אתה לוחש לי,
הידיים החזקות שלך מחזיקות אותי מעליך, אני פשוקה, הזין שלך בין הרגליים שלי, אבל לא בתוכי,
"אני כבר לא נוגע בעצמי , כי אז זה רק כשאני מדמיין אותך, ואני לא יכול יותר לדמיין אותך, זה הורס אותי"
אני מנסה להבין מה אתה אומר,
מלחמה מתחוללת בתוכי
בין הלב שלי שמנתר, שיודע עכשיו בוודאות מה שאמרת לי אז בטעות, שכל פעם שאתה נוגע בעצמך אתה מדמיין אותי, לא אף אחת אחרת, לא אינסוף הנשים שאתה איתן, לא אישתך לשעבר, אלא אותי, את המגע שלי, הרטיבות שלי, ההתמסרות שלי, הגניחות שלי, אותי , נחדרת על ידך, מאחור, מלפנים...
המוח שלי זה כבר סיפור אחר, הוא לא מאמין למילה שיוצאת מהפה שלך, אולי לטיפה, אבל גם לטיפה, לא באמת, כבר אמרת כל כך הרבה דברים מופלאים, כבר הרסת אחר כך כל כך בקלות את אותם הדברים בדיוק , נשבר לו למוח שלי ממך, ותכלס אני מבינה אותו, אני באמת מבינה..
כשאתה אומר לי שאתה אוהב אותי כל כך, שלא אהבת ככה לעולם, שאתה מזמן אותי במחשבות שלך בלי הפסקה,
אני שומעת אותי אומרת לך , לוחשת לך, מגמגמת לך בלי קול,
שאני כבר לא מאמינה לך לכלום, שאל תגיד לי יותר כלום,
שמעוות לא יוכל לתקון.
* כפרה *