לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בלדה לחופש

אנחנו אבודים, מילמל אז הפצוע
אתה לא עוזר עם הגישה הזו, ענה לו החובש
לפני שנה. חמישי, 15 במרץ 2018, בשעה 16:12

בני אצולה אוהבים לעתים להעמיד פנים שהם פשוטי עם. מספרים על אנטיוכוס אפיפנס (זה מהגזירות) שאהב להסתובב ברחובות כאחד האדם ולשתות בחברת הנחותים שבנתיניו, וגם להשליך אבנים על אלו שבהו בו בתמיהה בעשותו כן. הקיסר הסיני ג'נגדה חסך לעצמו את הצורך לסקול נתינים על ידי כך שבנה רובע מסחרי מדומה בתוך אחד מארמונותיו והורה לשריו, חייליו וסריסיו להתלבש ולהתנהג כסוחרים בזמן שהוא מסתובב ביניהם כאדם פשוט ומחפש מציאות שידו משגת. ולנצח תיזכר הנסיכה יסמין, שמיד עם צאתה מהארמון פצחה בקריירת פשע ונהנתה מכל רגע, לפחות עד שסיפרו לה שאלאדין הוצא להורג בגללה.

לנו, פשוטי העם, קשה יותר להעמיד פנים שאנחנו בני אצולה. אנחנו יכולים כמובן להתלבש כמוהם, אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שהם לא באמת לבשו תחפושות זולות שיוצרו בסין (מלבד השרים של ג'נגדה). חלקנו, ממש פה באתר, מחלקים לפעמים פקודות שונות ומשונות ויש אפילו מי שמבצע אותן, אבל אצולה זה עדיין לא. יש רק דבר אחד שבאמת יכול לגרום לנו להרגיש כבני מלכים. תענוג השמור רק למתי המעט בינינו שאתרע מזלם לעבוד בבנייני משרדים גדולים, כאלה שיש בהם שורת מעליות מהסוג שאת הקומה שאליה רוצים להגיע מזמינים מבחוץ ולא מבפנים, וכשאתה בוחר את הקומה שלך, אלגוריתם עלום מקצה לך את אחת מהמעליות לפי הזווית בין מאדים לצדק. אם אתה אחד מאותם מבורכים, אז בשגרה אתה כמובן מכלה את בקריך בציפייה למעלית שממאנת לבוא ומקלל את יומך, את מי שתכנת את האלגוריתם ואת מרפי הבן זונה. אבל מדי פעם קורה שאתה מגיע, מפלס דרכך אל הפאנל בין המון האדם הממתין למעליותיו, לוחץ על הקומה שלך, ומיד מגיעה מעלית, נפתחת, וכולם יכולים לראות שרק הקומה ש-ל-ך מסומנת בפנים. רק שלך! אתה נכנס לבד, בלי להמתין אף רגע, כמו קיסר העולם, כולם בוהים בך בשנאה, וכשהדלתות נסגרות אתה מסתכל על ההמון הנבער שממשיך לחכות בשפלות רוח וחושב לעצמך: הייתי משליך עליכם אבנים עכשיו.  

לפני שנה. שני, 5 במרץ 2018, בשעה 15:24

יש הרבה דברים שלא ידעתי בגיל 19. כמה מהם, בסדר חשיבות אקראי, היו איך להכין פסטה, מה כותבים בקורות חיים, כיצד מרגיש דגדגן על קצה הלשון ומי היה המלך חתושיליש השלישי. לעומת זאת, ידעתי לכייל מכשירי קשר לתדר מוצפן, לדבר בשפת סתרים מודיעינית שבה לכל אובייקט יש כינוי אקזוטי, לאתר בשנייה היכן נמצא כמעט כל דבר חשוב בסוריה רבתי (בזמן שאת נתניה לא ידעתי למקם) ואיך מרגיש ללוות פעילות מבצעית בזמן אמת כשהחלטות שלך הקטן, שלא לומר צעיר, יכולות לגרום לכוחות לסוב על עקבותיהם ולשוב ל... נתניה, נגיד.

כל זה בגיל שבו נראה לי סביר לגמרי לגרום כמעט לפתיחתה של מלחמה בגבול הצפון על ידי כך שהתקשרתי מתוך שעמום בטלפון המוצפן לצעיר-עוד-יותר שבעמדת המבצעים וסיפרתי לו שאני מתצפיות בגבול ורואה חיילים סורים ענקיים מדלגים לכיווני ואני מפחד נורא. הוא חזר על כך מילה במילה לקצין התורן, שהגיב בדרך היחידה האפשרית ("מה?") ועד שהגעתי לשם לסדר עניינים כבר הספיקו להריץ כמה טלפונים. אבל נראה לי הגיוני אז לדבר בקודים בקשר מוצפן כמו איזה מרגל, כי כשאתה חי משהו, הוא תמיד נראה לך הגיוני בסופו של דבר, גם אם בחלוף השנים ייראה לך מאד משונה שזה מה שעשית בגיל שבו לא ידעת איך פותחים חשבון בנק.

באופן דומה, היום כשאני כבר גדול, נראה לי הגיוני שמטפסים עליי. פיזית, כלומר. תוצאה של חיים לצד אישה קטנת מידות שדווקא אוהבת להיות על הגובה, או לפחות על משהו. אני, כך מסתבר, המשהו הכי מזמין בסביבה.

