לפעמים עם עצמי כשאני

וואו כמה תמונות מדהימות צילמתי, ממש מזכירה לעצמי למה רציתי את הבלוג בהתחלה לפניי שזה הפך להיות תצוגת אומללות של עירום מתחנן 

אבל הכלוב הוא לא מקום פתוח מספיק אולי אצטרך ליצור

סוף סוף חזרתי לצייר עם דם.

כל כך התגעגעתי לזה.

עשור עבר לפחות.

איזה עונג.

טהור.

אני ממש טובה בלבלגן (אבל לא בלעשות בלגאן)

אתה צריך להיות ממש טוב בלסדר (אבל לא לעשות סדר) 

בסוף אני עומדת עם הטלפון ביד והדגדגן בשנייה 

עושה ביד על תמונות של אהבה ולבבות 

אני רואה אותך אני אוהבת אותך אתה נשאר אתה אהוב אני אהוב אני אוהבת אותי יאללה לי איזה גשם זה איך שהאצבעות שלי על הכוס או איך שקוראים לדבר הזה 

מצלמת לעצמי את השרלוטה ושוב אני נזכרת איך אני אוהבת להצטלם ואיך אני אוהבת שיש לי כוס כזה בולט וגוף שהוא ספק אבל גם עוד כל כך הרבה דברים 

אוהבת ושונה אנוכי 

לעיתים אני ילדה קטנה ושתקנה 

לא כי אינה מדברת אלא כי שפתה איננה מילים כאלו כמו של אנחנו הבוגרים

ולעיתים אני במצב המופלא של היכולת לעבור לרגע בין לבין

לעיתים אני איתי 

לפעמים אני מדברת או שאנחנו מדברים או שהוא מדבר את ... 

לילה טוב.

נמאס לי מה self-centered garbage  הזה! 

נמאס לי מהשטויות, מהדיבור המעופף הזה על שינוי ותקווה ואמת וכל החרא הזה.

נמאס לי מחרדה נמנעת ומקיבעון 

משהו חייב להשתנות!

אני אינני כלבה.

אבל פנים רבות יש לי. ואת רובן, אפילו אני אינני מסוגלת לראות בבירור.

לעיתים נשארת אני עם פרצופי האחד, המסוייג, הזקן, הלבן, הגבר.

ואתה, שאולי נחשפת לרגע הבלחה של הפרצוף המתוק ההוא של הנערה ההיא ואתה הולך אחריה עד שתגיע לכאן.

וכאן תמצא אותי ותתאכזב. כאן תמצא אותי ותחשוב שהכל אצלה היה שקר ואתה יודע, מי אני בכלל שאתנגד כי אני עצמי  התייחסתי לזה ככה.

חשבתי שכל המחשבות והרגשות שלי הם שקרים או הסתייגתי מהם. אני בוחר לא להסתייג מעצמי וזה מפחיד רצח 

מפחיד כל כך שעצמי כאילו לא נראית קיימת בכלל.

ואז אולי תחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.

ואולי רגשות האשמה והנסיון שלי לענות לאותו הצורך שהבעת אחזיק אותה נערה בכוח ואז אולי זה באמת יהיה שקר כי היא העדיפה להמנע.

לאחרונה אני בתחושה שאני קורא וקורא לה עוד ועוד והיא נעלמת כאילו לא הייתה כלל ואני מבולבל ומעליב אולי.

כמו כל אותן זונות נרקומניות  בסרטים שבאיזשהו שלב אני מאבד את האחיזה בקסם.

ואולי לתרגיל הזה כבר אין מקום כזה מיטיב ובחיי ואיך אני אתן לעצמי להתקיים מחוץ להגדרות המילים הקשות האלו שכולן דוחפים ודוחקים לתוכן כל רגע וכל עת חייב להיות ברור 

דורש או נכנע, חזק או חלש

האם אני נותן או מעניק? 

לא רוצה לתת מעצמי יותר דבר. אבל אתם יכולים לקחת את החפצים שהם אינם אני עצמי.

ואולי דווקא התקרבתי לבחירה באמת בי לשם השינוי.

השינוי הזה, כן, המדמם והכואב 

זה שבכלל לא נראה שונה אלא מוכר ועצוב 

כשאני יוצא את ביתה של המורה שלי או כשאני יושבת לי לבד בבית המבולגן הזה אני תוהה אלא האם באמת נוצר הבדל?

