שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מה לעזאזל

לפני 4 חודשים. 12 ביולי 2024 בשעה 12:12

"למה את לא מדברת איתי?"

הוא שואל.

ובכנות?

נמאס לי כבר מההודעות האלו.

הודעות של דאגה מזויפת

כאילו אכפת לו

כאילו אכפת לי שאכפת לו.

פתטי.

כאילו קרא את מחשבותיי

לאחר הסינון מופיעה הודעה

"את יודעת שתמיד אדאג לך".

ואני נשבעת שאני לקראת פיצוץ.

"אני יודע שאת צריכה חיבוק"

זו ההודעה הבאה.

וזהו.

הסבלנות שלי פקעה.

רוצה לעורר את המפלצת?

בוא וקח אותה.

 

אולי אני צריכה חיבוק

אבל הוא ממש לא ממך

איך לך מקום אצלי בעולם

ולא אכפת לי שאצלך אני תמיד רצויה

אני לא בובת ברבי שאפשר לשבור ולהרכיב מחדש.

שברת? שילמת.

 

המילים שלי יקרות ערך בעיניך

ועל זה אני מודה לך

כי אף פעם לא ידעתי כמה הן שוות

עד שלא התחלת להתחנן אליהן.

ואני אוהבת תחנונים.

היצר הסדיסטי שלי נהנה מהם כל כך.

אבל ממך?

הם מעיקים עליי.

אתה מעיק עליי.

 

השבוע

יום אחרי שקיבלתי את ההודעות ממנו

היה לי תרגיל בדברור רגשות

למדנו איך להוציא אותם

ועכשיו אני יודעת שאתה מעיק עליי

אני יודעת להעביר הלאה את תיאור התחושה

כשכל הודעה ממך חונקת אותי

(ולא בקטע טוב)

כשאני מרגישה זעם כשהשם שלך קופץ

זה כבר מזמן לא כעס

כי ביקשתי

ביקשתי בעבר שתפסיק

ואתה

כמו השולט שאתה טוען להיות

לא הסכמת לקבל הוראות

ופשוט המשכת לפנות.

שוב ושוב ושוב.

אולי מתישהו אני אשכח.

נשים כמוני לא שוכחות.

 

אני מודה שלא שלטתי בזעם שלי.

הוא הטריף אותי.

גם אני הכעסתי אותו

האדישות שלי הביאה אותו לקצה.

הוא טוען שהוא רק רוצה שיהיה לי טוב

ואז אמרתי לו

"אבל טוב לי.

עד שאתה שוב מופיע".

יכולתי להרגיש את הכאב כשההודעה נקראה.

כל מה שהוא רצה זה מקום

אבל אין לי.

לעולם לא יהיה.

ההודעה הבאה הייתה ממני

"אם אתה רוצה שיהיה לי טוב

אל תיצור קשר"

כאילו זרקתי אותו לתוך ערמת מחטים

והוספתי עוד קצת מלמעלה בשביל הכיף שבדבר.

 

אני חושבת שהוא הבין שאי אפשר להתווכח עם רגשות.

כי ההודעה הבאה שלו הייתה

התראות"

כאילו הוא לא התחנן במשך חצי יממה שאתן לו תשומת לב.

אבל בסדר.

בינינו?

אני נותנת לזה שבוע

עד שאני אכתוב שוב משהו כאן בבלוג שלי

והוא פשוט ירגיש שהוא חייב לומר לי שאני חשובה לו

כי זה חזק ממנו

האובססיביות הזו

לדעת הכל

להיות תמיד על היד על הדופק

להרגיש רצוי ושייך

ופעם היה לו את זה.

פעם הוא היה בשליטה מלאה עליי.

והיום?

אני לא יכולה אפילו

למצוא לו פינה קטנה בלב שלי

לזכר ימים עברו.

אל תטעו

אני ממש לא מצטערת על זה.

לא מגיע לו מקום אצלי בחיים.

המקום אצלי הוא פרס בעיניו

ואצלי?

אין פרסים על התנהגות בזויה.

 

 

אולי הוא כבר הבין.

