לפני 4 חודשים. יום שבת, 20 בדצמבר 2025 בשעה 14:09
אני מחכה לה מחוץ למועדון. אנחנו נכנסות ומתארגנות, פושטות את בגדי החורף לבגדי קינק. אני לבושה קצת חשוף יותר משאני רגילה, ואני מאוד מודעת לזה, נבוכה מצד אחד, וגאה ללבוש את מה שהיא בחרה מהצד השני.
אני עוזרת לה עם המזוודה כשהיא מחליפה נעליים. יש רגע שכף הרגל שלה לגמרי בחוץ, בגרביון הרשת האדום המהמם ואני מנסה לא לבהות בה. יש בי חלק שרוצה שהיא תדחף לי אותה לפה, אבל אין לי אומץ לבקש, אני מתביישת, אז אני שותקת, וכף הרגל נכנסת לנעל השניה.
אנחנו מתחילות כמעט מיד. אנחנו מתמקמות בכלוב הקטן. היא אוספת לי את השיער בקוקו גבוה, ומורה לי לשבת בנאדו בעיניים עצומות, ומתחילה לקשור את קורת הבמבוק שלמעלה. אחרי כמה דקות אני קולטת שאני לא אחזיק בתנוחה הזו הרבה זמן (קרסוליים דפוקים) ואומרת לה את זה. היא שואלת איך נוח לי לשבת ואני אומרת שבישיבה מזרחית, אבל הרגליים שלי לא מספיק פתוחות אליה ולקהל ככה, אז היא לוקחת כיסא בר ומורה לי לשבת עליו, כשפניי וגופי מכוונים החוצה מהכלוב, שיוכלו לראות אותי. אני מאוד פומבית, והמחשבה שכולם יכולים לראות מה הולך שם גורמת לי לנזול מהתרגשות, למרות חוסר היכולת לראות אותם דרך עיניי העצומות.
אני מרגישה את החבל נכרך סביב הגומיה שלראשי. זה מושך לי קצת את השיער, ובעיניים עצומות, התחושה הרבה יותר עוצמתית ואני מתענגת עליה. היא ממשיכה וקושרת את החבל לכיסא, כך השיער שלי קשור בין הקורה לכסא, וכל תזוזה של הראש בעצם מושכת לי בשיער.
היא קושרת את ידיי מאחורי הגב. אני מאוד אוהבת להיקשר, אבל מרגיש לי שזה מצריך המון אמון שפשוט אין לי ברוב האנשים. ואיתה, אני מצליחה לשחרר ולהתמסר לתחושה של החבלים הנכרכים סביבי פרקי ידיי והאמות שלי. החבל מחבק אותי מצד אחד ומגביל את התנועה שלי מהצד השני, ואני מתענגת על כל רגע.
היא מוסיפה גאג שמחזיק את הפה שלי פתוח, אבל מכסה אותו. הלסת שלי פתוחה לרווחה, מהר מאוד היא גם מתחילה לכאוב, ואני מתמסרת לכאב הזה. בפה פתוח וכשאני מצוננת ונושמת בעיקר מהפה, האוויר שבחדר מייבש לי את הפה ואין לי אפילו רוק לבלוע. היובש מחרפן אותי, בעיקר כשהיא מקבלת מנשלט משהו לשתות בזמן שהפה שלי ככ יבש. אני נהנית מזה, כי אני יודעת שהיא נהנית מזה.
כשהיא מסיימת להכין אותי, היא מורה לי לפקוח עיניים, להניח את הרגליים על הרצפה ולפתוח רגליים. אני מודעת פתאום לאנשים שצופים בי, ועוד יותר מודעת לזה שמלבד גרביוני הרשת והחוטיני דבר אינו מפריד בין המבט שלהם לכוס שלי. זה גורם לי להרגיש זונה פומבית ואני מתה על התחושה הזו. יש משהו ככ משפיל ומעצים בו זמנית בלראות אנשים צופים בי ככ חשופה וחסרת אונים.
היא שופכת לי קצת שעווה על הגב ועוברת לחמם את הירכיים שלי. זה נעים לי. היא אומרת לי "אנחנו רק מתחממות, כן?", מבהירה לי שזו רק ההתחלה, מכינה אותי לעוצמה של הכאב שמחכה לי. אני לא יודעת אם אני לחוצה או נרגשת.
אני מתמסרת לכאב, מצליחה באמת להתענג ממנו. אני יודעת רציונלית שהיא העלתה את העוצמה, אבל מלבד למעט הצלפות בשיא העוצמה שהגענו אליה באותו סשן, לא הייתי מודעת להבדל, אלה פשוט היו גלים של עונג. מדי פעם היא שואלת אם אני בסדר ואני מהנהנת עם הראש, מה שמושך לי בשיער, כי אני לא יכולה לדבר דרך הגאג.