ומה יהיה הצעד הנכון באמת? 

ישנם המון צעדים נכונים, כמו שבריקוד או באוכל יש המון אופציות שיכולות להיטיב 

רק תמשיך ללכת, גיבור!

אבל רגע, מי אני? 

אוקיי הבנו אתה רוצה ללמוד ולעבוד ולייצר קשר אכן, קברת דרך ובסיס ככל האדם ו- מה הלאה? מה אתה בוחר? 

אדמה? 

רוח?

זהו, היא הלכה לה להתבונן בציפורים ולרחרח את החור המסריח של הביוב ואני נשארתי שוכבת על הספה עם היד בתחתונים.

זהו, חזרה בבית עם הדבר שבשבילו יצאתי.

כל הכבוד, ועכשיו עליי לבחון את צעדיי מה יעזור לי לקיים עצמי טוב יותר?

הכאבים עלו והזכירו לי למה היה החשד הזה לאנדומטריוזיס מלכתחילה

(אולי אצליח לקבוע תור לרופאה בחודש הבא ואז אדבר איתה על זה)

לנוח זו תשובה יפה אבל אני בחוסר ויסות עכשיו, שוב בבית מסריח ושוב הצפה וחרדות והרצון לאכול ולנקות אבל אפס משאבים לעשות את זה לבד.

כשעברתי ברחוב הקטן בדרכי הביתה והתבוננתי באדם על מנוף המנסר את צמרתו של עץ קרוב עד שלזה בקושי נשארו ענפים ועלים 

כל כך רזה ואומלל נראה היה העץ הגידם והקירח אחריי הטיפול. למה להוריד כל כך הרבה? עכשיו יש עוד פחות צל ברחוב שלנו אבל הוא כן נראה קצת מרווח יותר (בכל זאת, רחוב הולנדי)

זה הזכיר לי את סוג ה'טיפולים' שאמא שלי הייתה מאחלת, כל אותן דרכים יצירתיות בהן היא דמיינה ותיארה בשנאה יוקדת איך ומה 'צריך' לעשות לאותו בן אדם ו/או מגזר תורן שתיעבה.

חשבתי לבקש מאותו אדם עם המנוף ומסור חשמלי ואטמים ומסכת מגן שיבוא אליי הביתה, הלוא זה משהו כמו שישה מטרים משם

שיכנס רגע וינסר את אותם צמחים הפולשים מגינת השכן הגר מעליי ומשאירים תחתם שפע של נפולת עלים ופרחים יבשים.

לא ביקשתי.

נצמדתי לימין, משתדלת להמנע מלהפריע ולהכנס באמצע התנועה של אותם אנשים שגם כך עסוקים בטרדת חייהם.

מתגעגעת לאבא.

חבל.

עכשיו מותק מבקשת יחס ותשומת לב. שאבוא ללטפה בזמן האוכל, מרימה מבט לוודא.

עודני כאן מתוקה, ואני איתך.

אוהב-ת 💜

הייתי בנאדם אמיץ היום!

וגם עשיתי דברים למעני!

וגם קיבלתי פידבק חיובי על הצבת גבולות!

וגם מצאתי וצפיתי בסרטונים חמודים של החתולה וחברות מפעם שהזכירו לי אהבה♥️

וגם התמודדתי עם קושי 

וגם עשיתי את ההכי טוב שלי בהתאם לסיטואציה 

וגם יש לי ריח של זיעת חילבה ברמה שנכנסתי לרכב עם אחי והוא ישר הגיב ושאל אם התקלחתי חחחח 

האמת שכן והמקלחת לא עזרה לריח 

וגם השמעתי שירים של חברה יוצרת וקצת רקדתי לצלילהים  וציירתי על פניי בלבן, לפני שיצאתי הבוקר מהבית והסתובבתי ככה חצי יום והיה מאוד מחבר ומעצים עבורי 

הדהודים של חיבור לשבט שלי 💜 

בחירה ואהבה.

מחשבות עלייך שוב 

במבט מפוקח לאחור אני נזכרת בכל אותן פעמים שאנשים מסביב ניסו להפריד בנינו 

ראו אותנו בעין מכוערת מאוד 

בלטנו בחריגות שלנו.

