ללא גבולות.

אני גמרתי עם צעירות! אומנם בליטות התועבה על חזיהן מזדקרות בגאוות נעורים כמה שנים לפני שהן צונחות מטה בהתרסקות מצלצלת. נכון, עכוזן חלק וצחור ומעומק באושם נובעים מי מעיין זכים, אך גם כוסיות צעירות – מסריחות, וכשהם הולכות לשירותים הן לא פולטות מי ורדים, האמינו לי!
ובכלל, נמאס לי לשחק ג'גלינג עם הביצים רק כדי לקבל מספר טלפון מזורגג!
מה שמוביל אותנו לקושיית הגיל.
נושא כאוב זה נידון בפורומים גבריים משחר הטסטוסטרון אז לא ארחיב בדבר. כמובן שכולנו מזדקרים בגאווה אל מול בשלות עסיסית, נוטפת דבש ועונג. וכן, מה לעשות, אנו מעדיפים אותן בשלות. לא צעירות מידי ולא זקנות. אך לשם השעשוע בוא נעלה מצב היפותטי העוסק בהרהורי מצב קיצון- האם עדיף לקטוף בוסר מהעץ או שמא ללקט רקב מהקרקע? בשיקול פיזי טהור, בשאלה של אלה מול אלה עדיפה חמיצות הבוסר על פני צחנת הגוף הנרקב. אך כשחמיצות זו עולה לנו בכל כך הרבה מכאובים, יעדיפו גם אוהבי הקלמנטינות ללקטם נרקבות מהקרקע.
אני הגעתי למסקנה – עדיפים קמטי הזקנה וצחנת הגוף הדואב כשאלו באים עם בגרות. מתי שהוא בשנות העשרים המאוחרות קורה דבר ולפתע נמאס להן לשחק בנו. או-אז נופל האסימון שגם גבר עשוי להיות יצור רגיש ואוהב וניתן לפתח איתו מערכת יחסים בוגרת ולא לשחק איתו משחקים של גנון. בזמן זה, לפני ריקבון גיל הארבעים אלו הסנוניות המוצלחות ביותר לתפיסה.

פתאום ראיתי אותה, יפה כמו ליקוי חמה, כל כך טהורה ויפה. זו היתה לוטם. לךוטם שלי. אותה נערה שעזבתי בגיל שתייים עשרה. אותה אחת שבאוקיינוס של בדידות הגיחה מתוך האפלה כקרן אור המפלחת את החושך, כאי בים מחשבותיי הסוער. אותה אחת שדימיתי לנווה מדבר בהיכל חיי הגיהנום שלי. אותה אחת שהתגלתה כפאטה מאורגנה בריק של הנצח. מזבח הייסורים ההסטורי שחמק לי בתעופת הזמן.
שערה הבלונדיני התפרע קלות, למגע הנעים של הרוח, ושפתותיה העסיסיות גרמו לי רצון לנשק אותה. והעיניים הכחולות, כמו שמיים בלי עננים, שקופות כמו הים בתאילנד. כל כך צלולות שאתה יכול לראות את הבן-אדם מאחורי אשלית הגוף.
"היי" אמרתי, מנסה להראות בסדר למרות שבפנים הרגשתי ממש לא בסדר.
"היי" ענתה בקול המתוק והסקסי שלה, שגרם לי לרעוד ולרצות לחבק אותה. לחבק ולשכוח את כל חיי, כל צרותי. לחבק ולא לעזוב.
ראיתי דמעות של עצב בעיניה. מבטנו נצטלבו ומדמעות זה נהפך לחיוך.
היא רצה אלי, חיבקה ונישקה אותי.
מששתי את ראשה בשתי ידי, מצייר את פניה בעדינות, עם כל קפל וכל שקערורית. מחליק את היד תוך שאני חש את החום, הלחות של העור. כאילו בודק אם היא באמת מוחשית, כאילו מפחד שתתמוסס לי בין האצבעות בעוד רגע ותעלם לי שוב.
"אני אוהב אותך" היא אמרה.
"גם אני אותך" יבבתי.
הידיעה שדברים שחדלתי להאמין בהם פתאום עומדים נוכחים מולי הייתה די מלחיצה.
"אנחנו שוב ביחד" אמרתי כלא מאמין והבכי התגבר "את אמיתית".
"הכל בסך הכל חלום רע" אמרת ומחה את דמעותי "רק חלום רע".

