"היי דייב", הגיעה ההודעה בצ'אט. השבתי בנימוס: "היי".
"אנחנו לא מכירים, ואני מקווה שאינני מפריעה". "הכל בסדר", עניתי.
"אני נטלי (הערה: לא שמה האמיתי). קראתי את הפרופיל שלך, ומשם גלשתי לבלוג. אתה מסקרן אותי".
וכך זה התחיל, שורה היא ושורה אני, גישושים וירטואליים (חיזור מודרני?). אני מאפשר לה לשאול כל דבר, והיא שואלת. בתשובותיי אני מוסיף שאלות משלי. היא נבוכה, מדי פעם עונה ובפעמים אחרות מבקשת לדחות את התשובה.
וכך, לאט לאט, נבנית דמותה של נטלי בעיניי (ודמותי בעיניה, מן הסתם). השיחה הופכת לפחות רשמית ויותר זורמת.
היא סיפרה לי שהיא ממש חדשה בעניין. כבר כמה שנים היא מהרהרת בנושא, אבל מעולם לא העזה לעשות צעד של ממש.
זה לא חדש עבורי. כבר יצא לי לחנוך "בתולות בדסמ" בעבר.
משכילה (תואר שני), במקצוע עצמאי. מספרת שכבר יצא לה לצאת עם לא מעט גברים ולקיים מספר מערכות יחסים וניליות. אבל משהו היה תמיד חסר לה שם (אדם צועק את שחסר לו...). הגברים שהיו איתה לא ידעו איך להתמודד עם הצד הזה שלה, הצד שרוצה להיות קצת קטן, משרת, מציית ונענה.
והמין? גם הוא סבל מאותו עניין. הרגיש לה מונוטוני, תפל. ונילי.
שוחחנו בצ'ט עוד מספר פעמים ומשם עברנו לטלגרם. הסברתי לה שבסופו של דבר מדובר בבני אדם ובמערכות יחסים. זה אותו דבר כמו כל מערכת יחסים, אבל קצת אחרת.
נטלי חיפשה מישהו כמוני, שקט, משכיל, חכם, ביקורתי ושתלטן. כזה שידאג לה ויפנק אותה, אבל גם יידע להעמיד אותה במקומה, לשלוט בה ולכבול אותה, בשלשלאות מטפוריות ואמיתיות. שיאהב אותה אהבה כואבת.
המשך יבוא...