זה לא כמו האחרונולוג שאיתו היינו כאילו ׳זוג יפה׳ קראו לנו פאוור קאפל.

דווקא איתו הייתה מערכת היחסים הכי מתעללת שלי.

ואיתך? את היית כזאת חולה, הפגישה הראשונה שלנו הייתה כשהשתכרת והיית צריכה מישהו שישמור עלייך 

באותה התקופה אני ניהלתי מערכת יחסים עם גבר מבוגר ממני שנתן לי מקום בביתו, הוא היה קונה אוכל של עשירים ואומר לי להיות נשית. אני הייתי מלקקת לו את התחת ומתאמצת להבריק את הבית בזמן שהוא עובד. 

לא הייתה בנינו אהבה, אני נגעלתי ממנו והוא היה כרוך אחרי מי ששברה לו את הלב והסידור הזה בנינו היה נוח, הוא זכה לסקס לוהט עם בת עשרה ואני זכיתי לגור בשכונה יוקרתית בדרום תל אביב, הרחק מהמשפחה שלי שבאותו הזמן אני באמת לא זוכרת מה היה איתם.

עוד חור שחור... היו כל כך הרבה כאלה ועכשיו שאבא שלי מת אני מצטערת על כל אותן שנים, כמעט כל תקופת החיים שלי שהיינו בנתק שאני יזמתי ותחזקתי.

זו הייתה תקופה יפה בקבוצות של הקהילה בפייסבוק, את זיהית אותי את היית זו שאמרה לי לעזוב.

מהר מאוד מצאתי את עצמי גר איתך בפתח תקווה, מ'זוגיות' עם גבר לבן הייטקיסט אל מצוקת העוני והדחק שלך, אל הפחד מזרים ומאנשי אכיפת החוק, אל מציאות יומיומית של שחיקה והתנגדות

בתוך זה, קראת לי 'הוד מתיקותו' ונתת לי חיבוק ומילות חיבה בטון השמור בדרך כלל לתינוקות וילדים רכים וחיות מחמד 

חיינו יחד במין בועה אל מול העולם, את התנהגת אליי כמו לילד קטן ואני הייתי מקשיב ומכיל את הסודות האפלים שלך באהבה.

חשתי אחריות אישית, לשמור על הנערים בחיי מפנייך. ידעתי שאת נזהרת כל כך, ושעם זאת, זה מאבק קשוח וגדול עלייך, שאת עומדת עם מחסור עצום במקורות תמיכה ועם תיעוב עצמי אינסופי

ידעתי שאת ממש לא יציבה.

היית פחות יציבה ממני, וזה כשלעצמו היה הישג מפוקפק. היית פחות יציבה מכל מי שהכרתי.

לימים הכרתי עוד כל מיני אנשים שיצאו איתך, כולם מטורללים מהמעלה הראשונה, מאלו שאת רואה במסיבה עושים סצינה ושמחה שאת יכולה להתרחק. דפוקים, מבולבלים, כולם נראים צעירים מאוד...

אני בטוח שאנשים מסויימים אומרים שלעולם הזה יותר טוב בלעדייך.

ואולי הם צודקים?

ללא ספק שמעתי קולות כאלה בעבר אבל עכשיו את כבר פחות רלוונטית. 

כנראה, זה משהו שמוות עושה לאנשים. אנשים כמו האחרונולוג שאפילו לא יודעים מי את.

טבעת בתהומות האשמה והסבל. בזעם צרוף, בכאב, עצובה ושבורה, בליבך, רק רצית להיות טובה.

אולי היית מחפשת איזו נקודה של שלווה וסליחה בעולם הזה אבל הקולות לא עזבו עד הסוף. ידעת שאת הזכרונות והפשעים את לוקחת איתך לקבר.

לא יודע אם אי פעם מצאת מנוחה אחרי שהלכת מכאן.

הייתי רוצה שתוכלי לדעת שאני עדיין רואה אותך באהבה ועם חמלה בלב. שהשארת אחרייך עוד דברים, לא רק חורבן אלא גם תעוזה וחיוך וסגנון וחיבוק ואמת

אני מעריך את מה שהיית ועשית בשביל לכפר ובשביל להיות ולו לחלקיק, לרגע, מי שבליבה עוד גיץ אחד אוהב.

ההי שלום אהובה, מקווה שאת נחה בשלווה 🥀