ערפד

באפלת הלילה
עם שקיעת הדמדומים
אתגנב בחשכה
בצעדים חרישיים

אתה פוחד כי כבר נפגעת
האושר הפך תקווה
כבר שכחת שאהבת
ומסביבך אתה בונה חומה
אך אינך יודע, לכמותי יש נשק מיוחד
אני כולם וגם אף אחד

אינך יודע מי אויב ומי מגן
ומפני מי או מה עליך להתגונן
כגז ללא צבע טעם או צורה
אני חודר כל אבן בחומה
מתפס אל תהומות ליבך
מוכר סיפורי בדים בדמות פרחים
ולפתע להאמין אתה מוכרך
עומד לפניך לא בן-אדם כי עם מלאך

אני נכנס כי לי הרשת
נשמתך נתת בשתי ידך
אינך יודע שמלאכים
יכולים להיות גם כן שחורים

ובבת אחת מצטלבות העיניים
האישונים נפגשים
ברק כזרם עובר בשניים
עצמאותך עובדת לעולמים
חולשתך נגלת במלואה
מין פצע עתיק ונורא

מול עוצמתי אין בך כוח
ומתחרט אתה פתאום
אתה רוצה לברוח
אך שלי אתה היום
עמוק בפנים תרצה לחשוב
שגם ברע יש משהו טוב
אך ערפדים לא מרגישים
אין ולא שמעתי על רחמים

כשאת דמך אני שואב
גופך בין שתי ידי דואב
אני מתחזק כשאתה מתרוקן
ומתמלא הנאה כשאתה מסכן
צמרמורת אדירים בי עוברת
כשהאנרגיה שלך אצלי נשארת
וכך אתה נותר חסר אונים
עבד שלי לעולמים

זימה ומזימה

בכפיפה משלימה,

ערומים, עירומים, בערימה...

גברים, נשים,

ואין שם לב עם מי? עם מה?

בתשוקה לחור,

הולכים לאחור

בינה וטוהר

מבעד לצוהר.

מתוך הזימה ,

יוצאים למשימה

חורשי חריץ,

לוטפי ישבן,

להעמיק "היכלים"

לסוגדי ה"פולחן".

בעבור לקיקת תלתל

או עכוז מגודל,

כל הלגבר נמשל ,

יתהפך כגלגל,

ומתפקיד שוגל,

שגול ישוגל.

ונערה - עד?י נשיותה -

תבוא בברית עם בת-בריתה

היודעת מבוכי תסבוכתה...

היטב מן הגברבר השוכב לרשותה.

ובעזות מצח

תלקוק לבטח

בלהט והרגשת נצחון

כשהיא... על הגחון.

פיות חולפים משד אל פין

וכבר אין מדובר על זעיר-אנפין.

הלח המרוח שולט בכל,

ברטיטה יוצאים איברים במחול.

ובשיא החשק של כל שקע וב?ל?ט

יבוא הבלע לכל פ??ל?ט.

.... ירח ממעל, בין עננים,

מביט בוהה, קרח.

על פני הישנים חיוך מדושן וזורח.

באפיפות אדי גופים נמים,

הזיעה מהם ניגרת..

ינוחו שלוים, ענוגים ויגעים

מחדוות היצירה הנגמרת.

* אהבתם? את השיר הנ"ל חבר טוב וביזארי לא פחות ממני כתב אותו (לא גונב זכויות יוצרים)...

איך אפשר לדעת שהתאהבת?
כשההרגשה החמה והמוזרה הזו עולה לך בבטן
כשהכאב מציק לך בחזה ומעיק על כל נשימה
כשכל חבר, כל פגישה מצטיירים לך כמכשול שיש להסיר בשביל לראות אותה עוד רגע אחד
כשאתה מרגיש שהיא החמצן שנותן לך לנשום
כשאתה איתה אתה באור המוזהב ושאתה לא אתה מרגיש לבד וריק מתוכן
כשאתה מנסה לברוח, לשכוח וכל שיר, כל צבע מזכיר לך אותה
כשאתה הולך ברחוב ומוצא את עצמך בוהה בחנויות וחושב איך השרשרת הזו תתאים לה, איך היא אהבה את הגלידה הזו והשוקולד הזה והבגד הזה והזה והזה...
כשבמקום לישון אתה מבלה את הלילה בבהייה אדישה בתיקרה הלבנה שלך
כשאתה עולה לרגל לכל המקומות שהייתם כאילו אתה הולך לבקר מצווה
שאתה לא יכול להתרכז, לדבר, לחשוב או לנשום שום דבר חוץ ממנה
שאתה בודק כל שעה עגולה אם היא התקשרה או אולי השאירה הודעה
שאתה מרגיש שהזמן עצר מלכת
שאתה לא חולם לא ישן לא ער ולא חיי
שכל צבע הופך דהוי, שכל טעם הופך טפל
שסדר העדיפויות שלך הופך ל"היא ואז כל השאר"...
שאתה כועס על כל מי שאמר לך להפסיק
שאתה רוצה להרוג כל מי שהפריע לך
כשאתה כותב חיבורים מעין אלה...
כשלא נותר בך דבר והכל נשאב החוצה
שאתה מרגיש נבגד, לבד, נטוש ומדמם
או - אז
אתה יודע שאתה מאוהב.