כבר בבוקר השכם, מעט אחרי שהשעון צרח, ואני עוד תחת השמיכה, מהרהר בעייפות בדרכים אכזריות לענות את כל מי שמוחזק בעיניי אחראי ישירות או בעקיפין לכך שאני צריך לצאת ממנה, היא מזנקת עליי. על השמיכה והכל. אם קורה שנחתה דרומית מדי (הזינוק תמיד נעשה בהתלהבות בלתי מחושבת), היא תתקדם בזינוקים קטנים נוספים על התל שהוא אני, עד שתגיע סנטימטר מהפרצוף שלי ותזרח אליי בחיוך שמח של אישה של בוקר שאוהבת לטפס. יצוין שאני לא איש של בוקר. אם כבר, נדמה לי שאני איש של בין חמש לשבע בערב. אבל אני מחייך בחזרה בכל זאת, כי זה פשוט ככה, וגם כי לפעמים בדיוק חשבתי על שיטת עינוי יצירתית במיוחד.

כך זה נמשך לאורך היום. כשהיא חוזרת מהעבודה ואני יושב על הכיסא מול המחשב, היא מיד מתיישבת עליי בפישוק ואני מחבק אותה, כי ככה זה. אחרי ארוחה שמנה במיוחד, כשאני נשכב על הספה לעכל, היא מסתכלת עליי במבט של "בדיוק איפה שאני רוצה אותך" ותוך שניות אני מכוסה ("אבל לא על הבטן!"). מדי פעם, בשעה שאני מהלך לי לתומי, אני מוצא את עצמי לפתע מחזיק אותה צמוד, הרגליים שלה מתנופפות בעליזות באוויר, הידיים שלי תומכות בה מאחור בעוד שלה חובקות את צווארי. אני שואל אותה "איך הגעת לכאן?" והיא עונה "טיפסתי" והעיניים שלה נוצצות באושר בל יתואר ונראה לי אז כל כך מוזר שיש אנשים שלא מטפסים עליהם והם לא יודעים מה הם מפסידים.

גם היא בוודאי סבורה שמוזר שיש נשים שלא מבקשים מהן להתחיל לדבר עם ליספ כי זה סקסי (גם לדעת מי זה חתושיליש השלישי זה סקסי) ולא משווים אותן לחתול (לא רק באופן כללי כמו כל הנשים אלא לחתול ספציפי) ולא מרימים אותן על הכתף כמו שק תפוחי אדמה ונושאים אותן למקום שהן בכלל לא ידעו שהן רוצות להיות בו ולא מטפסים עליהן בחזרה למרות שאם יש אלוהים הוא לא התכוון שזה יקרה ולא מפשיטים אותן אקראית כדי להראות משהו לאישה האחרת, שנושכת אותן. והיא צודקת, זה באמת מוזר מאד.   

לפני שנה. שני, 13 בנובמבר 2017, בשעה 18:16

לפעמים אני מתגעגע אל עצמנו של פעם, בצביטה של צער, כמו שמתגעגעים למישהו שאהבת ואיננו. אני אוהב את מי שהפכנו להיות ולא הייתי מוותר על כל מה שחווינו ולמדנו והשגנו. גם אין בי שום רצון להשיב את מחוגי הזמן לאחור ולחזור להיות הם, אנחנו של אז. אבל הם היו צעירים ותמימים ועוד לא גילו כל כך הרבה דברים, חמודים שכמותם. והם נהנו מדברים פשוטים ומחוויות ראשונית בצורה מקסימה שרק מי שעוד לא גילה הרבה דברים יכול. אי אפשר לחוות חוויה ראשונית בפעם השנייה ואי אפשר לשמוח מדברים קטנים כאילו שהם דברים גדולים כשאתה יודע עד כמה הם קטנים.

 

אני נזכר, בסלחנות אוהבת, בזוג הילדים שהתלהב מהפיצות העבות והרופסות שאפה בעצמו ושמסעדה אסייתית במרכז מסחרי היוותה עבורו בילוי יוקרתי שצפן קשת של טעמים חדשים. כמעט יכול לטעום את היין המבעבע שקנינו ב"זול פה" על תקן שמפניה, כדי שנוכל לשתות ליד הפסטה ברוטב שמנת (זה בערך המתכון) משהו יוקרתי לפחות כמותה ולהרגיש כמו מלכים. המצאנו שמות מטופשים ראשונים זה לזו, הכרתי לך כרבולים ואת לאונרד כהן, ליקקנו קצפת תעשייתית זה מזו, דמעת מאושר על סדין הסאטן החלקלק שהבאת למיטת הנפתחת בדירת הסטודנטים שלי ושנראה לנו מפנק וסקסי, שרתי לך רומאו אנד ג'ולייט ואת שרת לי קנטאטה דומינו בחתולית מהחלון עם החיוך הכי יפה בעולם, ולא דמיינו אפילו איזה ארמון מפואר ייבנה על היסודות שהנחנו. היינו בסך הכל שני ילדים שאוהבים באמת בפעם הראשונה, איך יכולנו לדעת.

 

טיילנו להרבה מקומות חדשים, כי כמעט כל המקומות היו חדשים לנו אז. ראש פינה היתה מסתורית ורומנטית, ופראג? היא היתה ממלכה קסומה, אקזוטית, שחקרנו בלי גוגל ובלי טריפאדווייזור ובלי בוקינג. שוטטנו בה כמו צמד הרפתקנים שיצאו ביחד מגבולות הממלכה שלהם כזוג בפעם הראשונה, פעורי עיניים, משתפים זה את זו בהתרגשות בכל גילוי ומראה. היא לא היתה צריכה להתאמץ בכלל, פראג, הכל ריגש אותנו, אפילו הצליל הזר, הרך, של כריזת שמות התחנות במטרו. הרבה עולמות גילינו מאז, עדיין מתרגשים, עדיין משתפים, אבל בכל פעם העיניים חכמות יותר, פעורות פחות.

