, ושאם ציון ברוך הדגנרט היה חונה יותר קרוב כל זה לא היה קורה.

לפני חודשיים. 23 באפר׳ 2020, 11:03

לחמניות מתוקות עם זעפרן. כן, קראתם נכון: גם ביצים, גם חמאה וגם זעפרן. אנחנו חיים כמו באלפיון העליון.

 

וכדי שזה לא יהיה פוסט רק עם תמונה, כי הבנתי שתמיד רצוי שאיזה טקסט חסר משמעות יתלווה אליה, מצורף סיפור נטול פואנטה:

 

בעבר עבדתי באותו בניין שבו שכרה משרד איילת שקד. איילת בורכה בשלל מעלות: אישיות חזקה, מוח חד, עיניים יפות, שם משפחה של טייסת. באמת, בת מזל. אלא שכנגד כל אלו, היא חוננה גם בקול חורק ורם שנעים כמו נייר שיוף על עור התוף ובדיקציה שמעוררת רצון לתלוש את האוזן שלך ולהשליך אותה עליה. בקיצור, לשמוע אותה מדברת זו לא מוזיקת הרקע המועדפת עליי. 

הימים, כמו תמיד, היו ימי טרום בחירות. ישבתי לי לתומי באחד החללים המשותפים, עוסק בשלי, ולפתע אני שומע מאחוריי זעקה חד משמעית:

"בצלאל!"

ושם היא היתה, חורקת לה בטלפון, מה שנמשך ללא קץ. היא צעקה על בצלאל, היא צעקה על נפתלי, היא צעקה שוב על בצלאל. או שאולי היא לא צעקה בכלל אבל זה בכל זאת נשמע ככה. 

כששבתי הביתה התלוננתי על החוויה. נשאלתי אם לא יכולתי להשתיק אותה, ובאנינות ועידון אופייניים (מזכיר גם שעבר עליי יום קשה) השבתי: "עם מה אני אשתיק אותה, עם הזין שלי?"

ומאז אנחנו ככל הנראה הבית היחיד בעולם שבו לדחוף זין לפה של מישהי מכונה "לעשות איילת שקד".

 

במחשבה שנייה, אולי עדיף היה לפרסם תמונה בלי טקסט. 

לפני חודשיים. 18 באפר׳ 2020, 19:54

אותגרתי על ידי לולה היקרה באתגר הזה. אני כותב "הזה", כי לא עקבתי אחריו עד לאותו רגע, אז לא לגמרי היה ברור לי אם מדובר באתגר אמת-שקר-אמת או שקר-אמת-שקר. כיוון שכך, הלכתי אחורה לחקור מה עשו אחרים, ולמען הדורות הבאים באתגר אחלוק את מסקנות המחקר, והן שכל אחד משחק מה שבא לו, אין שום סדר או כבוד לחוקים, האנרכיה משתוללת, הציביליזציה מתפוררת ועוד מעט קופים ישתלטו על הרחובות.

 

בקיצור, הנה שלושה סיפורים. תחליטו לבד מה וכמה מהם אמת, אם בכלל. קחו בחשבון שאני יותר אוהב לשקר. אבל יתכן שזה שקר.

 

1. די בתחילת דרכי בעולם הזה, כשעוד הייתי פרגית צעירה וחתיכה, הסתשנתי כנשלט עם מישהי שתכונה "הסולטנית" (לא הכינוי או השם האמיתיים שלה). זה היה הדייט השני שלנו ולא ממש הכרתי אותה, אבל סמכתי עליה מספיק כדי לתת לה לקשור לי את הידיים מאחורי הגב - עם אזיקון. הכל היה מלא בריגוש שבחידוש, עד שפתאום אני קולט שהסולטנית מרכיבה על עצמה דילדו, ולא סתם דילדו - אחד שהמודל שלו כנראה היה שחקן כדורסל עצום בגדליו (היי Lili cat :)). מיהרתי לציין שהתחת שלי הוא גבול שצוין במפורש ונעניתי שאת הגבולות רק היא קובעת. למזלי האזיקון היה דק במיוחד והייתי פרגית צעירה וחזקה. הסולטנית מצאה עצמה להפתעתה כשהיא שכובה על הבטן עם ידיים מאחורי הגב, מאזינה לתיאורים מפורטים של מה שהולך לקרות לרקטום שלה. שחררתי אותה רק כשהיא התחילה להבהל באמת. מיותר לציין שלא היה דייט שלישי.