בלי הרבה התמהמויות, אני מבטיח להיות נאמן למקור, ללא בולשיט, ללא זיופים. בלי יותר "תורי אוכל" ובלי קישקושים.

יש משהו באיתי שמתחשק לך לחבק ולחנוק ביחד. איתי הוא המדריך תנועה שלי, גדול ממני בלפחות 3 שנים. הוא כבר אחרי צבא והכל אבל כל הבנות בתנועה מתות עליו. טוב, הוא איזה מטר שמונים ומשהו, שיער שחור קצוץ תמידי, עור שוקולדי בהיר, עיניים ירוקות שבא לך פשוט לצלול לתוכן... אין מה להגיד - חתיך עולמי ושווה! הוא גם היה בסיירת וכל זה, ותמיד הולך עם המשקפי שמש האלו שלו עם כל הפוזה.
מצד אחד בא לי לחבק אותו בלי להפסיק, לצלול לתוך גופו החסון, להתרפק בתוך ידיו המגנות, להריח, לטעום, ואז... לנשוך! אררררררר!!! עם כל, ואולי בגלל הערצה שלי אליו בא לי, באותו הזמן להכאיב לו עד אימה, עד שיוהב רק אותי ולא שום אחרת, עד שיהיה נאמן טוטלי לי ורק לי, עד ש... וזה לא שהוא לא מתייחס אלי או משהו, אבל כמו אל כולם. הוא נחמד אל כולם אבל את אף פעם לא יכולה לדעת מה אמיתי מתחת לעיניים השובבות שלו. יש בו משהו נחמד מידי, אולי אפילו מזוייף וזה יכול להוציא מהדעת, במיוחד שאת מאוהבת בו כל כך.
היום, נפגשנו כרגיל ב16:30 בכיכר שליד הצימר האפור. הצימר האפור הוא הבנין הראשון בישוב. פעם באיזה מלחמה הוא שימש תצפית שמירה על הגבול שעבר אז ממש ליד הבית שלי. הצימר הזה די גדול והוא אטום לגמרי מכל צדדיו והיום משמש כמחסן של התנועה. כולו מלא ניקובים של כדורים וכל זה. אומרים שפעם הוא היה לבן אבל עם השנים קירותיו קיבלו גוון אפור. בגלל זה כולם קוראים לו הצימר האפור. בכל מיקרה, ממש ליד אנחנו עושים את כל הפגישות של התנועה.
ישבנו במעגל שמולי שלומית, חברתי הטובה ביותר, וחיכינו לו. פתאום עצרה איזה סוברו אדומה ובפנים התנשקו להם איזה זוג. כולנו צחקקנו כשאנחנו מנסות להציץ, אך מבט קרוב יותר גילה לנו זהות אחד האנשים – היה זה איתי, מתנשק עם איזה מישהי לא מוכרת!! הרבה לבבות נשברו באותו יום.
ישבתי המומה, בוהה באיזה נקודה באופק. הרגשתי, כשם שהרגישו רבים ממי שישבו שם, שאיזה תיקווה משונה התבדתה לה. אפילו שנשמעה מצחיקה ובלתי הגיונית, הרגשתי אובדן. כאילו בכל זאת קיוויתי שהוא איכשהו יהיה איתי.
כשאיתי בא לבסוף, מרוח כולו באודם זר הסתכלתי בו במבט מלא כעס.
" לא ידעתי שיש לך חברה"
- "גם אני לא עד היום" ענה בהומור המעצבן שלו
"כמה זמן אתה מכיר אותה?" חקרתי
- "אמממ... כמה ימים. קוראים לה אורית, אגב"
"לא אכפת לי איך קוראים לה!"
- "טוב... אוקי, בלי מכות" חייך במבוכה "תגידי, הכל בסדר?"
"כן" רתחתי מזעם
- "רוצה לספר לי מה עובר לך בראש?"
"לא" התחלתי ליבב
- "למה את כל כך עצובה?"
"אני לא!"
- "אז למה את בוכה?"
בשלב הזה שמתי לב שדמעה אחת זולגת לי על הלחי, ואחר עוד אחת, בלחי השניה. אחרי זה כבר לא הצלחתי לעצור את שטף הדמעות. הרגשתי נבגדת, בודדה, כאילו הוא היה תמיד שייך רק לי. הסצנה הזו של לבכות מול כולם היתה מביכה מידי ככה שברחתי משם לצימר האפור. שם התקרבלתי בפינה ונתתי לדמעות לצאת.
אחרי חצי שעה נפתחה הדלת. לצריף נכנסה שלומית. הסתכלנו אחת בשניה ולא דיברנו דקה ארוכה.
"בא לי להרוג אותו!" אמרתי לבסוף
- "גם לי" גילתה שלומית
"מה? גם את מאוהבת בו?"
שלומית הנהנה והסתכלה על הרצפה
"בא לי לפגוע בו עד... עד..." גמגמתי
- "עד שלא ירגיש דבר מלבד הכאב" השלימה שלומית את המשפט שלי.
הבטתי אל תוך עינה ופתאום קלטנו אחת את השניה "את חושבת על מה שאני חושבת?" שאלתי.
- "כן" ענתה והוציאה שוקר חשמלי, שקנתה לה אמא להגנה עצמית לפני שבוע.
"זה בחיים לא יקרה. איתי לא טמבל והוא חזק והיה בסיירת. אי אפשר פשוט לקשור אותו"
- "כל רוטבילר אפשר לאלף" אמרה שלומית בחיוך סדיסטי.
"טוב שו" (שו זה השם חיבה שלי אלה), "אני נכנעת, איך?"
שו ניגשה אלי ולחשה לי את תוכניתה האכזרית באוזן.