לפני 4 חודשים. 12 ביולי 2024 בשעה 7:07

הדבר האהוב עליי

הוא הבכי.

 

הוא לא בוכה.

הוא גבר

גברים לא בוכים.

הוא שומר על ארשת פנים רצינית.

 

אז אני מורידה אותו למטה מולי

עומד על ארבע

הוא עדיין לא בוכה.

אני מביטה אליו מלמעלה

והוא לא בוכה.

אני מתכופפת מולו

אני רוצה להסתכל לו בעיניים

אני מחייכת והוא מפוחד

ואני אוהבת את הפחד הזה בעיניים

אבל אפשר להוציא מהן כל כך הרבה יותר.

אז אני קמה

מביטה בגוף החשוף שלו

מעבירה אצבע אחת

שתי אצבעות

שלוש

ארבע

ולבסוף את כל כף היד

ואז

מכה ראשונה.

והוא לא בוכה.

הוא נאנח

עוצר את עצמו

אז מכה שנייה

שלישית

רביעית

שייקח כל היום

בסוף הוא צועק.

אני אוהבת את הצעקה הזו

אבל זה עדיין לא בכי.

והוא עדיין לא בוכה.

היד הקטנה שלי מתחילה להתעייף

אז אני מחליפה לכלי אחר

ונתחיל מההתחלה.

מכה ראשונה

שנייה

שלישית

ופה הוא כבר נשבר הרבה יותר מהר.

הוא צועק

אבל הוא לא בוכה.

 

אני טיפוס יצירתי

אני אוהבת לאלתר.

אני רואה שהוא כבר על הגבול אז אני מבקשת ממנו לקום

ואת סימני השאלה מעל הראש שלו

אי אפשר לפספס

אבל הוא קם

הוא חושב שסיימתי.

איזה חמוד.

אבל את הכביסה כבר תליתי והאטבים פנויים

אז אני לוקחת כמה ביד.

אחד על פטמה ימין.

הוא נאנח ומתרגל בלית ברירה.

הוא מכין את עצמו נפשית לפטמה שמאל

ולכן כשזה מגיע הוא סובל הרבה פחות.

הוא לא מצפה שארד על הברכיים

בטח לא שאתפוס את האיבר שלו בידי

הוא לא מצפה שאשפשף אותו מספר שניות

והכי מפתיע אותו

כשאני שמה את האטב הראשון.

זה כואב לו

אז הוא בכלל לא מצפה לשני

הוא צועק חזק יותר

ובשלישי?

הוא צורח.

אבל הוא עדיין לא בוכה.

אז הוא יחזור לעמוד על ארבע

ומסביב לצוואר שלו ייקשר קולר עם רצועה.

אני מלטפת לו את הראש

הוא חושב שזה שהוא לא בכה זה יתרון.

הוא כזה חמוד.

אבל כשהוא מרגיש את הרטיבות הסמיכה מטפטפת עליו מאחור

הוא משתנק.

לזה הוא באמת לא ציפה.

אני רואה אותו מתכווץ

לוחשת אליו באוזן 

"שששש... תרפה..."

ואין לו באמת ברירה

הוא חייב להרפות

זה ייקח דקה

שתיים

אולי עשר

יש לי סבלנות.

אבל בסוף הוא מרפה

וכשזה קורה

אני נכנסת אליו

אני נתקלת בהתנגדות הטבעית של הגוף

הוא רוצה להרגיש גבר

זה כזה חמוד.

אבל אני עקשנית

ובסוף

אחרי דקות ארוכות של חדירה אינטנסיבית

של משיכת הרצועה אחורה והקשתת הגב שלו

רק אז אני שומעת אותו אומר

"בבקשה מספיק"

בקול שבור

ואז

רק אז

הוא מתחיל לבכות.

ואני?

צוחקת.

כי אני יודעת שהצעצוע שלי שבור.

 

 

זו הפנטזיה שלי.

לפני 4 חודשים. 11 ביולי 2024 בשעה 7:43

לפני שנה עשיתי סדר בארון שלי

סתם כי הוא היה מבולגן

הייתי חייבת להתחיל למצוא משהו בתוכו.