 

2. בהמשך דרכי בעולם הזה, כשכבר הייתי עם לוטוס שלא נבהלה משום דבר שתיארתי או עשיתי לה, גרנו בבאר שבע בדירת קרקע ועשינו הרבה סקס. לוטוס היא מסוג הנשים שכשטוב להן בסקס אתה יודע מזה, וגם השכנים. אבל השכנים היו זקנים וחירשים, כך שהכל עבר על מי מנוחות, עד שבאחת הפעמים, כשאנחנו שקועים בשלנו, שמענו לפתע קולות. ולא סתם קולות, אלא יללות. ולא סתם יללות, אלא כאלה שהיו מתואמות עם הגניחות של לוטוס. הסתבר שמחוץ לחלון שלנו התיישב חתול שהחליט לנהל איתה שיחה. היא גונחת - הוא מיילל בתשובה. זה היה מאד מצחיק ויצאנו אליו אחר כך להאכיל אותו ולשחק איתו קצת. מבחינתו זה היה כנראה חיזוק חיובי, כי הוא בא ויילל גם בסקס הבא, ובסקסים רבים אחר כך. בסופו של דבר נקשרנו אל החתול הזה, שהתגלה כחתולה, ואימצנו אותה. היא חיה איתנו כמה שנים אבל למרבה המזל למדה לשתוק.

 

3. מאוחר עוד יותר, כשכבר לא גרנו בבאר שבע והשכנים כבר עשו יותר רעש מאתנו (לא של סקס, הלוואי. יש אנשים שצריך לאסור עליהם בחוק לשיר ולכרות את לשונם אם הם מפרים את החוק), ברחנו מהם לברלין. בברלין, כידוע, כל סוטה שמכבד את עצמו מבקר במועדוני הבדסמ שיש לעיר להציע. כך מצאנו עצמנו במועדון כלשהו שמצאנו באינטרנט ונראה כאילו קורים שם דברים טובים. בפועל, כמובן שלא קרה שם כלום, אלא אם גברים בגיל העמידה עטויי תחתונים שמשוטטים במסדרונות כמו זומבים מוזנחים נחשבים למשהו. החלטנו שאנחנו נקרה בכל זאת, תפסנו לנו חדרון והסתשנו לנו בכיף, מעמידים פנים שאנחנו במקום שמח יותר, כמו למשל גטו ורשה. כדרכו של עולם, מיד חש אלינו גבר לבוש תחתוני סבא עם נקודות, אבל הוא שמר על מרחק סביר וחנק את הנחש בשקט, אז התעלמנו ממנו. כשסיימנו את ענייננו הוא החמיא לנו והחלה שיחה. במהלכה הסתבר שהוא גנאולוג, וכששמע שאנחנו מישראל החל לספר לנו בשמחה כיצד עבד עם יד ושם על אילנות יוחסין של ניצולי שואה. זו היתה המסיבה הראשונה שביקרנו בה מחוץ לישראל וזו היתה החוויה שלנו: יושבים במועדון סאדו בברלין ומדברים על השואה עם איש בתחתוני סבא מנוקדים. האמת, היו לנו מסיבות גרועות מזו.   

 

תשובות יתפרסמו אם יהיו 50 לייקים ולפחות 3 תגובות יציינו שאני עדיין פרגית צעירה וחתיכה.

 

האתגר עובר ל-Kitty frank ו-Chucha - אם בא להן. 

לפני חודשיים. 6 באפר׳ 2020, 19:02

אבל על מה כבר יש לכתוב?

על זה שאפליקציית "המגן" לא מפסיקה לשלוח לנו התראות קורונה על כל בתי הכנסת בסביבה? תודה אפליקציה, הצלת את חיי, בדיוק הייתי בדודא להשלים מניין ועצרת אותי ברגע האחרון ממש.