"איתי...!" צעקנו כשאנחנו יוצאות מהצריף "איתי!"
הטרף שלנו הביט לאחור והתקדם אלינו בצעדים מלאי הביטחון השקט הזה שלו.
- "היי ילדונת, את בסדר?" אמר והסתכל עלי. משהו ב"ילדונת" הזו הרגיז אותי עוד יותר. זה כאילו גימד אותי והבהיר לי שוב מה הוא חושב עלי. אני סתם מישהי, עוד אחת מהילדות שהוא מדריך.
הנהנתי בראשי. "אנחנו רוצות לשחק משחק" אמרה שלומית.
- "עכשיו?"
"כן" ענינו שנינו.
- "אוקיי, מה?"
"תבוא ותראה..." סיקרנו אותו.
איתי הביט בנו משתומם ולבסוף אמר "טוב..." הססני כזה והלך אחרנו לצימר.
האור האדמדם שהביאו קרני השמש השוקעת נכנס מבעד לשלבים כשהוא משנה זווית במהירות ומתעתע בנו, דבר השיווה לחדר מראה ביזארי.
- "טוב, מה משחקים?" שאל
שלומית התקרבה אליו ומתחה חבל דק.
"קשירות" אמרתי. "אנחנו קושרות אותך ויש לך 5 דקות להשתחרר"
- "לא נראה לי..." היסס
"אתה, איש הסיירת הדגול מפחד שלא תצליח להשתחרר משתי ילדות קטנות??"
- "זה לא זה, פשוט... טוב, אוקיי. אבל עד 18:00 הא?, אורית מחכה לי" האגו הכריעה אותו
"כן על תדאג" חרקתי שיניים "אתה תגיע לאורית שלך בזמן" (גררררררררר!!).
אם יש נקודת תורפה לאנשי סיירות זה האגו הנפוח שלהם. כל כך קל להוביל אותם, זה כמו ללחוץ על כתפור, ברגע שאתה פוגע באגו שלהם הם ילכו אחריך לאן שתרצה. מוזר לא?
"ידיים מאחורי הגב!" פקדה שו ונגשה אליו כשבידה 2 מטר של חבל סיירים שחור.
איתי כיווץ את ידיו מאחור ועשה פרצוף מצחיק אלא שאני הבטתי היישר אל תוך עיניו במבט סדיסטי, לרגע הוא נעשה רציני כאילו עמד להבין שמשהו לא בסדר כאן, אלא שאז פלטתי –
"עם דיגדוגים...!"
- "פי, כאילו שזה יעזור לכן"
"את זה עוד נראה" סיננתי מבין שיניי כשליפפתי את רגליו לולאה אחר לולאה.
לאחר קצת פחות מ-2 דקות איתי עמד מולנו כבול בידיו וברגליו.
"טוב בנות, תפעילו את הסטופר, הינה אני בא..." אמר כשהוא מחכה את השיר של ה'דג-נחש' והתחיל לזוז ולקפוץ במקום, אלא שהחבלים היו הדוקים היטב ולא עשו רושם שהם הולכים להיכנע לתכסיסי הקומנדו שלו.
- "אויש, אחח" קרטע מולנו "אני רואה שלימדתי אתכם טוב איך לקשור"
"טוב מידי" סיננתי והבטתי בשו.
שו התתה את ראשה וסימנה לי להתחיל. התקרבנו אל איתי ודחפנו אותו. תוך שניה הוא איבד את שיווי המשקל וגופו הכביר נחת על הרצפה בקול שאון. ואז רכנו מעליו והתחלנו לדגדג.
- "הו, אך הא הא הא, אויש אאאא. בנות, אני נכנע, ניצחתם"
"איתיוש" תפסתי את שתי פניו "רק התחלנו"
- "בנות, תיראו אני באמת מצטער יש לי עוד תוכניות עם-"
"אורית" קטעתי אותו "כן, שמעתי". ובוום!! הבאתי לו אגרוף ישר באף. איתי התקפל מהפתעה לא לפני שחתף אחד נוסף ומכוון היטב משו.
"אתה יודע... מעניין אם אורית תרצה לראות אותך עם אף שבור!" סיננה שו לעברו.
"מה קורה לכם, השתגעתם?!" צעק כשקלח דקיק של דם עיטר את פניו.
"השתגענו?" שאלתי את שו. נעמדנו כל אחת מצד אחר כשאני מול פניו ושו מול גבו.
בוום...!! הייתי ראשונה לפוצץ את פניו בבעיטה ישירה. טאח...!!! ענתה לי שו מהצד השני. בוום!! בעטתי בכל הכוח אל בין רגליו, "טאאאח" השיבה שו בבעיטה שפיצית לצלעות.
וכך, במשך דקות ארוכות הפלאנו בו מכות הגונות. קצת אגרופים לאזורים רגישים הדרושים יותר תשומת לב, אך בעיקר בעיטות כואבות בכל חלקי הגוף. הדואט המוזר הזה התנגן יפה לצלילי זעקותיו של איתי עד שלא רצינו להפסיק. בסוף התעייפנו שנינו ואת אקורד הסיום נתנה חברתי בברכיה מהממת לביצים.
איתי התפתל מולנו כשהוא נאנק ומדמם. בכל חלקי גופו הופיעו חבורות בצבעים משונים.