באיזשהו שלב היא מוציאה צעצוע חיצוני, קורעת לי את גרביון הרשת בין הרגליים כמעט עד הברכיים, ומצמידה לי אותו לדגדגן, מתחת לתחתון. אני הרבה יותר מדי מודעת לאנשים שצופים בי, ומאוד מביך לי להודות בזה, אבל זה רק מרטיב אותי עוד יותר. היא ממשיכה להצליף בי, ואני נעה בין גניחות מעונג דגדגני לגניחות מעונג של כאב לאנחות וזעקות של כאב. אני מדי פעם מציצה בה, אבל זה מושך לי בשיער, אז אני לא מצליחה לראות יותר מדי. לעומת זאת את האנשים שצופים בי מבחוץ אני רואה מעולה.
אני יודעת שהיא החליפה כלים כי הם הרגישו אחרת אבל אני לא יודעת לפרט פה במה היא השתמשה כי לא יכולתי לראות יותר מדי. כל מה שאני יודעת זה שהיה לי ככ נעים.
באיזשהו שלב היא מוציאה את הצעצוע שנכנס פנימה לכוס. זה משהו שאמרנו שננסה, שלא בטוח שנצליח. היא מוודאת איתי שאני יודעת שהוא בחדירה ואם אני מוכנה לזה. אני משיבה שכן, והיא מחדירה אותו. הוא נכנס (מה שלא אופייני לי עם צעצועים בחדירה), אבל זה כואב לי מדי ואני מבקשת שתוציא אותו. היא מוציאה אותו, וגם מורידה לי את הגאג כי היא רואה שכואב לי נורא מהצעצוע, היא דואגת לי ומוודאת שאני בסדר, עוצרת הכול לרגע.
הכאב בכוס נרגע קצת ואני אומרת לה שאפשר להמשיך והיא חוזרת להצליף בי. מדי פעם יש הצלפה ממש חזקה ואני צועקת בכאב, ואיכשהו גם בעונג. הצעצוע הדגדגני עדיין בתחתון שלי אבל זזתי ככ הרבה שהוא זז לגמרי מהמקום ואני לא מרגישה אותו בכלל.
באיזשהו שלב אני אומרת לה שאני לא מסוגלת להחזיק עוד הצלפה. היא עוצרת, ובאה להוציא גם את הצעצוע הדגדגני ולפרק את הקשירה. אני אומרת שאני לא בהכרח רוצה לעצור הכול, אני פשוט לא מסוגלת עוד כאב, והיא שומרת אותי קשורה ומצמידה לי חזרה את הצעצוע לדגדגן. זה מתסכל כי בתנוחה הזו הוא מפעיל מספיק לחץ על הדגדגן שלי כדי לגרות אותי בטירוף, אבל לא מספיק כדי לגמור. היא מבקשת ממני לגמור בשבילה ואני מסבירה לה את זה והיא מבינה.
לבסוף, היא עוצרת את הצעצוע ומשחררת את הקשירה. היא מסמנת לי לבוא למטה לנשק לה את הרגליים ואני קופצת על ההזדמנות שאני מחכה לה עוד מתחילת הערב. אני מתמזמזת עם הרגליים שלה עד שמתכווץ לי שריר והיא מורה לי לקום.
אנחנו הולכות לעשן ובמקרה מתיישבות בצדדים שונים של הבר. באיזשהו שלב אני מאתרת אותה בעיניים ובאה אליה.
היא כבר מוקפת בשלושה נשלטים והיא קורנת. אני ככ מאושרת לראות אותה ככה, היא יפהפיה.
היא מוצאת לכל אחד תפקיד, אני עושה לה נעים ביד. זה כיף לי, אני מרגישה בשימוש. אחד מהם מקבל להיות מאפרה ואני קצת מקנאה, לא מהסוג של באלי-שלא-יהיה-לו אלא יותר מהסוג של באלי-גםםםם.
היא לוקחת אותנו לבמה, יושבת על הכסא הגדול שם, ארבעתנו על הרצפה לרגליה. אני מקבלת את אחת הרגליים ומתענגת על כל נשיקה וליקוק, ותוך כדי היא מצליפה לי קצת בתחת. הכול טוב עד שמסתבך לי העגיל באף (ספטום) בגרביון הרשת שלה ואני נבהלת קצת, מסבירה לה את הסיטואציה ואנחנו לא מצליחים לשחרר אותו אז לבסוף היא פשוט קורעת את הגרביון טיפה. היא נותנת לי את היד שלה במקום, ואני נהנית ככ לסגוד לה, מרגישה משוחררת ובמקומי הטבעי.
מהר מאוד אני מבינה שאין לי יכולת לספוג עוד הצלפות הערב, ואני אומרת לה שאחזור לפינת עישון. היא מחליטה לחזור גם, לוקחת איתה את 3 הנשלטים.
אנחנו יושבות יחד עוד כמה דקות, ואני קולטת שאני גמורה מעייפות ומתקפלת הביתה.
תודה מאדאם ♥️
תודה על הקשירה, תודה על הכאב, תודה על העונג. תודה על מי ומה שאת. תודה שאת ככ רואה אותי ודואגת לי, גם ברגעי הסדיזם הכי גדולים. תודה על הזכות להיות שלך. תודה על השחרור, תודה על השקט. תודה על הכול ♥️
תמונה(5)
סשן(10)
כאב
סימנים(2)