או על זה ששוטטנו בכל העיר כדי לחפש ביצים ומצאנו רק תירוצים, שאפילו אצל "א. א. שיווק ביצים" מכרו הכל רק לא ביצים, ושבסוף קיבלנו ביצים בהיחבא מהחדר האחורי בתוך שקית שחורה אטומה עם סיסמה וקוד השמדה עצמית, רק בזכות הקשרים של לוטוס עם המחתרת זאת אומרת הקופאית בסופר השכונתי?

או על זה שביקרה אותנו נמלה בגודל של ממותה? ניסיתי למחוץ אותה עם כפכף. היא ניסתה לקחת אותו ממני ולמחוץ אותי. ניצחתי בסוף, אבל סביר שיש עוד כמוה ושאם תשרדו את הקורונה כולכם הולכים להיטרף על ידי חרקי ענק.

או על זה ששמנו מזרן באיזו גומחה בבית והעמסנו עליו מלא שמיכות וכריות והכי נעים שם בעולם וגם כשיגמר ההסגר לא בטוח שיצליחו לפנות אותנו משם?

או על זה שבתקופה הזו אני נמצא בכלוב הכי הרבה שהייתי מזה שנים, ומה אתם יודעים, די נחמד פה?

עזבו. תמונה שווה אלף מילים. גיף שווה מיליון.

לפני 3 חודשים. 3 באפר׳ 2020, 17:30

התמזל מזלי לחיות עם אישה אחת שמבחינה פיזית היא קטנה ביותר. כך נחשפתי לעולם שלם, שאלא אם יצא לך לחיות עם אישה קטנה או שאת אישה קטנה בעצמך, קל מאד לפספס אותו, כי הוא קטן, וזה חבל, כי הוא מלבב.

 

אז מה זה לחיות עם אישה קטנה?

זה שכשאני הולך איתה ברחוב, אני עם פסיעות המטר ושמונים שלי והיא עם... פחות, ואנחנו רוצים להגיע מהר לאן שזה לא יהיה, היא פוצחת בריצה קצרה מדי כמה צעדים כדי להדביק אותי, הולכת כמה צעדים ושוב רצה.

זה שהיא לא מגיעה למדף של הנייר טואלט וצריכה שיורידו לה.

זה שמאד קשה לצלם איתה סלפי שרואים בו יותר מאשר את המצח שלה או את הסנטר שלי.

זה שהיא מטפסת לי על הגב בזמן שאני עושה שכיבות סמיכה וקוראת בשמחה: "יה! אני עושה שכיבות סמיכה! חשבתי שלעולם לא אצליח."

זה שאנחנו ליטרלי מדברים מעל הראש שלה.

זה שאני מחביא לה את הנוטלה במקומות גבוהים אחרי שאני מתכופף לוודא שזווית הראייה הגמדית שלה לא מאפשרת לה להבחין בה.

זה שהיא לובשת חולצה שלי והיא נראית עליה כמו שמלה. מקסי.

זה שהיא מתכרבלת עליי כשהראש שלה על החזה שלי והרגליים שלה מתופפות לי על הקרסוליים.

זה שלפעמים אנחנו מאבדים אותה ואז מסתובבים בבית ומנסים להבין איפה היא, עד שפתאום קול שואל "אתם מחפשים אותי?" ואנחנו הולכים בעקבות הקול ומגלים שכל הזמן הזה היא ישבה על הספה עטופה בשמיכה.

זה שאי אפשר שלא לנשק אותה על המצח כל הזמן, כי הוא פשוט שם.

ולפעמים זה פשוט להסתכל עליה, על היצור הנהדר שהיא, ולדעת שהקוטן הזה בסך הכל אומר שיותר יופי מרוכז בכל סנטימטר שלה.

לפני 5 חודשים. 2 בפבר׳ 2020, 11:37

כידוע, יש שתי סיבות לבקר בברלין: נקניקיות וחטאים. בינינו, קאריוורסט זו אחת הנקניקיות היותר נחותות שיש לעמים דוברי הגרמנית להציע, אז בשבילנו חטאים בבקשה, תודה.