במהלך הסדר קלטתי

שיש מלא בגדים שאני לא לובשת

ואולי צריך להתחיל להעיף.

 

חולצות וגופיות היה לי הכי קל.

מה שלא יפה

מה שלא מחמיא

מה שבלוי ודהוי

לפח.

באותה תקופה גם לא היו לי שמלות

וחצאיות אין לי עד היום

אז מיד אחרי החולצות הגעתי למכנסיים.

 

אצלי הכל ג'ינס.

ארוך או קצר

כחול או בצבע אחר

זה לא משנה

תמיד ג'ינס.

ראיתי המון ג'ינסים שאהבתי כשהייתי צעירה

מדדתי אותם

ואלוהים שישמור עליי

הם לא עוברים את הירכיים.

 

אני מודה שזה שבר אותי.

כאב לי לדעת שהבגדים שאהבתי בגדו בי ככה.

כמובן שהפלתי את האשמה על חתיכות בד ולא על עצמי

אבל בכל מקרה

זה כאב.

בנשימה עמוקה לקחתי החלטה.

"אני לא אכנס למידה הזו יותר.

אני זורקת את כל מה שקטן".

 

חלק היה ממש קל לזרוק

הבטתי בהם ואמרתי לעצמי

שאני לא מאמינה שהכל בכלל היו לי בארון.

אבל היה אחד שאני לא אשכח.

אפור

יפייפה

פחדתי למדוד אותו

אם אני אמדוד והוא לא מתאים

אני אצטרך להיפטר ממנו!

השארתי אותו לסוף.

אבל הסוף

כצפוי

תמיד מגיע

וגם אותו מדדתי

והפלא ופלא

גם הוא היה קטן.

וגם הוא מצא את מקומו בשקית.

 

למה אני מספרת לכם את זה?

כי היום חיפשתי חזיה ללבוש

חיטטתי במגירה ונתקלתי בשקית

שקית קטנה שהזמנתי בתחילת השנה

של מכנסוני ספורט

שמדדתי ולא עלו עליי

אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.

כל כך התאכזבתי מעצמי שהם לא עולים

שפשוט שמתי אותם בחזרה בשקית והעפתי למגירה.

יש שם שלושה.

היום?

אחד מהם עולה ויושב טוב

שניים עולים אבל צריך להוריד עוד קצת בטן שיהיו מושלמים.

כשמדדתי אותם נזכרתי בג'ינס האהוב שלי.

זה שהעפתי כי הייתי ותרנית.

לא האמנתי שאני ארד שוב את המידות האלו

האמנתי שנגזר עליי להיות שמנה לנצח.

ואל תטעו

אני עדיין שמנה

אבל לפחות הייתי יכולה להיות שמנה בג'ינס האהוב עליי.

 

 

תזכורת לעצמי

תמיד אפשר להשתפר.

לפני 4 חודשים. 9 ביולי 2024 בשעה 16:37

מסוג הדברים

שאינסטגרם לא היה מפרסם לי

בימים שלפני הכלוב

 

https://www.instagram.com/reel/C4jKe6eJ0ak/?igsh=MWprdm9lbHE5MXJnYw==

 

וואלה?

צודק.

 

 

מי מסכים?

לפני 4 חודשים. 8 ביולי 2024 בשעה 20:37

ראיתם את זה?

 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=176658&postid=1580362

 

יופי.

הוא שכח לציין שזה גם בשבילי :)

הוא פשוט בטוח שאם אני אפרסם זה יעבוד יותר טוב

(כי אני אישה וזה)

אבל עדיין נשתף פעולה במשחק עם הצעצוע שלנו.

 

אין מה לעשות

שני סדיסטים עובדים יותר טוב מאחד.

 

מבטיחה להיות מרשעת למי שהוא יבחר

מועמדות להגיש אליו בלבד!

אחר כך אני והוא נבחר יחד ;)

ותאמינו לי כשאני אומרת

זה יכאב.

 

 

מי אמיץ מספיק כדי להתמודד עם שני סדיסטים?

לפני 4 חודשים. 6 ביולי 2024 בשעה 21:53

פעם הבטחת לי

שלא תיתן לי לעשות את זה שוב.

אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.

(אזהרה - פוסט ארוך)

 

דיברנו בטלפון

השיחה הייתה פתוחה כרגיל

שוב התחלף התאריך

השעה כבר הייתה מזערית

ואנחנו מדברים

כי זה היה ההרגל.

כבר ידעתי ששעות השינה שלי מכרו את עצמן בשבילך

באיזשהו מקום היית הכל בשבילי

חשבת שאני מצילה אותך

ובעצם אתה זה שהציל אותי.

וברגע של פתיחות נפש

סיפרתי לך את הסוד שלי

הסוד הכי גדול שלי

מילים שלא הוצאתי מהפה מעולם

דברים שלא רציתי שאיש יידע

דווקא לך סיפרתי.

 

השקט קרע אותי.

שתקת רק כמה שניות

אבל הרגשתי כאילו אתה לא זוכר איך מדברים.

ההלם שהכה בך שיתק אותך

זה לא משהו שציפית לשמוע

בטח שלא ממני.

עד אותו הרגע

ראית אותי כמושלמת

האימא של ילדיך העתידיים

והנה פתאום

האישה שתמיד רצית מפילה עליך כזו פצצה

הגיוני שתשתוק כמה שניות.

 

כשפתחת את הפה

לא שפטת אותי.

ידעתי שלא תשפוט.

שאלת כמה שאלות על המעשים שלי

עניתי לך בגילוי לב

כי לא ידעתי לשקר לך

ואני זוכרת את מה שאמרת לבסוף.

"לעולם לא אתן לך לעשות את זה שוב".

 

אני זוכרת שצחקתי

אמרתי לך שזה לא בשליטתך

ואתה תמיד אמרת

שאם אהיה שלך

לא תיתן לי לעשות את זה יותר לעולם.

אבל אני לא שלך.

ועשיתי את זה.

ואני לא יודעת אם אני כועסת עליך שלא מנעת ממני

או גאה בעצמי ששמתי זין על הדעה שלך.

זה באמת משנה?

 

אני לא אשקר

חשבתי עליך כשזה קרה.

מה היית אומר

מה היית עושה

איך היית מגיב אם היית יודע.

אבל אתה לא יודע.

לעולם לא תדע.

כשבחרת בה ולא בי

חרצת את גורלך בעולמי.

אתה יודע שאין לך מקום יותר.

לא נהיה חברים

לא נהיה מאהבים

לא נהיה זוג

לא נהיה כלום

ולמה?

כי ברגע האמת

עשית את הבחירה הלא נכונה.

 

באיזשהו מקום

לעשות את זה הרגיש לי טוב.

שברתי את המילה שלך.

הוכחתי לך שאני חזקה יותר

שאני לא מקשיבה לך

כמו שאתה לא מקשיב לי

אף פעם לא הקשבת

גם כשידעתי טוב ממך

מה נכון ומה לא.

 

אני עדיין יודעת יותר טוב ממך.

אני מכירה אותך

יותר טוב ממה שאתה עצמך אי פעם תכיר.

אני מכירה את הנקודות הרגישות שלך.

אתה פסנתר מולי

ואני יודעת בדיוק על מה ללחוץ

כדי להוציא ממך את הצלילים הנכונים

פסקול של סרט אימה

פסקול שכל מי שיקשיב לו

יזדעזע

או יתהפנט.

אין אמצע.

 

לטענתך

דווקא בגלל זה ויתרת.

כי אין לך שליטה עצמית בין הידיים שלי.

אני לא חושבת שזה דבר רע.

אתה מאבד את עצמך

אבל אתה נותן פתח

לחלק בך

שאתה לא יכול להציג לאיש.

אף אחד לא יקבל את החלק הזה.

החלק שאני הכלתי

האכלתי

טיפחתי וטיפלתי

חיבקתי ונישקתי

החלק שבו באמת התאהבתי.

 

היום

כשהחלק הזה בך מדוכא

ואתה מי שאתה רוצה להיות

בעל השליטה העצמית

אני כבר לא מאוהבת בך.

אני לא יכולה להיות.