 

ובדסמ... לי היה קצת ניסיון, לך היה קצת ניסיון, אבל כל כך הרבה דברים עוד לא ניסינו. הולכתי אותך ברחוב ברצועה וזה היה מיוחד ולא כולם עשו את זה כבר. נאבקנו על המיטה, בלתי שבירים, עד להכנעה. התערבבנו בקהילה שהיתה קטנה וחדשה וחשובה לנו. גם הכלוב היה חשוב אז, קשה לדמיין, וכולם הכירו אותנו לפחות בכינוי, אושיות. עם חלקם גם התחבקנו במסיבות. החזקתי בידך בעלייה אל כיכר קדומים, גם כי שמופים אבל בעיקר כדי שלא תיפלי על עקבי ה-13 סנטים שלך באבנים המחורצות של יפו העתיקה. בתוך הדאנג'ן הישן גילינו את האקסהיביציוניזם שלנו והייתי כל כך גאה שאת שלי, חדשה היתה לי הגאווה הזו, ואת ציינת בשמחה איך זו וההיא מריירות עליי ועד היום אני משוכנע שהמצאת את זה. אזקתי אותך באזיקים שקנינו בחנות לחיות מחמד. הצלפתי בך בשוט שהכנו בעצמנו מעור וגלילים כי זה מה שילדים מתלהבים עושים. לצווארך ענדת קולר שהדבקת לו בסבלנות שלשלאות זולות ואבנים פשוטות וליווה אותנו שנים עד שנהרס. אין קולר שישווה לו.

 

גם לאהוב אישה נוספת למדנו ביחד, לא ידענו אם זה יהיה אפשרי בכלל, תכננו בהתרגשות מה נעשה ואיך נעשה ותוך כדי ידענו שברגע האמת כל התכנונים יושלכו מהחלון ונאלתר בלא נודע. מי תיאר לעצמו לאיזה מקום מופלא האלתורים הללו יביאו אותנו בסופו של דבר. אנחנו בטח שלא ידענו. פשוט הלכנו בעוד שביל לא מוכר שנראה לנו מעניין והאמנו שהוא יוביל אותנו למקום שנרצה להיות בו.

 

כשמסיימים ספר טוב באמת מרגישים מעין עצבות, כשמבינים שלעולם לא נוכל שוב לקרוא את הספר הזה כפי שקראנו אותו בפעם הראשונה. אז משהו כזה, רק שאני הגיבור. אנחנו כבר לא הם. העולם שלנו אינו העולם שלהם. את כבר לא תחכי לי בשמלת בורדו עם ורד בודד בסוף הרצאה ותגרמי לכולם סביבנו לשיר לנו סרנדה. אני כבר לא אסלק את ההורים מהבית כדי להכין לך ארוחת ערב רומנטית (פסטה ברוטב שמנת?) שהיא בעצם רק תירוץ לסשן שאחריה (עם לאונרד). כבר לא נרכיב ביחד רהיטים בדירה הראשונה שנחלוק אי פעם ונעזוב הכל בבהלה כדי להתקין וילונות אחרי שאיש זר ומוזר צעק לנו שלום מהחלון. אני לא אלמד אותך להתכרבל – את כבר יודעת – ואת לא תלמדי אותי אוגרית. אני לא רוצה לחזור אחורה ולהיות שוב הם, אבל כמה הייתי רוצה מדי פעם לקרוא שוב כמה דפים מהספר שלהם, כאילו זו הפעם הראשונה.

 

ברגע הזה, מתוך הדכדוך שבגעגוע, אני מרים מבט ומגלה שאת מסתכלת בי. העיניים שלך חכמות יותר, בוגרות, יודעות. אבל הן עדיין אותן עיני דבש ששבו את לבי אי אז ועדיין, לא להאמין, מביטות בי כאילו אני פלא העולם השמיני, מזמינות אותי לעוד הרפתקה. לצדן עיני טורקיז, מסתכלות בי בחמימות ובמשובה ובציפייה תמימה שפשוט אגיד איזה כיף אני רוצה לעשות עכשיו, ונעשה. אני רואה שם את כל הדברים שעוד לא אכלנו, כל המקומות שטרם ביקרנו, כל השטויות שעדיין לא המצאנו וההתרגשויות הקטנות והגדולות שעדיין לא חלקנו, ופתאום תוקפת אותי הרגשה משונה שפעם, בעוד עשר או עשרים שנה, אביט לאחור על אנחנו של היום באותה צביטת געגוע מתוקה-מרירה. ואני לא עצוב יותר.     

 

לפני שנה. שבת, 7 באוקטובר 2017, בשעה 19:04

- קיבלת את הסטירה הזו כי ראיתי בעיניים שלך שעמדת להתחכם.

- אבל לא אמרתי כלום!

- רק בגלל שלא הצלחת לחשוב על התחכמות מספיק מהר.

- אני... איך ידעת???

***

איזה חור תחת יפה יש לך, בייחוד כשהוא פעור ככה, כמה חבל שאין כאן צופים שנוכל להשוויץ בו.

***

סאביות מתחכמות זה חולירע.

***

- הספנקת אותי עם כף הרגל עכשיו?

- לא הגעתי עם היד.

- אבל איך הצלחת לעשות את זה כואב?!

***

אני אנסה להיות שקטה כשאתם מתעללים בי ולא לצעוק ולהפריע לכם בזמן הסשן.