 

מבעוד מועד מצאתי לנו מועדון לחטוא בו. נראה יפהפה, ממוקם מטר מהרכבת התחתית, עם גישה נוחה לדונר קבב שברור שנרצה אחרי מסיבה טובה, והכי חשוב: יש בו ערבי בדסמ יעודיים בימי רביעי! חבל רק שברביעי אנחנו טסים הביתה. טוב, אז שיהיה ערב סווינגרס ביום ראשון במקום, מה כבר ההבדל. לחטוא אפשר? להרביץ לסאבית אפשר? להראות לגרמנים שלא רק ששרדנו אלא אולי גם נתרבה ממש שם מול העיניים שלהם אפשר? אז קדימה, יוצאים לקרוע את הלילה, או כמו שהגרמנים קוראים לו, שבע בערב. איזו שעה נהדרת להתחיל מסיבה.

 

המארחת בכניסה שואלת אם אנחנו יודעים איזו מסיבה זו. אנחנו מורידים מעילים. מתחת חולצות שקופות, מחוכים ולייטקס. מבינה שיודעים ועוברת לשני הבחורים שהגיעו אחרינו. הללו, לבושים בחולצות מהאנגר, נעליים מהשק"ם וג'ינס מהזבל, לא נראים כאילו הם יודעים. היא מסבירה להם את הדרס-קוד, מינימום שחור, ואחד מהם שואל “Blue okay?”. אי אפשר לטעות במבטא. פתיחה מסחררת למסיבת החטאים שלנו בברלין: שני גברים בודדים ישראלים שמדדים פנימה בתחתונים כחולים, בטח עם חורים. אבל המועדון באמת מקסים ואנחנו עושים סיבוב היכרות איתו: עיצוב אדמדם, גותי במידה, מיטות בחלל המרכזי ובחללים אינטימיים יותר, אמצעי חיטוי לכל דורש, אפילו צלב.

 

כל הטוב הזה שייך לנו, כי כמעט כל אוכלוסיית המקום נמצאת על הבר (החופשי). גבר בחליפה מדבר עם בלונדה תמירה. בלונדה פחות תמירה יושבת כשמכל צד שלה גבר, אחד שחור אחד לבן, וברור שתהיה כאן תחרות. זוג ישוב בפינת הבר, שקוע בשיחה שעל סמך הבעות פניהם ורמת התשוקה שקורנת מהם, הייתי משער שעסקה במחלת המעיים של סבתא גרטרוד. שני ישראלים בתחתונים כחולים לוטשים עיניים. אנחנו מתיישבים על מיטה מול הבר ומשקיפים על ההיצע הדל. כמונו משקיף גבר בתחתונים שיושב כמו גרגויל על מיטה בצורת לב, הספוט הכי שווה בחדר. הוא לא מניע איבר, רק בוהה כמו זיקית פסיכוטית, מן הסתם ממתין שמישהי תחלוף קרוב מספיק כדי שיוכל לשגר לשון דביקה ולמשוך אותה אליו.

ואז ראינו אותו.

אם מומו ויודלה מאסקימו לימון עשו ילד משותף, הרי שהוא בדיוק חלף לפנינו, לבוש חולצה מכופתרת שחורה, חנוקה, שהעלימה את מעט הצוואר שהיה לו. מתחת לה היו רק תחתונים שחורים. אני לא מומחה בלבוש המקובל במסיבות סווינגרים, אבל הייתי מניח שהמטרה היא להראות סקסי. בחולצה מכופתרת ותחתונים, הוא לא נראה סקסי. הוא נראה כמו ילד שהבריונים של הכיתה לקחו לו את המכנסיים, עשו לו וודג'י והשליכו אותו לחצר. מיד הוא זוכה לכינוי pantsless וברור לנו שעוד נראה אותו בהמשך.

 

אבל לא עכשיו. עכשיו אנחנו הולכים לעשות דברים. עם עצמנו, כי אין כל כך עם מי להתערבב. הפיטפוטים על הבר ומבטי הציד של איש הלטאה לא מהווים נוף מגרה במיוחד, אז אנו מוצאים לעצמנו פינה באחד החדרים הפנימיים ומתחילים לחטוא. החטאים מענגים, אבל הסאבית עושה יותר מדי רעש כשמספינקים אותה. אנחנו מזהירים אותה ש-pantsless ישמע ויבוא, אבל היא ממשיכה לצעוק. בסוף הוא באמת בא, ידו נעה הלוך ושוב על קדמת תחתוניו, כאילו אומר: "מה את צועקת? אפשר לחשוב שלך גנבו את המכנסיים." איתו בא חבר, שהבריונים לקחו לו גם את התחתונים, ויחד הם עושים לנו צל. אנחנו כבר בשלב שבו מחבקים סאבית רועדת ומחוייכת, אז אנחנו מסיימים שם במהירות ונודדים חזרה לחלל המרכזי.

