לקפה ידידותי, האקס האהוב עליי בעולם, כשאמות הוא יהיה אחד משתיים שעולמם יתהפך באחת (השניה זאת הבסטי).
הוא כל כך בלב שלי, פעם כמעט עשיתי לו ילדים למרות שאני לא רוצה, רק כדי שישמח, מזל שעצרנו בזמן... הוא נכנס לקשר זוגי טוב לאחרונה וניסה לשמור על מרחק מאהבה איתי כדי שלא נתפתה להזדיין (למרות שבינינו אני לא הייתי נותנת לזה לקרות, אכפת לי מידי עליו)
והוא סיפר לי שפוטר, מג'וב חלומות כזה, בשבילי הוא תמיד הגבר הזה שיש בו הכל, גם חתיך הורס גם מצליח גם עם לב טוב ונקי.
דבר ראשון נעלבתי איתו, רציתי ללכת שם למשרדים ולצעוק עליהם שהיה להם את הסמנכ"ל הכי טוב שיש והפסד שלהם ובוווו.
דבר שיני פתאום הרגשתי רצון לעטוף אותו אחרי שכבר ארבע שנים הוא עוטף אותי בחברות נוכחת גם בתקופות שלא מדברים.
בסוף הבנתי שאולי זה לטובה, אולי הוא יסכים סוף סוף לעשות את הטרנספורמציה שלו ולהפסיק לרדוף אחרי החלום הקפיטליסטי הזה ששואב ממנו כל כך הרבה ומשאיר אותו חבול עם טייטל יפה ואפס זמן פנוי.
אני מקווה. ניווטתי קצת בשיחה, פתחתי תובנות
התחבקנו ארוך מאוד מאוד מאוד
ונסעתי הביתה. בלי טיפת עצב של נפרדות, שמחתי שהמקום שלי איתו ישאר לנצח, גם אם לא נפגש לעולם.