"השתגענו!" ענתה סוף סוף שו לשאלתי כשהיא מתנשפת בכבדות ממאמץ.
"תביאי את הטבעות" אמרתי לשו
"לא שניה, לפני זה אני רוצה לעשות משהו" שו חלצה את נעלה והחלה לדרוך ולמעוך את פרצופו המדמם של איתי. צחנה איומה החלה מתפשטת בחדר.
"אוי שו!" עיקמתי את אפי.
"כן אני יודעת, לא רחצתי רגליים שבוע"
"אתה רוצה שנפסיק נכון?" לגלגה כשהיא מועכת את פניו.
- "כן!" צעק
ואז שמעתי אותה מככקחת בגרונה "חיייייייחחחחח" ועוד צליל קינוח מוזר כשהיא שואפת אויר במהירות מאפה ושוב "חיח חיח חיח" כממצה כל זרזיף ליחה. ואז זה בא - המוחטה הכי גדולה שראיתי בחיים, הכי ירוקה שתוכלו לדמיין, עם גושי נזלת מיובשים פה ושם נזלה לה לעיתה הישר אל פרצופו הנדהם של איתי ששכב תחתה. הזרזיף הירקרק זלג וזלג ונדמה שהוא לא יגמר לעולם.
"אוווו" פלטתי בגועל.
שו הביטה בי מרוצה. רגע של שקט.
"אמבטית מוחטות...!" זימרתי לבסוף. וכך רכנו על איתי ומבלי שיכל לעשות דבר בכדי למנוע זאת, שו הצמידה את ראשו הצידה ואני סיננתי נוזל גושי קטנטן אך סמיך להפליא הישר לתוך אוזנו. אחר זה התחלפנו. וכך זה נמשך כשאנו עוברים איבר איבר בפניו ומצפים אותו בליחה ונזלת הישר ממעמקי גורננו – העיניים, הפה והאף וכמובן לא לשכוח חפיפה רצינית של הראש. וכשגמרנו לנקות כל כיח וכיח וגרוננו יבש פנינו לשעשוע הבא – הטבעות.
"אתה רואה את זה?" אמרתי כשאני מוטחת טבעות על פני מסילה שצמודה לתקרה.
"אלו טבעות מתיחה"
"אתה עתיד להיקשר אלהם" הסבירה שו, למיקרה שלא הבין.
"אה כן? ואני חשבתי שאתם מכינים מקרונים!" פלט בתסכול. צחקקנו.
"אתם באמת חושבים שאני פשוט אקום והתהלך לי אל תוך הטבעות המרושעות שלכם, סטניות חצופות"
"או לא..." השיבה שו "בשביל זה הבאתי את 'חשמלוני'". ואז הוציאה את השוקר והניפה אותו כמקל מנצחים. "ביייז בייזז" נשמע זמזום חזק ואור כחול נבע מזרם דקיק אך בולט למראה כששו הפעילה אותו פעמיים בקצרה לשם המחשה.
איתי פער פה מפליאה ובעתה גם יחד.
"חשבנו על הכל" הסברתי בקול מרגיע
"מה את אומרת?" שאלה אותי כשהיא משחקת עם מחוג עוצמת החשמל "נשים ישר על הלם? אני רוצה לראות אותו קצת מרקד"
"עזבי שו, בוא נשמור את כוחו ל'מויי-כייף' האמיתי"
"טוב..." פלטה בקול מאוכזב.
איתי נסה בקול כוחו להתפתל לעבר הדלת.
"לא לא לא!" הפטרתי בו וגררתי אותו חזרה אחורה כשהוא מצחקק בייאוש. היה זה אז שגופו נמתח באחת כששו הצמידה את השוקר לגופו. לרגע היה נראה כאילו שוכב מולנו איזה מאסטר יוגי מפורסם הנמתח בתנוחת כלב מרשימה ואז, באחת גופו רפה.
לחצתי על אחד הפצעים ברגלו. שו הביטה בי משתוממת.
"זה רק בשביל לוודות, לפני שאנחנו משחררים אריה זועם" אמרתי.
איתי לא זע.
"מהר" היא אמרה "ההלם נמשך פחות משתי דקות". חתיכת הכבלים היתה משימה קלה לעומת הרמת גופו הכביר ומתיחת ידיו אל הטבעות, אך לאחר שתי ניסיונות כושלים הצלחנו במאמץ משותף לכבול שוב את האריה שלנו לסד עינויים חדש ומתוחכם מקודמו. עד שהוא התעורר כמעט וכבר הרבצתי לשו משעמום וסדיזם שרצה לבוא על סיפוקו ועכשיו.
כשאיתי התעורר הוא גילה שידיו מתוחות מעלה ולצדדים, וקשורות לטבעות ברזל עבוטות. רגליו היו מתוחות באופן זהה לרצפה.
"סוף סוף" אמרתי והתקרבתי למושא ההנאה שלי.
"או נו..." נאנח "קיוויתי שזה היה חלום רע" פלט, כמעט לעצמו.
"אולי זה באמת סיוט" לחשתי אליו כשאני קורעת את החולצה ממנו "אבל שאי-אפשר לצאת ממנו".