לא הרבה השתנה. גבר או שניים נוספו. צמד הגברים מלטף את האישה שביניהם, ליטופים שמרימים את השמלה שלה ומגלים שלה דווקא אין תחתונים. הזוג בקצה הבר עבר כפי הנראה לשוחח אודות מס הכנסה. הגרגויל עדיין צופה בדריכות. אנחנו נחים קצת, שותים משהו, עושים סיבוב. רק בחדר אחד יש פעילות, בין שניים שלא הגיעו ביחד. קשה לראות מבעד לגברים המריירים (pantsless מסתיר במיוחד), אבל נדמה שקונדום אין שם. בהצלחה להם. חוזרים לחדר המרכזי ומגלים התפתחויות מרעישות. ראשית, האיש השחור מביס את האיש הלבן בקרב על נטולת התחתונים. שנית, והרבה יותר מרגש: איש הלטאה נטש את משמרתו! באי רצון, אנחנו בטוחים, אבל אפילו הוא לא הצליח להתנגד לחליל הסמוי שכישוף צליליו אילץ את כל הגברים בתחתונים למהר ולצפות בזוג המזדיין. לא נותר לנו אלא לתפוס לו את המקום.

 

זמן לחטוא שוב. מחוך נפתח, חצאית מופשלת, מכנסיים מוסרות, ומהר מאד אנחנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של...

מעגל בולבולים.

אני מסתכל עליהם והם מסתכלים עלינו. אם לשפוט לפי הזיקפות שלהם, הם נהנים יותר. מלבד איש הלטאה, שאנחנו לא מעניינים אותו בכלל, הוא רק רוצה את המקום שלו בחזרה. קיבל. אנחנו מתלבשים ונסוגים לחדר אינטימי יותר, אמנם עם חלון הצצה מלבני בגובה החזה, אבל גם עם דלת, שאותה אנחנו סוגרים.

 

הפרטיות המבורכת מחזירה לנו את הליבידו. ריצ'רץ' נפתח, תחתונים מוסטים, חולצה נזרקת הצידה, זין מפציע. בחלון. אליו צמוד גבר. הוא לא רואה טוב דרך הזין, אז הוא מתכופף, נתלה על החלון בזווית מסוכנת, שובר לעצמו את הגב ומאונן את עצמו לדעת. עוד זין מופיע בכיוון צפון מזרח. Pantsless מפטרל ברקע. הליבידו שלנו מתמוטט כמו חומת ברלין ואנחנו מחליטים שדי. הרי הזמנו חטאים, למה אנחנו מקבלים רק נקניקיות?

 

כשאנחנו מתארגנים בחוץ אנחנו שומעים עוד זוג יוצא אחרינו, מתמרמר בעברית צחה. אנחנו ממהרים לחלוק עמם את ההתמרמרות והם מתגלים כזוג חמוד, שהגיע לשם די במקרה בציפייה לערב הפרוע של חייהם, וקיבל במקום קאריוורסט עם צ'יפס רופס. אנחנו צוחקים קצת ביחד על החוויה ובכלל, בוחנים אותם והם אותנו, ואז קורה הדבר המתבקש: הם באו להסווינג, אנחנו באנו להסווינג, אך טבעי שעכשיו נסווינג ביחד, לא ככה?

 

לא. מה פתאום. הלכנו לאכול דונר קבב. היה מעולה.

 

לפני 5 חודשים. 12 בינו׳ 2020, 14:11

פתאום הבנתי שחלפו כבר למעלה מ-4 שנים מאז הפעם האחרונה שבה הסברתי לכל מי שלא שאל איך זה לחיות עם שתי נשים (פה) ועלה בדעתי שהגיע הזמן לחלוק עוד כמה רבדים מתוך החוויה הזו. ככלות הכל אין הרבה מקורות מידע בנושא, מה שאומר שקשה לשפוט את אמינות הדברים שלי, כך שאני יכול להשמיץ בלי חשבון וזה נחמד.