***

- כשאומרים לך שעשית עבודה טובה מנומס לומר "בשמחה גברתי", נכון?

*מכה*

- כן!

- עבודה טובה.

- בדיצה גברתי!                                              

***

שנתחלף בחורים?

***

מספיק עם קשקושים פילוסופיים, בואי תמצצי זין

***

- סאביות מתחכמות זה חולירע!

*ספאנקים*

-סאביות מתחכמות זה חולירע!!!

- ומה את?

- סאבית טובה.

לפני שנה. שלישי, 3 באוקטובר 2017, בשעה 20:34

לצרפתים יש חמאת בורדייה, שזה כמו חמאה כפול קרמיות בחזקת פלאפי. כשאתה מורח אותה אותה על באגט (וכשאני אומר באגט אני מתכוון כזה שמתפצפץ בפה ויש לו טעם של מסורת קולינרית בת מאות שנים) זו ארוחת הבוקר הכי טובה שיש. מלבד אולי קרואסון חמאה טרי, קריספי מבחוץ ונמס בפה מבפנים, דפים דפים של חמאתיות ריחנית. או קואין אמאן, שאם אתם לא יודעים מה זה הרווחתם, כי מה הטעם לדעת כמה נפלא הדבר הזה אם אין לטעום אותו בסביבה. גם ברווזים יש להם שם, ערמות של ברווזים, ברוטב תפוזים או דבש או קרמל או פשוט קונפי. ועוד לא אמרתי מילה על פטיסרי שבא למות ואם אוכלים יותר מדי אכן מתים, באושר. וגבינות.

אבל לא רק אוכל נהדר יש להם שם בפריז. מטרו שמביאה אותך גג 5 דקות הליכה מאיפה שאתה צריך ושתמתין לה גג 5 דקות? צ'ק. גנים שאפשר לשבת בהם ליד אגם טובל בירוק ומעוטר בארמונות ולזלול את מה שרכשתם אצל פייר הרמה או אריק קייזר? צ'ק. בניינים מהממים ביופיים אפילו בסתם רחובות? צ'ק. נהר אמיתי כמו בכל עיר מתוקנת? צ'ק. נשים שמדברות במבטא צרפתי? צ'ק. אפילו ספטמבר אמיתי יש להם שם, כזה שקריר בו בבוקר ובצהריים השמש שולחת קרניים מבעד לעננים אבל רק מלטפת, לא מרביצה. ודיסנילנד. יש להם דיסנילנד.

 

אז איך זה שלא הצטערתי לחזור?

אין להם לוטוס. ואין להם קיטיארה. אותן לקחתי איתי בחזרה לארץ הגבינה לבנה חמש אחוז ואוטובוס פעם במתי שבא לנו.

ותכל'ס, השווארמה שלנו הרבה יותר שווה.  

לפני שנה. שני, 28 באוגוסט 2017, בשעה 14:59

רובכם ודאי פספסתם זאת, אבל בדסמ – מיילדום באופן ספציפי – אינו חוקי עוד במדינת ישראל. בפסק דין בתביעה שהוגשה כנגד מועדון בדסמי, לא חשוב איזה, שהתקיימו בו מופעי שליטה גברית שכללו מטבע הדברים את מה שתואר כהחפצה וביזוי של נשים, נקבע כי מדובר בפרקטיקות אסורות. זאת אף אם הנשים המעורבות רוצות בהן ואינן סבורות שמבזים אותן.

השופטת אגמון גונן הטעימה כי: "קיימת טענה כי הנשים אינן חשות מושפלות ואולי אף להיפך, בחרו בכך מרצונן החופשי. על כך יש להשיב כי כאשר התנהגויות מסוימות אינן נחוות כמשפילות, אך הן פוגעות בכבוד האדם, יש לאסור אותן כפוגעות בערכיה הבסיסיים של החברה. היינו, ניתן לקבוע כי פעילות או התנהגות מסוימת מחפיצה נשים ופוגעת בכבודן, גם אם הן עצמן אינן רואות זאת כך".

אז תהנו לכם מהמועדונים כל עוד אתם יכולים ותזהרו שהשכנים לא ישמעו אתכם מסתשנים, כלומר מחפיצים. אתם פוגעים בערכיה הבסיסיים של החברה ולא תוכלו לחמוק מעונש בתירוץ העלוב שאתם אנשים בוגרים שעוסקים ביניכם לבין עצמכם בפעילות שמקובלת על כל הנוגעים בדבר ואינה פוגעת באיש.

 

כפי שהספקנים והנודניקים מביניכם ניחשו, אני מעוות במקצת את הדברים. פסק הדין האמור לא ניתן בהקשר של מועדון בדסמ אלא של מועדון חשפנות. אבל פה נגמר העיוות. נימוקי השופטת, שאמורים לזעזע כל אדם שזיק של חופש מקנן בו, מופיעים כלשונם. קראו אותם שוב ותווכחו כי הם יכולים באותה מידה להתייחס למיילדום. למעשה, בשינוי קל הם יכלו להתייחס לכל פעולה שהיא שאדם עושה מבחירה ואשר אינה פוגעת באדם אחר, אך לדעתה האישית של כבוד השופטת היא מהווה "פגיעה בערכי החברה", לא משנה כיצד רואים אותה האדם הפועל או האדם שאמור להפגע ממנה. מסתבר שבישראל 2017, דעתו האישית של שופט בנוגע למידת ההשפלה שהתנהגות כלשהי *אמורה* לעורר היא סיבה מספיק טובה לאסור על ההתנהגות הזו, אפילו אם אף אחד לא מרגיש מושפל.