הכאבת לי.

החלק שאתה רוצה להיות

יודע שהוא יכול לפרוח 

רק כשהצד השני כבוי.

לכן עשית כל מה שאפשר כדי לכבות את הצד השני.

כן.

גם לוותר עליי בדרך.

וזה בסדר

אולי טוב לך ככה

אולי אתה אוהב כשהצד הזה בשליטה

ובגלל שזה המצב

כמו שלך אין מקום אצלי בחיים

לי אין מקום אצלך

ולכן

למרות שתכעס

עשיתי מה שעשיתי היום בערב.

ואני לא מתביישת בזה.

 

 

אני שמה זין על הדעה שלך.

לפני 4 חודשים. 4 ביולי 2024 בשעה 23:22

הבעיה במוזיקה הישראלית 

(חוץ מזה שרובה פופ מזרחי עלוב)

היא אותה הבעיה של עברית

לשון הדיבור.

זכר או נקבה.

אני אוהבת המון שירים בעברית

אבל קצת קשה לי

עם הקול הנשי שלי

לשיר מילים של גבר.

 

המוח שלי מצא לזה פיתרון.

לפחות חלקי.

יש שיר אחד שאני נורא אוהבת

שיר ששר גבר

ויום אחד 

בלי שליטה או כוונה

התחלתי לשיר אותו בלשון נקבה.

אני לא יודעת למה.

זה פשוט קרה.

לאט לאט תיקנתי חלק מהחריזה

שתהיה מושלמת

אבל עכשיו כשאני שרה אותו

אני שרה אותו כאישה.

 

הלוואי שיכולתם לשמוע איך שיניתי אותו.

לדעתי הוא יותר מגניב ככה

כשיש שתי גרסאות

וכל אחד יכול לבחור איך נוח לו לשיר.

 

אני סתם מתלוננת.

בתכלס?

זו השפה הכי יפה בעולם.

 

 

אוהבת את השפה שלי :)

לפני 4 חודשים. 4 ביולי 2024 בשעה 6:34

סופרמן או באטמן?

זה לא באמת משנה.

שניהם גיבורי על

אבל לשניהם יש חולשות רציניות.

החולשה הכי גדולה של סופרמן היא הקריפטונייט.

החולשה הכי גדולה של באטמן היא העובדה שהוא בסך הכל בן אדם.

למה אני מספרת לכם את המובן מאליו?

כדי להזכיר לכם

לכל אחד מאיתנו יש חולשות.

לסופרמן

לבאטמן

וגם לנובאדי.

מה החולשה שלי?

מפגשים חברתיים.

(אזהרה - פוסט ארוך)

 

המאמנת הרוסיה הציעה שנצא.

לפני שבוע היא הציעה

שביום רביעי

מיד אחרי האימון

נצא כולנו לאכול משהו.

האמת? התלהבתי

ואני לא היחידה

המון בנות שמחו מההצעה

וכך זה נסגר.

המאמנת סגרה שולחן לחמש עשרה בנות

במקום בתל אביב.

הרגשתי שרוצים אותי שם.

 

הגיע האימון.

האימון היה מתיש

ואחריו אמרתי לבנות שהיו שם

שאני מורעבת

(בכל זאת יום עמוס ולא הספקתי לאכול כמעט כלום)

הן הביטו בי ואמרו

ין שם אוכל.

זה מועדון".

הנהנתי בשמחה

אבל בתוך תוכי אמרתי לעצמי

"פאק".

 

כל אחת נסעה לבד.

זה בלב תל אביב

חיפשתי חניה שעה!

ומי שמכיר אותי יודע

חניה עושה לי חרדה.

אבל ניחא.

הרגעתי את עצמי איכשהו.

בסוף חניתי

והתחלתי להתקדם למקום.

רוב הבנות הגיעו כבר

הרגשתי שאני מאחרת.

תוך כדי ההליכה לשם הייתי צריכה להזכיר לעצמי

"את רצויה שם.

החברות שלך הזמינו אותך כי הן רוצות אותך שם"

כדי לא לקבל התקף חרדה מטורף.