אז תדעו ש:

 

לחיות עם שתי נשים זה לחיות עם חזיות. גברים רבים לא מודעים לכך, אבל לאישה הממוצעת יש 316 חזיות, שבכל רגע נתון 315 מהן נמצאות על הרצפה, או על המיטה, או על הספה או תלויות ליד המגבות (החזייה ה-316, למי שתהה, נמצאת עליה או מסודרת יפה בסלסלה בארון, שלא יהיה בלגאן חלילה). יד ימין שלי הרבה יותר שרירית מיד שמאל בעיקר מפני שהיא זו שמזיזה את החזיות מהדרך. לא שזה משנה; חזיות, כמו לאסי, תמיד חוזרות.

 

הרבה פחות צפויות הן אחיותיהן הקטנות והקפריזיות: הגומיות לשיער. את אלו אתה מוצא בכל מיני מקומות אקזוטיים: בניקוז של האמבטיה, על המדף של כוסות הקפה, בתוך הציפית של הכרית שלך (למה דווקא שלך?), מנסות להכנס לקומקום ואורבות בכל פינה של כל חדר. הרעיון, כפי שאני מבין אותו, הוא שבמקרה שהנאצים יבואו הם לא יצליחו למצוא את כולן. ישנו רק זמן אחד שבו אין בנמצא אף גומיה, והוא כשאחת הנשים שואלת את השנייה אם יש לה במקרה גומיה, כי היא בדיוק צריכה. או אז השנייה נותנת בה מבט שאומר "מאיפה אביא לך גומיה עכשיו, הרי את יודעת שהן נדירות יותר מפטריות כמהין", והגומיות מתחבאות מתחת לשמיכה או מאחורי המחשב ומקפידות להיות מאד בשקט.

 

לחיות עם שתי נשים זה ללכת עם העדר. עם אישה אחת, כשהיא עושה כל מיני דברים נחמדים של נשים, ברור לך שזו הטריטוריה הנשית שלה, כמו שלך יש את הטריטוריה הגברית שלך. עם שתיים, זה אומר שכולם עושים ורק אתה לא. ואז אתה כן. זאת אומרת, אם שתיהן מבלות שבת חורפית בפיג'מות פלאפיות שנראות ומרגישות כל כך צמריריות וחמימות ונעימות, אז למה רק אני לובש חולצה שמרגישה כמו נייר שיוף? ואז גם אני נהיה פלאפי. או אם שתיהן מתמרחות במשהו שגורם להן להיות ריחניות ורכות למגע, שלא לדבר על פעולת המריחה עצמה שכמובן אחת עושה לשנייה בעירום חלקי או מלא, אז למה שרק אני לא אשכב כמו קליאופטרה בזמן שמישהי מושחת אותי באיזה משהו מבושם שגם מחדש לחות בעור או משהו כזה? ואז גם אני נהיה נעים וריחני. חוכמת ההמונים, קוראים לזה.

 

שתי נשים זה אומר שתמיד יש ציצים בהישג יד. זהו, אין מה להוסיף.

 

שתי נשים זה לפנק ולהתפנק. נשים מתות על זה. תעשה לי נעים בבטן ותעשה לי נעים בגב. תלטף אותי פה ותנשק אותי שם. מביאות לך קפה ותפוז ועוגייה, קונות לך ואחת לשנייה את כל מה שצריך ואת כל מה שלא צריך אבל יכול לשמח, מבקשות שתכין להן את הדבר הטעים ההוא שהן אוהבות ומכינות לך את הדבר הטעים ההוא שאתה אוהב גם בלי שאתה מבקש. מגרגרות באושר וקופצות משמחה וזה לא משנה אם הן בצד המפנק או המתפנק, העיקר שמישהו פונק.

