|
|
|
מלאה אבל לא מדי
עם ציצי אבל שלא יפול
עם תחת אבל רק עגול
בלי בטן, רק שטוחה,
או ההפך כמה שיותר שמנה
ג׳ינג׳ית או בלונדה
כהה או בהירה
העיקר שתתפשט ותחשוף את גופה,
שתמצוץ טוב ותוציא לשון
עד שהערס יטפטף מידיו על גופה
ירקיב אותה תא אחר תא
הוא אמר לה שרצה אותה
אבל בפועל חיפש סיבה להערצה
מדליה יפה לתלות סביב הצוואר
ולקוות שלא תשכח אותו עד מחר
הכרתי אותך לפני שני אביבים,
כשרק גידלת את הזקן, כשרק הורדת את המדים,
כשמזגת חריף לכוסות של אחרים,
אולי מנסיון לשטוף מעצמך כאב של שנים,
היא כבר רצתה ממך טבעת, שמלה לבנה,
ואתה בחרת להסתכל הצידה,
על הילדה החייכנית, האדמונית והעליזה,
שהסתובבה בין כל אותם שולחנות העץ שניקתה
הרעמה האדמונית שלי קיפצה סביבי כמו הילה,
וראיתי אותך מהצד, מסתכל,
כאילו אני לא רואה,
בוחן אותי מכל זווית, מסוקרן, רעב
וכשמבטנו נפגשו האוויר רטט
אתה הדלק, אני הלהבה
אז הנחתי לך לקחת אותי,
לפתוח לי דלתות ולהגשים לי תעוות
נתתי לך את כולי
הייתי שלך
לא לקח הרבה וגיליתי, שהסתכלת הצידה
כי קשה לשמור מבט ישר
עם וויסקי ביחד אחת ואבקה לבנה בשניה
למה להסתפק בבחירה אחת?
אז מצאת טבעת, אחת יפה,
ולי המשכת למכור אשליה,
והיום, כמעט מולך
מטרים ספורים, אבל הפעם אני בוחנת אותך
השיער שלך ארך, נראה כהה יותר
אפל יותר מהפעם שעברה
והבעת הפנים שלך ריקה, קרה
כמו שפגשתי אותך לראשונה
כשהכרתי אותך, הלב שלך היה נבול
סיפרת לי שהיא לא נותת לך את מה שאתה צריך
אמרת שאתה צריך אותי
בחרתי להיות זו שהחזירה אותך לחיים
רק כדי לדעת
שחזרת לאותו המקום
ממנו נלחמת לברוח
אין בי עצב
או כעס
או רחמים
החיים ממשיכים
ובזמן שאני ממשיכה להיות הקורנת
אתה ממשיך למזוג חריפים.
אם השנה
אתחפש לדבורה
אוכל למצוץ
את הפרח שלך?
את עוטפת אותי כמו השמש
מחממת ומנשקת את הלחיים
משאירה שובל של נמשים מנצנצים על העור שלי
חם, סמוק
בגללך
החיוך שלך מקווץ לי את הלב
הוא עוצר לרקע, ולאחר מכן שולח זרמים חמים לכל גופי
אני רועדת
בגללך
הידיים שלי חונות על המותניים שלך
מושכות אותך קרוב יותר
ואז עוד קצת
עד שהאוויר בינינו רוטט
ואת חסרת נשימה
משהו בי חלול
אני מרגישה את החלל הריק בחזה שלי
אני לא בטוחה מתי הוא נפתח לראשונה
אבל עם כל פעם הוא מתרחב קצת יותר
עם כל אדם שנכנס לחיי
עם כל מקום שמזכיר לי
עם כל מחנק בגרון
עם כל דמעה
עם כל כאב
עם כל יום שעובר
אני אומרת שאשנה את זה
אני אתחיל מחדש, אני אשתפר,
אני אחייך, אני אשמח
וזה יעבור
גם זה יעבור
אבל זה לא עובר
זה לא עובר כבר שנים
יממות על גבי יממות שהגוף שלי מותש מכדי לסחוב בתוכו את הנשמה שלי
להתמודד עם צלקות וחבלות שהשאירו אחרים
לחבוש ולרפד מחדש רק כדי שיעשו את זה שוב
אבל לחייך לא עוזר, וגם לא לחבוש
ובחזה שלי עדיין יש תהום
בצורת כל האנשים אותם אהבתי
את מסתכלת על הים ויורדת לך עוד דמעה
הקרון נוסע בכיוון ההפוך
כמו המחשבות שלך
חלומות, זכרונות, ציפיות אהבות
רדפת אחריהם כמו אחרי הרכבת האחרונה
ולא תפסת
אז עכשיו את על אחת אחרת
ליעד לא ידוע
במהירות שעושה לך בחילה
עם תיק כבד שבקושי הצלחת להרים
את רואה את התחנות חולפות מולך במהירות
כלכך מהר שאת לא מספיקה לעכל
וכבר דילגת על עוד אחת
את מתכווצת במקום מעוד מחשבה חולפת
מעקמת את הזווית של הפה ומורידה עוד דמעה
אני שומעת את המוזיקה מהאוזניה שלך
ועוצמת את עיני
הגוף שלך רוטט, הלב פועם מהר יותר משהרכבת נוסעת
אני כבר לא יודעת באיזה תחנה אנחנו
אבל זה לא משנה
אני יודעת שהמסע הזה שלך לעבור
ושאת צריכה לכאוב את האהבות שלך בעצמך
אבל על הרכבת הזו
כמו על השאר
את לא לבד
עוד בוקר עוד לילה
שוב אותו סיפור
לקום
לשטוף פנים
להתלבש
לנסוע
לאן?
לא ברור
אבל ככה צריך
אז אני קמה
נוסעת
חוזרת
אבל לא מתקדמת
אותם כבישים אותם אנשים
אותם הפאקינג סיפורים
אני מדברת על עתיד וצמיחה
אבל עולה מהתחנה הלא נכונה
ואז שוב לאותה נקודה
היא דוקרת אותי במבט שלה
ומצלקת עם כל מילה
היא מדברת על משפחה ואחדות
אבל מגדילה את הקרע
אני מתעצבנת
קורעת לעצמי את העור
כדי לא לקרוע את שלה
אני בוכה שוב
וכבר לא יודעת על מה
על הכאב או הכעס
על האכזבה או התסכול
אני רעבה לחום ממנה
מתגעגעת כלכך לחיבוק החם
לקצת הבנה
קצת הקשבה
קצת אהבה
היא לא הייתה צמאה
אבל משום מה כולם המשיכו להשקות אותה
עוד מים ועוד מים
היא טבעה בבעיות שכבר לא היו שלה
והיא אהבה את המים כלכך
צלולים ומרעננים
תמיד שם לגרום לה להרגיש טוב
אז היא שתתה עוד ועוד
אבל לא בשביל עצמה
המים כבר לא ירדו לה בגרון
אבל היא במשיכה לנסות
לכפות אותם לתוכה
הגוף שלי קטן מדי
מכדי להכיל את מה שאני מרגישה