אני לא יודעת אם זה עבד

אני רק יודעת שבסוף הגעתי למקום

ישבתי איתן

והזדעזעתי.

כמה רעש!

אי אפשר לדבר בין החברות.

כשיש שיחות רצות אני מרגישה בנוח

אבל כשיש רעש כזה חזק

אי אפשר לשמוע כלום

אי אפשר לנהל שיחה!

אלוהים אדירים מה עשיתי לעצמי?

המאמנת הזמינה סושי לכולנו

אני לא חסידה של סושי

אבל זה מה שהיה שם והייתי מורעבת

אז אכלתי כמה חתיכות.

לא נהניתי מהרוב.

בשלב מסוים כבר נהיה מאוחר

יש לי עבודה יום למחרת

הלכתי לשלם את חלקי היחסי בחשבון

ויצאתי.

כשאני מחזיקה דמעות

אני הולכת ברחובות תל אביב

וממלמלת

"היית עם החברות שלך.

הן רצו אותך שם".

אבל האמת?

אני לא בטוחה כמה זה נכון.

 

הנסיעה הביתה הייתה סיוט.

פקקי תל אביב כרגיל

נסיעה ארוכה

אמצע הלילה

והעיניים שלי נסגרות!

אני נוהגת וחושבת 

שאני לא אשרוד את הנסיעה הזו

אני לא יכולה לפתוח עיניים

אני מפחדת.

איכשהו הגעתי הביתה

הורדתי את הבגדים

שטפתי את הגוף במים קרים

נכנסתי למיטה

והתחלתי לבכות.

כי מקומות כאלו

הם החולשה שלי

ובקרב של נובאדי מול המועדונים

המועדונים ניצחו

כרגיל.

 

אגב

אם תשאלו את אבא שלי

לא סופרמן ולא באטמן.

ספיידרמן.

אני אישית לא מעריצה גיבורי על

אבל מי אני?

סתם

אף אחת.

 

 

מה החולשה שלכם?

לפני 4 חודשים. 1 ביולי 2024 בשעה 17:48

פרצו לכם פעם לבית?

אל תדאגו

הבית שלי בסדר

לא נפרץ מעולם

אבל תחשבו על זה רגע

למה?

(אזהרה - פוסט ארוך)

 

לכל בית יש כמה מנגנוני אבטחה.

אפשר להשתמש בכולם

אפשר לבחור אחד או שניים

ויש כאלו שלא רוצים אף אחד מהם.

סבתא שלי היא דוגמא נהדרת.

היא משתמשת רק באחד.

היא נועלת את הדלת במנעול הידני

"נועלת מלמעלה"

שזה בסדר

אבל זה קצת מעיק כשאני נאבקת עם המפתח

ולא מבינה למה הדלת לא זזה.

 

אימא שלי נועלת רק את המנעול של המפתח

"נועלת מלמטה"

וגם זה בסדר

אבל בהתחשב בעובדה שהצירים לא מכוונים

לפתוח את הדלת מבחוץ

זה אתגר רציני.

 

לאבא שלי יש כלבים.

רועים גרמניים.

הם מנגנון הגנה נהדר

לפעמים הוא יוצא בלי לנעול

מי יכול על הכלבים שלו?

תכלס

גם אני הייתי מפחדת להתקרב.

 

ואני?

פחדנית.

אני נועלת מכל הכיוונים.

אם היו עשרה מנעולים

את כולם הייתי נועלת.

לא משנה באיזה בית אני

אימא או אבא או סבתא

הדלת שלי תהיה נעולה.

אני נועלת ומשאירה את המפתח במנעול

ובו זמנית נועלת את המנעול הידני

ולמה?

כי אני מפחדת.

לא חשוב אם אין סיבה

וזה לא קשור לשבעה באוקטובר

זה היה הרבה לפני

תמיד פחדתי להשאיר מנעול פתוח.

ולא רק בדלת

בכל מקום.

בטלפון

(ושם אפילו יש כמה)

במגירות החשובות

ואיך לא 

בלב.

 

לאחרונה נכנסו לחיי מספר אנשים משמעותיים.

