זה אף פעם לא היה רק על הודעת טקסט אחת, וזה בטח לא היה על 'מי' הייתה בצד השני של המסך. זה היה על המרחב המקודש שבין שני אנשים ברגע של אינטימיות. כשהלב שלי היה פתוח והגוף שלי היה נוכח, הוא בחר להיות במקום אחר. באותו רגע הבנתי: מי שלא מסוגל להניח את העולם בצד כדי להסתכל לי בעיניים, לא ראוי לראות את הנשמה שלי.
היו בינינו צחוקים, הייתה חברות, והייתה אשליה מתוקה של שפה משותפת; אבל האמת הסתתרה ברווחים שבין המילים. אדם ששקוע בעצמו יכול להעניק רגעים נפלאים, אבל רק כל עוד הם לא דורשים ממנו להניח את האגו או את הטלפון בצד. כשכאבתי – הוא לא הושיט יד, הוא משך כתפיים. כשביקשתי כבוד – הוא קרא לזה 'חבל שזו החלטתך'.
לקום וללכת לא הייתה 'תגובה אימפולסיבית' – זו הייתה חזרה הביתה, אל עצמי. זו הייתה הצהרה שאני לא חצי מאקט, אני לא רעש רקע, ואני לא מחכה בתור בזמן שמישהו צורך את הנוכחות שלי. אני לא אבזבז עוד מילים בניסיון להסביר את העומק שלי למי שדובר שפה של חוסר אכפתיות. אני שומרת את המילים שלי ואת האהבה שלי למי שיקשיב להן באותה התמסרות שבה אני מעניקה אותן. לא ויתרתי על משהו טוב, פשוט פיניתי מקום למשהו אמיתי.