למזלנו, השופטת לא חושבת שבדסמ זה משפיל. אם היא היתה חושבת שבדסמ הוא משפיל עבור סאביות, שהוא מחפיץ אותן ופוגע בכבודן, לא היה משנה לה שהסאביות עצמן רואות זאת אחרת. צריך היה לאסור עליהן להיות סאביות בנימוק שהדבר "פוגע בערכיה הבסיסיים של החברה ובכבודן, גם אם הן עצמן אינן רואות זאת כך". מגוחך, לא?

אבל כשמדובר בחשפנות, לרוב האנשים אין בעיה עם הנימוקים האלה, כי כמו השופטת, גם הם לא משתגעים על חשפנות. הם שופטים את הנושא הספציפי ולא את העיקרון. כך, כשהם מתמקדים בעץ האחד הזה שלא מוצא חן בעיניהם, הם מפספסים את היער שהולך ונכרת סביבם. הם מקבלים שלא מדעת את העיקרון המסוכן לפיו מותר לאסור עליהם בחוק לעשות כל דבר שלא מוצא חן בעיני מישהו בעמדת כוח, גם אם הדבר נעשה מרצון כל הצדדים ואף אחד לא חש עצמו נפגע. נחמד להם לאמץ את כללי המשחק האלה כאשר הכוח אצלם ואלו הערכים שלהם שנכפים על הזולת. אך מחר הכוח יהיה בידי הזולת והוא זה שיכפה את ערכיו עליהם בשם אותם כללי משחק, ואז הם יקראו לו פשיסט ולא יבינו מאיפה זה בא להם. הרי דרוש דמיון דל במיוחד כדי לא להיות מסוגלים להעלות על הדעת מצב בו נימוקים מסוג זה ישמשו כנגד בדסמ, יחסים חד-מיניים, לבישת ביקיני, אכילת חזיר או תמיכה ב"בצלם".

 

אבל זה לא חדש שלאנשים אין דמיון. למה שאדם שלא נותן דרור לזולתו יתן דרור לדמיונו?

 

לפני שנתיים. שישי, 5 במאי 2017, בשעה 17:39

אני אלוף הארץ בבולשיט. יש לי נטייה מצערת לספר לאנשים שטויות איומות שהמצאתי על המקום כדי לשעשע את עצמי, מתוך ידיעה שהטון הרציני והתדמית הידענית שלי יגרמו להם להאמין שאני יודע על מה אני מדבר. הצרה היא שלא תמיד אני זוכר לספר להם שסתם צחקתי, ולכן יתכן שעד עצם היום הזה מסתובבים בעולמנו אנשים שמאמינים שבצבא יש יחידה שהופכת מלגזות לטנקים ואני שירתתי בה, שפרת משה רבנו היא ארסית או שהמלחמות הפוניות נקראות כך מפני שרק חיילי העילית בצבא של חניבעל קיבלו פילים לרכב עליהם בעוד השאר נאלצו להסתפק בפונים.

מה שבאמת מעציב בכל זה הוא שהמציאות הרבה יותר מוכשרת ממני בלהמציא שטויות מטורפות, וכשאני רוצה לשתף אנשים בדברים האלה, האמיתיים למהדרין, אז הם נזכרים פתאום להיות סקפטיים. בריטניה נלחמה בסין כדי להכריח אותה לקנות ממנה אופיום? כן, בטח. היה בצבא הפולני במלחמת העולם השנייה חייל אחד בדרגת רב טוראי שהיה זהה לגמרי לכל שאר החיילים בדרגת רב טוראי מלבד העובדה שהוא היה דוב? וואו, ממש אמין. גנרל גרמני בצבא הקייזר מת, מכל הדרכים בעולם שבהן איש צבא יכול למות, דווקא מהתקף לב שאירע בזמן שרקד כשהוא לבוש בחצאית טוטו כדי לשעשע את הקייזר? מי יאמין לזה?

ולמה אני מספר את כל זה? כי לאחרונה גיליתי עובדה חדשה, דווקא לא אקזוטית ובוודאי מוכרת להרבה אנשים שאינם אני, אבל מופלאה בעיניי. מקרה שהיה כך היה:

שש בבוקר או שעה מגוחכת שכזו, אני במיטה, עושה כמיטב יכולתי לחלום על משהו טעים, ובחוץ מתחילה אופרה. זה הזמן הזה בשנה שבו חתולים מיוחמים שרים דואט מתחת לחלונות של אנשים שמנסים לחלום, וזה נשמע כמו "באו! באאאאאוווווו!!!" בריפיט, לנצח נצחים. עד שאני קם טרוט עינים, הולך למרפסת של הסלון, פותח חלון, מסתכל למטה, והנה שני חתולים מייללים אחד בפרצופו של האחר מטווח אפס, במה שנדמה לי כמו צורה קולנית במיוחד של פורפליי. באוזניי שאינן שומעות חתולית התפרשו היללות הללו כך:

- חושק בך!

- חושקת בך!!!

- מת עלייך יפיופה!

- גזורה על הזנב השעיר שלך!!!!!

 

באופן טבעי הבאתי כוס מים ושפכתי עליהם. כמובן שלא פגעתי. הם זזו שני מטר הצידה, תקעו בי מבט שאמר בבירור: "מה הקטע? אתה חושב שאנחנו לא שומעים *אתכם* כשאתם עושים סקס?" ואז התעלמו ממני לגמרי וחזרו להסתכל זה לזו ישר באישון ולצרוח דברי כיבושין מתוקים. אז שפכתי עוד מים, והם קיללו אותי, זזו הצידה אל מתחת לחלון של השכנים, והמשיכו בשלהם. לא נותר לי אלא ללכת לגגל למה הם לא פשוט תופסים האחד את השנייה בעורף ובועלים מאחורה, כמו שאנחנו עושים, ואז גיליתי שבכלל לא הבנתי מה אני רואה.

