Run, Bunny, Run

מוציאה את פרוסות הלחם מהטוסטר בידיים רטובות 

כי מה אכפת. 

אני ערפד רגשי 

ואני שורפת את כל הגשרים שבניתי 

עליכם ועל חשבונכם

אני רעה ומניפולטיבית, הפכתי להיות כל מה שבזתי לו

אני משתמשת בבני אדם אחרים כמפלט מעצמי. 

אין לי כוח לזה יותר 

פשוט אל תתקרבו אליי ותחסכו לשנינו, טוב? 

אין לי כוח לעצמי יותר

שמחבקים לי את הלב כמו יערות ופרחי בר. 

(זוג פריטים חמודים של בן סחלב צריפי)

(לשון פר סמורה, על רקע חלבלובים)

עשינו סיבוב גדול יותר ביער היום, וזה שימח אותי כל כך. לא באנו לכאן מאז תחילת המערכה, וזה חסַר כל כך, לשנינו. אנחנו פשוט לא עכברי עיר, אנחנו עכברי כפר. (יותר עכברי יער בעצם, אבל, לא משנה). 

אני לא מבינה איך כולנו אמורים לעשות פשוט שלוש, ארבע, ו, ולחזור לשגרה. זה לא עובד ככה. 

הייתי צריכה לצלם יותר סרטונים. שיהיו לי דברים יפים לבהות בהם. עכשיו בעיקר בוהה במסך של מחשב. כתבתי 26 מילים מתוך 800. המטלה ליום ראשון, ויש עוד אחת לראשון שלא התחלתי אפילו לקרוא בשבילה. אחלו לי בהצלחה. הריטלין בינתיים עושה עבודה לא משהו. 

לפעמים את עושה את הכי טוב שלך, וזה עדיין לא מספיק 

חצי שנה בערך לא הייתי עם אף אחד מחוץ לזוגיות. הקשר האחרון מכאן עשה לי מאוד רע. כל כך רע, שבמשך ארבעת החודשים הראשונים לא הייתי מעוניינת בשום צורה של מיניות, ולא היה שום דבר, גם לא עם בן הזוג. (מחריגה שיבארי עם סטיל המדהים, שיושב על נקודה קצת אחרת.) פשוט לא רציתי שאף אחד ייגע בי. הטלתי ספק ביכולת שלי לקרוא את המציאות, בתחושות הבטן שלי, צללתי ללימודים וניסיתי להתרכז באיזה חלק מאוד ספציפי של האישיות שלי, ולהתעלם מכל השאר. 

גם כשאני מנסה לחזור, הכל יוצא לי עקום, שבור, אני נבהלת מעצמי ובורחת. בכל פעם נדמה שאני מצליחה קצת יותר, כן. אז אולי יש התקדמות. אבל בעיקר יש טעם מריר מאוד ותחושת אכזבה עמוקה. והיום נבהלתי מעצמי שוב, וברחתי באמצע, ואחר כך נשארתי עם תחושת חֶסר. חזרתי למיטה, הוצאתי את הצעצוע-מיני שלי, קיוויתי שזה ינקה לי את הראש מספיק כדי שאוכל להמשיך לקרוא את המאמר שאני צריכה. ניסיתי להסתכל על כמה גיפים באיזה בלוג כאן שהדליקו אותי. זה לא לגמרי עבד. פתאום הוא פתח את הדלת וראה אותי, הובכתי נורא. אבל לא החבאתי. אמרתי לו שדעתי מוסחת וניסיתי לאונן. שאלתי אם ירצה להצטרף.

מפה לשם, הנה אני, יושבת פה ומנסה לקרוא את המאמר.

אבל כל מה שאני מצליחה לעשות זה להתמוגג מכמה שהפרצוף שלי מריח מזין. 

🥰✨

החיטוט בפוסטים ישנים בישרא, בשילוב עם השהות הממושכת אצל המשפחה וארוחות החג, בשילוב עם המצב הבטחוני המחריד, מעוררים שוב את השנאה העזה שלי כלפי הגוף שלי. קשה, כואב, חלש, אני צריכה למצוא את התנועה שתעזור לי להרגיש בבית בגוף שלי. 

עבדתי כל כך קשה על לבנות שגרת חיים ולהתמיד בה.

הכל מתקלקל עכשיו ואני לא מוצאת את הדרך חזרה

אז החיו את ישרא, שזה דיי מגניב. 

ביליתי את הערב בלקרוא את כל מה שנשאר לי בטיוטות מ2011 עד 2014. 

הרבה קרינג', הרבה חרא. אני לא הילדה ההיא יותר, אבל בכל כך הרבה מובנים אני גם עדיין כן. 

פנינה מ-2013

(הייתי בת 16)

(אני אפילו לא בטוחה במי מדובר)

לשרוט

שכבנו. 

זה עשה לי מאוד טוב בלב, אבל לא פורקתי. 

^{-מתוך "שיח אהבה", רולאן בארת.}