חלקם עזבו

חלקם נשארו

חלקם עזבו והאשימו אותי בעזיבה.

אני לא שופטת.

העניין הוא

שהלב שלי הכיל את כולם

עד שהם יצאו.

הלב שלי גדול

אבל לא עד כדי כך.

כשאדם יוצא מחיי

אני שוללת לו גם את המפתח.

ואז הבן זונה מנסה להיכנס מהחלון.

כוסאמכ.

למה שמתי שם חלון בכלל?!

ואז אני אוטמת את החלון

ובונה במקומו קיר.

(בכל זאת רקע של בניין במשפחה)

תיאורטית יעיל.

בתכלס?

זה משמר אנשים בפנים

ואז

כשאחד אחר רוצה לעזוב

צריך לפרק קיר

ולתת לו לצאת.

וזה כואב.

זה לא קיר גבס

שכל פו שובר אותו.

אני משקיעה בחומרי הגלם.

יש פה לבנים.

ולפרק לבנים

זו עלות מטורפת

וזה גם הרבה יותר קשה

ואז?

צריך לבנות הכל מחדש שוב.

ואז כשהוא רוצה לחזור

הוא לא מבין למה אין לי כוח לפרק את הקיר.

 

מה אני מנסה לומר?

לפעמים אולי כדאי לחשוב לעומק על כל מהלך.

כי המהלכים שלי אולי ישאירו אותי לבד

אבל הם לא ישאירו אותי פגועה.

אם איפגע בגללכם

לא יהיה לכם לאן לחזור.

מוזמנים לנסות

במקרה הטוב

תיתקלו בקיר.

במקרה הרע

פתחתם את שערי הגיהנום.

 

 

לא כל מנעול עושה עבודה טובה.

לפני 4 חודשים. 1 ביולי 2024 בשעה 12:33

כואבת לי הבטן

אני לוחשת אליו בשקט

כשאני מניחה עליו את הראש

נותנת לריאות שלי להתמלא באוויר חם.

"מכל הדברים שעשיתי לך"

הוא שואל

"רק הבטן כואבת?"

הוא צוחק קצת.

 

לא.

כמעט כל הגוף כואב.

אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד על הרגליים.

הוא מחייך.

למה אתה מחייך?

אני שואלת אותו.

"כי אני מרוצה מזה שאת לא יכולה לעמוד"

הוא אומר

"זה אומר שאת לא יכולה לברוח ממני".

 

אתה דפוק

אני לוחשת.

"את יותר"

הוא לוחש בחזרה.

אתה באמת חושב שארצה אי פעם לברוח ממך?

אני שואלת והוא שותק.

"אני לא יודע"

הוא עונה לבסוף.

"עדיין לא חשפתי בפנייך את כל השדים שלי.

ואם לא תאהבי אותם?

ואם תפחדי מהם?

אני לא רוצה לפגוע בך".

אני מלטפת אותו.

אתה מרגיש חזק מולי?

אני שואלת בלחש.

"לא".

הוא עונה כמעט בלי לחשוב.

למה לא?

אני שואלת אותו.

"כי כשאני איתך

אין לי שליטה עצמית.

אין לי רסן

אני לא יכול לעצור"

אני צוחקת.

לא ביקשתי ממך לעצור.

אני רק רוצה שתיתן לשדים שלך ביטוי

פיזי ונפשי

בעזרתי.

אלמד אותך

שהם לא כאלו גרועים

ושאני ואתה

חזקים מהם הרבה יותר.

הוא שותק ומקשיב לי

נותן למילים שלי לחלחל לתוכו.

 

"עדיין כואבת לך הבטן?"

הוא שואל.

רק קצת.

"את רוצה כדור?"

הוא מוסיף.

לא.

אני לא לוקחת משככי כאבים.

זה רק מחמיר לי את המצב.

"איך משככי כאבים מחמירים לך את הכאב?"

הוא לא מבין.

אני מושכת בכתפיים.

גם לי אין מושג.

"וואו.

את באמת דפוקה"

הוא מחייך.

ואני עונה לו

אני יודעת.

בגלל זה אני שלך.

 

 

זו הפנטזיה שלי.