מסתבר שאלה בכלל שני חתולים זכרים שצווחים זה בפרצופו של זה בניסיון להכריע מי מהם יזכה להזדווג ומי ילך משם עם הזנב בין הרגליים. למעשה הם מיישבים ביניהם סכסוך טריטוריאלי בדרך לא אלימה. די מדהים לאור כך שכמה דקות קודם לא הבנתי למה הם לא עושים כמונו. בעצם אלה אנחנו שצריכים לעשות כמוהם. אצלנו כבר מזמן מישהו היה נדקר. אצלם? רק מתחרש, אולי. יצורים נעלים. עכשיו הבנתי את היללות שלהם אחרת לגמרי:

- חושק בה!

- חושק בה יותר!!!!

- בחייאת אחי, תן לי צ'אנס

- איזה, יש לי כאב ביצים שבוע

- טוב, האמת שאתה שמת עליה עין ראשון

- הכי חשוב שהיא לא תבוא בינינו ותהרוס את החברות שלנו

- אין סיכוי אח שלי!

- אתה מאמין שהבנזונה הזה שפך עלינו מים?

- אין להם תרבות אלה

 

אחרי כל זה, אגב, החתול המנצח תופס את החתולה בעורף ובועל אותה מאחורה. הם כל כך חכמים, החתולים.

 

לפני שנתיים. ראשון, 23 באפריל 2017, בשעה 20:48

קצין הרפואה לאו סקורניק התפלא מאד כאשר הפיקוד הנאצי ביקש להעניק לו את עיטור צלב הברזל כהוקרה על גבורתו בשדה הקרב. הוא אמנם סיכן את חייו כדי להציל חיילים גרמנים, והענקת צלב הברזל לא היתה מאורע נדיר אצל הגרמנים, אבל סקורניק נבדל מהגיבור הנאצי הממוצע במאפיין מהותי אחד: הוא היה יהודי. אחד מ-300 יהודים שמצאו עצמם לוחמים לצד הנאצים, באחת מתהפוכות הגורל המשונות ביותר בשנים שגם כך התאפיינו בחריגה מכל דמיון, מעוות ככל שיהיה.

כמו שאר היהודים הללו, סקורניק היה בכלל פיני, וכמו שאר היהודים הללו, גם הוא היה מודע לאידיאולוגיה של החברים מגרמניה ולשמועות על מה שהם מעוללים לבני עמו. סימפתיה לגרמנים לא היתה שם. אז למה שיהודים מפינלנד ילחמו לצד נאצים מגרמניה?

בגלל רוסיה. ב-1939 החליטה רוסיה לפלוש לפינלנד בגלל ש... ככה בא לה. זו היתה סיבה מספיק טובה - בשלב זה הרוסים כבר סיפחו חצי מפולין מאותה סיבה ממש - ופינלנד דלת האוכלוסיה והחימוש לא נראתה מסוכנת. אלא שבמהרה התברר שהפינים היו לוחמי חורף מעולים שהסבו אבדות אדירות לצבא הסובייטי המבורדק ועשו לסטאלין בושות. אבל יש גבול לכמות הבושות שאומה של 4 מיליון איש יכולה לעשות לאומה של 200 מיליון. הסובייטים התגברו על אבדותיהם על ידי כך שפשוט זרקו לחזית עוד מיליון חיילים. פינלנד לא יכלה להתמודד עם אבדותיה הקטנות בהרבה באותה צורה, ונאלצה לבקש הסכם שלום שבמסגרתו מסרה לברית המועצות שטחים מארצה, אך נותרה עצמאית. זאת בניגוד לשכנות אחרות של רוסיה, שלא היתה ידועה ביחסי השכנות הטובים שלה.

שנתיים לאחר מכן, כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות, פינלנד פלשה יחד איתה. לא שהפינים התלהבו מהנאצים - הם סירבו להצטרף לברית הציר ועשו כמיטב יכולתם לנהל מלחמה נפרדת ולהבהיר שהם והיטלר לא BFF - אבל את השטחים שנשדדו מהם הם רצו בחזרה ועם 3 מיליון חיילים גרמנים לצדם, הסיכויים נראו טובים יותר. כך מצא את עצמו הצבא הפיני - על 300 חייליו היהודים - לוחם שכם אל שכם עם הגרמנים, וכך מצא עצמו לאו סקורניק מחרף את נפשו כדי להציל פצועים גרמנים תחת אש ומנהל מבצע מורכב לפינוי בית חולים שדה ובו מאות גרמנים פצועים, חלקם אנשי אס אס, בטרם ישמידו אותם הכוחות הסובייטיים.

יהודי שמציל אנשי אס אס וזוכה לעיטור גבורה מטעם הנאצים - זה מעורר כל מיני מחשבות. אפשר לראות בכך עוד סוג של ניצחון על הנאצים, אולי הניצחון המוסרי האולטימטיבי (לא שקשה לנצח מוסרית את הנאצים, כן? הם לא בדיוק אלופי העולם במוסר. אבל בכל זאת). אחרים יאמרו שלהיפך, בכלל לא מוסרי להציל חיים של נאצים ולסייע בדרך כלשהי למכונת המלחמה הגרמנית. יש שיתפעלו מכוחה של שבועת הרופא, מגבורת החייל הבודד או פשוט מצירופי המקרים המדהימים שההיסטוריה מזמנת לנו. כשלעצמי, אני חושב על חופש ואינדיבידואליזם.