כשהסרתי את קרע הבד האחרון נגלה לפנינו מחזה מרהיב – כל גופו השרירי, למן החזה הנפוח וכתפיו הרחבות ועד לבטנו השטוחה היה מנוקד בשטפי דם סגלגלים ופצעים פתוחים.
"שו...! תראי את זה"
"כן..." ענתה בחיוך זדוני "עשינו עבודה יפה"
"תביאי משהו להצליף איתו" בקשתי
"אני לא עוזבת את זה" אמרה ונגעה בגופו
"אוקיי" אמרתי והוצאתי אולר. חרטתי על בטנו סרטוט אדום בצורת סולמית.
"נשחק איקס-עיגול" המנצח נשאר.
- "סבבה!"
וכך חרתנו על ביטנו איקסים ועיגולים לקול צעקותיו כאילו הוא קהל מעודד.
"הפסדתי..." אמרתי באכזבה. "אני הולכת".
"אין בעיה, אנחנו נבלה בנתיים" פלטה בטון סדיסטי.
"תהנה..." לחשתי לאיתי כשאני תופחת על שכמו בתמיכה צינית.
הלכתי לצד מדפי המחסן וחיפשתי משהו מגומי עם משקל לא מבוטל. בעוד אני הופכת את המדפים נשמעו צעקות מעונות מאיתי כששו לוחצת על שטפי הדם בשאפתנות והתמדה כמו שרק היא יכולה, הופכת כל אחד מהם לפצע פתוח. ואז פתאום ראיתי את זה – חוט ברזל ארוך המשווה משקל מלופף בגומי שקוף – הכלי המושלם להצלפה כואבת. חתכתי ממנו 2 מטר וחילקתי שוב לשניים כשאני דואגת להשאיר את קצוות הברזל חשופות מגומי לשם חדירה מכסימלית לבשר.
"שו..." קראתי כשאני חוזרת למתקן העינויים שלנו.
"שניה" אמרה כשהיא מפוצצת עוד שטף דם בליווי זעקה מעונה "כמעט גמרתי"
"תראי מה הבאתי..." שו הביטה בי ולפתע שכחה ממשימת פיצוץ שטפי הדם שלה כמבינה את פוטנציאל הכאב הטמון בידי.
"אני מקדימה!" אמרתי ורצתי אליו.
"לא, אני!" סירבה שו לוותר "ככה אני יכולה לראות איך הוא מעקם את הפרצוף, אני מתה על זה..."
"אני אמרתי קודם"
- "טוב..."
נעמדתי מולו, כולו זב דם ושו מאחורי מותחת את ידה לאחור.
פתאום נשמעה שריקה חדה עת פילח השוט אתה האוויר במהירות וניתח במלוא עוצמתו על גבו החשוף והמתוח של המעונה שלנו.
עיינו נתרחבו ופניו התעוותו, גופו נמתח עוד יותר וידיו נפסקו לצדדים. מרוב כאב לא שמענו דבר מלבד פה פעור ופרצוף הלום בייסורים. הבטתי הישר אל השחור של העיניים, מביטה הישר אל תוך הכאב בהתהוותו.
"איזה כייף" לחשתי לעצמי. הוויה של אושר בלתי מוסבר שיכול להבין רק סדיסט אמיתי נראתה היטב בברק ייחודי בעיני.
המתנתי כמה שניות, נותנת למעונה לעכל את מלוא הכאב, ממצאה את הרגע. "וווישט" התחתי בו מלוא עוצמת היד הצלפה הגונה. השוט נחת בתנוחה אלכסונית וחדר היטב לבשר כשהוא קורע את העור למין הצלעות בצד ימין ועד לפטמה בצד שמאל. סלילי הברזל החשופים הכו במרכז הפטמה וחילקו אותה כשושנה.
"הההההההההה" – כל מה שיכולנו לשמוע זה שאיפת אויר הלומה. שו ציחקקה ו"טאאאאח" הצלפתה ליפפה את צלעותיו הימניות בשושנות של כאב. גופו נמתח לצד ההצלפה וידו הימנית ענטזה לכיוונו של הפצע, כאילו ביכולתה להגיע שמה ולנחם את הבשר החרוך.
"טאאאח" הטחתי בצלעותיו השמאליות וגופו נמתח בצורה סימטרית לצד השני.
וכך איתי ריקד לצלילי שריקות אשר פילחו את האוויר, פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל – לפי רצוננו. כבמטה קסמים ליידי, שוטי מורה על גופו את כיון הריקוד הרצוי וגופו נענה אינסטקטיבית ונמתח אליו. הרגשתי שליטה מושלמת וקשה היה לי להפסיק. אולם לאחר זמן מה, הריקוד נחלש וגופו רק פרפר, כמגיב קלות להצלפה.
"אאחחח" נאנח חלושות וכבר לא זימר כמקודם.
"מספיק?" שאלתי את חברתי. שו הרימה כתפיים.
"בווום" הטחתי את רגלי אל חלציו במלוא העוצמה כנותנת הפעם אני את אקורד הסיום לסצנה השניה של קונצרט הכאב שלנו.
שריריו נמתחו באחת כקודם, כבפעם הראשונה והצלחתי לסחוט מגופו התשוש שוב עיוות אחרון ואז נדם בשנית.