 

ואולי יותר מכל דבר אחר, לחיות עם שתי נשים זה שאתה שוכב במיטה, גוף רך וריחני וכנראה עם כמות הולמת של לחות בעור נצמד אליך מכל צד, הראשים שלהן על החזה שלך, והן מדברות ביניהן. אתה לא מקשיב למילים (שתי נשים זה הרבה מילים) אלא רק לחיוך בקולות שלהן, לאהבה שאופפת אותן, שאתה יכול בעת ובעונה אחת להתבונן בה מהצד וגם להיות חלק ממנה, ואתה חושב לעצמך ששום דבר לא יכול להיות יותר נפלא מפשוט לחיות עם שתי הנשים שלך. ואתה מנשק את המצח של האחת ואת המצח של השנייה, מזיז את הגומיה שתקועה לך מתחת לראש ונרדם מאושר.  

לפני 6 חודשים. 12 בדצמ׳ 2019, 15:46

אל תבינו לא נכון: גם אני, כמוכם, נמצא כאן מטעמים אקדמיים. כאשר אני מקליק על בלוג נשי שכותרתו "ערומה ונוגעת בעצמי", מה שאני באמת מבקש למצוא הוא ניתוח פוסט-סטרוקטורלי של מושג העירום ודיון במשמעות מגע האדם עם עצמו בראי האידיאליזם הטרנסצנדנטלי הקנטיאני. אבל בניגוד אליכם, קורה גם לפעמים שאני פשוט רוצה קצת עור חשוף, רצוי בצורת תחת. או אז אני מתחיל לשאול את עצמי, ממש כמו קאנט בשעתו: האם הבלוג הזה עם הכותרת הכה מבטיחה, כפי שהוא לעצמו, הינו כפי שהוא נגלה לי? או שמא מדובר בקליקבייט בזוי (כך קאנט, מילה במילה) שאין בסופו אפילו קצה קצהו של אפידרמיס?

 

אם גם לכם זה קורה לפעמים, וגם אתם תוהים כיצד להבדיל בין האמת לשקר ובין העיקר לטפל, זכרו את שלימד אותנו הלל הזקן: "מרבה שפחות – מרבה זימה [...] מרבה עצה – מרבה תבונה" (מסכת אבות, ב' ז'). או במילים אחרות, רוצים זימה, במיוחד מצד שפחות? קבלו עצות:

 

אם כותרת הבלוג מכילה את המילה "כוס", הבלוג לעולם לא יכיל תמונה של הכוס שלה, אלא - באופן מצחיק ומקורי! - תמונה של הספל שלה. דלגו.

אם כותרת הבלוג כוללת מילות מפתח דוגמת "עירומה", "מתפשטת", "חשופה" וכדומה – הרי שזה תמיד מבחינה נפשית ותמיד חפירה, סקסית בערך כמו לקט עבודותיו הנבחרות של מישל פוקו עם פרשנות של עמנואל הלפרין.

אם כותרת הבלוג היא "לא תושמד", בייחוד אם בחיוך (קרי "לא תושמד :)") – צפו לאיזו קריקטורה בלתי מצודדת.

ואם הכותרת היא "תושמד"? לפעמים כך ולפעמים כך. אבל גם כשכך, איכשהו התמונה כמעט לעולם אינה אטרקטיבית והתופעה עצמה נלוזה למדי ואין לעודדה. הלל הזקן היה אומר על כך: נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ, וזה אומר הכל.

 

אז מה כן?

תחת. בניגוד לכוס, בלוג שכותרתו "תחת" דווקא כן יכיל תמונה של התחת שלה. לעומת זאת "התחת שלי!" הוא קליקבייט מובהק. לך תבין.

תיאורי זמן הם סימן מעודד. חפש את ה"כש": "כשאני קמה חרמנית", "כשהוא רחוק ומשעמם לי" ובני משפחתם. "בוקר" הוא זמן מבטיח במיוחד משום מה. "בוקר טוב" עוד יותר.

תיאורי מקום גם הם בעלי פוטנציאל, כתלות במקום כמובן. "בחוף הים" או "על הרצפה" עשויים לתת לך את מה שאתה מחפש. "בשולחן השבת אצל אמא" – פחות.

"צומי" הוא פגיעה כמעט בטוחה. לא שאי אפשר לקבל צומי בלי עירום. אפשר, אם מנסים להתאבד, למשל. אבל מקבלים פחות לייקים.

 

והכי מבטיח, ועם התמונות הכי שוות: כותרת שמכילה .jpg או .png