היהודים בצבא פינלנד לחמו שכם אל שכם עם אחד המשטרים המפלצתיים בהיסטוריה - וכנגד משטר מפלצתי לא פחות. המשותף לאידיאולוגיה הנאצית והקומוניסטית הוא מחיקת האינדיבידואל למען הכלל, בין אם הפולק או הפרולטריון, ויצירת מערכת ערכים המבוססת על שייכות לכלל. במערכת הזו אסור ליחיד להסתכל על אחרים כיחידים, כי בכך הוא מוציא עצמו מהכלל. אינך יכול להחליט שהבורגני או היהודי הוא בעצם איש נחמד. הוא אויב. הוא מ"הם". "הם" פגעו בנו ולכן אנחנו שונאים את "הם" וצריך להרוג אותם. כך פועלות אידיאולוגיות של שנאה, וכך פועלים צבאות.

אבל בצבא הגרמני ובצבא הסובייטי שירתו בני אדם, לא "נאצים" ו"קומוניסטים". חלקם היו אנשים רעים, חלקם היו שטופי מוח, אבל רבים מהם פשוט לחמו למען ארצם או חייהם מבלי שהיו רשעים במיוחד, גזענים במיוחד או רצחניים במיוחד, כמו חיילים בכל מלחמה ובכל עת. אינני יכול לתאר לעצמי מה עובר בראשו של רופא יהודי בסיטואציה כזו שבה חייהם של חיילים גרמנים תלויים בו. הוא ודאי חש בנאמנויות הסותרות לעמו, למדינתו לשבועתו, ולא היו לו שום קווים מנחים ברורים שיאמרו לו מה נכון לעשות. אז הוא בחר פשוט להיות בן אדם ולראות באחרים בני אדם, גם אם הם חלק מקבוצת "הם" שצריך לשנוא. החלטה של יחיד שרואה יחידים ולא קולקטיב.

שבוע אחרי יום השואה יצוין יום הזיכרון לקורבנות הקומוניזם, המכונה גם "יום הפועלים הבינלאומי". שני הימים הללו, והסיפורים הקטנים והגדולים שלהם, הם הזדמנות מצוינת לקדש את היחיד והחופש שלו. סביבנו טורקיה שהופכת לתיאוקרטיה בשם האיסלאם ו-ונצואלה שגוועת בשם הסוציאליזם מזכירות לנו שאידיאולוגיות קולקטיביסטיות אינן משהו שקרה בשנות ה-40. הן קיימות סביבנו - וגם אצלנו: סיסמאות שצועקים בלי לחשוב, כותרות בתקשורת, פוליטיקאים שמסמנים שעירים לעזאזל, ועוד ועוד חוקים שמנסים לשלוט במה שנגיד ונראה ונעשה. בימים כמו זה כדאי לזכור כמה חשוב שהשלטון והחברה לא יקבעו לאף אחד מאתנו את מי אנחנו צריכים לשנוא, את מי מותר לנו לאהוב, מה אסור לנו לאכול, למי אנחנו חייבים לתת כסף ואיך אנחנו צריכים לנהל את חיינו למען טובת הכלל או המולדת. אנחנו יחידים, והזכות הנפלאה ביותר שלנו היא להחליט בעצמנו מה אנחנו אוהבים, את מי אנחנו אוהבים ואיך אנחנו אוהבים.  

וגם את מי לא אוהבים. לאו סקורניק סירב לקבל את עיטור צלב הברזל. הוא ביקש מהמפקד שלו למסור לגרמנים שאם העיטור יוענק לו, הוא ינגב בו את התחת. המפקד העביר את המסר, מילה במילה. הגרמנים הזועמים דרשו ממנו להסגיר להם את סקורניק על מנת ללמד אותו לקח גרמני. המפקד סירב.

 