הפעם לא היינו צריכים להשתמש ב"חשמלוני". גופו של איתי היה רפוי לחלוטין ונתח ברעם על פרקט העץ כשהותרנו את ידו מהשלשלאות. ליתר ביטחון קשרנו את ארבעת גפיו בחופזה מאחורי גבו וגררנו אותו לשירותים.
הפעם נתתי לשו להיות ראשונה. שו סגרה את הדלת והחלה ביצירת האומנות שלה. כיצד פרטה על מיתרי באושיה לא אוכל לספר, משום שלא הייתי איתה באותו כוך קטן, אך שמעתי גם שמעתי נפילות רבות אל תוך מימיו הצוננים של האסלה שקונחו בקלח דק וצהבהב למדי. לאחר כרבע שעה התחלפנו, וללא שהורידה את המים הוספתי ליצירת את טעם באושי שלי כשאני ממצא כל זיק של פסולת שיש מתוכי מטה. וכך, לאחר חצי שעה היתה האסלה האומללה של הצימר סתומה ורבויה בצחנת גללים שלי ושל שו אשר יחד עם מימה האפורים היתמרה מעלה וכמעט היגעה לקו האמצע.
בנתיים שו הביאה מקל מטאטא שישמש לה כאלה.
"אי – תיי" קראנו לעברו כשהוא מתזז באיטיות מצד לצד.
"אנחנו רואות שהתעוררת, נתנו לך הרבה זמן לנוח אבל נשארה לנו עוד סצנה אחרונה לפני שאנחנו משחררות אותך לאורית..."
- "אאאא" זה כל מה שיכולנו לשמוע ממנו.
וכך, גררנו אותו אל האסלה והרמנו את ראשו מעלה. אני לא יודעת אם היה זה הריח או המראה שנתנו בו חיים, אך גופו ניעור בכוח מחודש ועוד ניסה להתנגד לנו ולהתפתל לצדדים כשארבעת ידנו תפסו בעורפו ומשכוהו מטה, לאבדון...
בועות חומות בעבעו בתבשיל המוזר כשניצל שזורקים למחבט חם עתיר שמן, כשראשו טבע בצואה. החזקנו את עורפו בכוח, נזהרות לא להתלכלך.
שניות ארוכות עברו עד ששלינו אותו החוצה. איתי השתעל וירק מים אפורים ושרידי גושים חומים. עוד הספיק למלמל משהו לפני שהורדנו אותו בשנית. וכך זה נמשך מספר פעמים, כשההפסקות מפעם לפעם מתקצרות והזמן שאנו נותנות לו להתבשל הולך וגדל. ופתאום, שו הוציאה את ההפתעה ששמרה לסוף – אלת המטאטא המיודע והחלה לחבוט בעוצמה בצידי צלעותיו הפצועות כבסצנה המופרסמת מ"התפוז המכני" המשודרגת על ידנו.
עוד אחת ועוד אחת ולא יכולנו להפסיק. גופו פרפר ימינה ושוב שמאלה כשהוא דועך באטיות. כשלא זז בכלל, כשהבועות נדמו, כשלא הגיב למכותיה המופלאות של חברתי עוד הצמדתי את ראשו למימי האסלה. ולבסוף, הרפתי.
ראשו צף במרק המשונה עוד כמה שניות ואז נפל מכובד משקל גופו הצידה והתנפץ על הרצפה. משולל כל רמז לחיים, כשפיו וריאותיו מלאות צואה איתי הפיח את נשמתו אל תוך גלילנו באותו צימר אפור.
או אז הרשינו לו לפגוש את אורית...