לפני שנתיים. חמישי, 6 באפריל 2017, בשעה 19:01

לא תמיד בא לי כל הבדסמ הזה. לפעמים אני רוצה פשוט סקס, רגיל, ונילי. אז תתפשטי ועמדי מולי עם הידיים על העורף, מרוגשת ונבוכה, בזמן שאני בוחן כיצד קרני השמש מנצנצות בשערך ומציירות פסים זהובים על עורך, סוקר את העירום שלך מעלה מטה, לאט, יש זמן. עכשיו תסתובבי ותראי לי את התחת המפתה שלך ואני אלטף אותו קודם במבט ואז בשתי ידיים שגולשות במעלה גבך אל שערך ויורדות אל כתפייך, מסובבות אותך אליי ומכוונות את מבטך מטה אל ההוכחה שאהבתי את מה שהצגת בפניי. לחיצה קלה על כתפייך ואת רוכנת ומתחילה למצוץ וללקק בקצב שלך בעוד אני מלטף את שיערך. בהדרגה הליטוף מתהדק והופך לאחיזה איתנה סמוך לקרקפת ועכשיו אני זה שמכתיב את הקצב, מזיז את הראש שלך באמצעות השיער קדימה ואחורה לאורך הזין שלי, מאפשר לך מדי פעם רגע חופשי של שאיפת אוויר מאומצת בעוד הרוק שהצטבר בפיך ניגר על סנטרך. עכשיו הראש שלך מוחזק יציב במקומו ואני מזיין לך את הפה ולועג לך שאת נראית כמו בובת מין עם השפתיים שמתעגלות ככה ובעצם זה בדיוק מה שאת כרגע, ואת משמיעה המהומים חנוקים ואז נהדפת על המיטה על גבך ואני מפשק את רגלייך ומעביר אצבע ביניהן. כמה שאת רטובה, בובת מין שלי. את מסמיקה ואני מחליק לתוכך בקלות. הידיים שלי אוספות את ידייך אל מעל ראשך כך שכל אחד מפרקי כפות ידייך אזוק בכף יד גדולה שלי. את נאבקת בכבלייך ומוותרת מיד ואני גוהר מעלייך, נכנס ויוצא, בוחש בנוזלים שניגרים ממך ללא מעצור בזמן שאת נלפתת סביבי יותר ויותר עד לסדרה מטלטלת של התכווצויות שגורמת לתחת שלך להתרומם מהמיטה ואחריה כולך רפויה. אני נצמד אלייך למספר רגעים, עוטף אותך בשרירים שלי, ואז נסוג ממך. הכוס שלך מבהיק ברטיבותו והשמש מרצדת עליו. אני מלטף אותו ואת נרעדת ואני מחדיר לתוכו שתי אצבעות וממקם את האגודל בין פלחי ישבנך, מהדק את האחיזה ומסובב אותך על בטנך. ידיי לופתות את מותנייך ומרימות את התחת שלך ואני מפשק אותו, דוחף אצבע לחור התחת שלך ומספר לך כמה הוא מזמין ואיך הוא מנסה להסגר בפניי ולא יכול. אני מניע את האצבע בעצלתיים ואת גונחת ומתמסרת לה. האגן שלך רוטט בתנועות עגולות קטנות שפוערות אותך מולי וכמו מתחנן שאבוא ואמלא. ואני בא, חודר אלייך מאחור מבלי להוציא את האצבע מהתחת שלך, מפלח אותך באבחות חזקות, אלימות, עצם נחבטת בעצם, מזיין לך את הצורה, ואת נוהמת כחיה, בלי שליטה, כולך איד עכשיו. אני תופס לך בשיער ומושך את ראשך לאחור ומחזיק אותך ככה, מהראש ומהתחת, ואת כבר לא יודעת איפה את ורק יודעת שהחורים שלך מלאים בי וזה כואב וזה טוב ואני יכול לעשות בך הכל ואת רוצה שאעשה בך הכל. אני מצמיד אותך למזרן בכובד משקלי, זרועותיי סביב כתפייך וראשך, וכך, כשאת מרותקת תחת משא גופי, אנו מתפרקים זה בזו וזו על זה. רעידות ואנחות אחרונות וכבר הראש שלך מונח על החזה שלי ואנחנו מסניפים את הריח המיני החריף שאופף את החדר ומסדירים נשימה ומחייכים בשלווה שאחרי. לפעמים נחמד פשוט סקס, רגיל, ונילי.

 

לפני שנתיים. שבת, 25 במרץ 2017, בשעה 14:40

הולכים ברחוב, חוצים מעבר חצייה, מסתכלים ימינה ושמאלה כמו שלמדנו מדובי דוברמן. באוטו מימין גבר נוהג ואישה לידו ולוטוס אומרת: "איזה מצחיק יהיה אם אפריח לו נשיקה באוויר ואשתו תעוף עליו?"

בגלל הרשעות החיננית הזאת אני אוהב אותה.

וכמובן, גם בגלל התחת שלה. מת על התחת שלה. גם על של קיטי. אבל אני איש של תחת, תמיד הייתי. שתי הגבעות הרכות והחלקות והגיא שביניהן הקסימו אותי מגיל צעיר מאד. במיוחד אני אוהב את הנקודה שבה מסתיים הגב ומתחיל החריץ שבין הפלחים. אני מלטף את הנקודה הזו באצבע אחת, מהשסע למעלה, חש את הצמרור הקל של גופה, את ההבלטה הקלה של התחת, ומתבשם כולי. אפשר שזהו החלק האהוב עליי ביותר בגוף האישה.

מלבד, אולי, הנקודה הזו שבה הכוס שלה סוגר על האצבע שלי בפכפוך של עונג. זו לא בדיוק נקודה בגוף, יותר נקודה בזמן. הזמן שבין הרגע בו הגוף שלה מקבל אותך לתוכו ובין הרגע שהוא מציף אותך ורומז שתמשיך לעשות לו את מה שאתה עושה, ממש כשהוא מתכווץ עליך ולופת אותך כאומר: תשאר איתי. אני תמיד משתדל להסתכל לה בעיניים ברגע הזה. כל היופי של כל הדבר הזה שקוראים סקס נמצא שם.

העיניים, הן בכלל קסם. כשהן מתרחבות בפליאה, מסתממות בתשוקה, בורקות לפני, דומעות אחרי, מחייכות.

ועוד לא דיברתי על פס העור החשוף בשיפולי הגב שלפעמים מופיע בין חולצה לחצאית, לא מגלה שום דבר בעצם אבל רומז בקריצה על כל מה שיש לגלות. ושקע הצוואר בנקודת החיבור עם הכתף, שאיך אפשר שלא לרצות לנשק אותו, חזק ועמוק ולפעמים מותיר סימן. והשיער שיורד על העין ועל הלחי ואפשר להסיט אותו משם, לקלוט שמץ ניחוח מהשמפו שאופף אותו ולהשאיר שם את היד, חצי אוחזת חצי מלטפת. והשפתיים, הו השפתיים.

כל כך הרבה יופי יש באישה. אני אוהב נשים. במיוחד כאלה שיש בהן רשעות חיננית ושאוהבות שמלטפים להן את הנקודה שבה נגמר הגב ומתחיל התחת.