אני ועודד חברים זמן רב.את עודד אני אוהבת מאוד, אך תמיד היתה לי תשוקה לא מוסברת להכאיב לו, לגרום לו לסבול, להשפיל אותו, לשלוט בו... אולי בגלל שהוא כל כך חזק ועוצמתי, דווקא זה, עושה את זה יותר מושך. כי אם אני יכולה להכאיב, להשפיל, לשלוט על מישהו כל כך חזק – זה עושה אותי חזקה עוד יותר ממנו.
לפני כמה זמן השגתי מחבר שלומד רפואה בקבוק כתום מלא נוזל שיתוק. זהו סם אכזרי במיוחד - די בשאיפה אחת ואתה לא יכול להזיז שום שריר למשך מספר דקות. אתה נשאר ער, מודע לחלוטין לסובב אותך, רואה שומע ומרגיש הכל – אך משולל היכולת להגיב, חסר אונים לחלוטין.
אם יש משהו שאני באמת אוהבת זה שמישהו, במיוחד חזק כמו עודד, נותר חסר אונים לחלוטין בי ואני יכולה לשחק בו כרצוני.
מכל מקום, היום הזמנתי אותו לקפה של אחר הצהריים. כרגיל, פטפטנו על הא ועל דה, כשאני משחקת בעצבנות בבקבוק עם הסם המדובר. באיזשהו שלב הוצאתי אותו, פתחתי את הפיה וביקשתי מעודד לעצום עיניים.
"מה, זה משחק?" שאל
"משהו כזה" עניתי
עודד, כלא יודע מה אני הולכת לעולל לו עצם עיניים. קירבתי את שפת הבקבוק עם הכיתוב הכתום אל נחיריו. הלב שלי דפק.
"עכשיו קח שאיפה עמוקה" אמרתי.
עודד לקח שאיפה עמוקה ומיד כיווץ את אפו.
"פוי! מה זה? זה ריח נוראי, כמו כלור או משהו" אלא שהסם פועל במהירות. לפני שהספיק להשלים את המשפט נפל על ברכיו, עוד ניסה לעשות משהו ואז צנח לגמרי על הקרקע כשרק עיניו בוהות בי באימה.
התהלכתי לידו, עקבי נוגע בפניו קלות, התכופפתי אליו, אוחזת בשערותיו השחורות.
"אתה יודע משהו," לחשתי "אתה די טיפש"
"לא ציפיתי ממישהו כמוך ליפול בפח כל כך ברור" המשכתי "אבל זה בסדר, אני כאן בשביל ללמד אותך לקח, עודד יקר. זה כמובן אם אין לך התנגדות" זרקתי את פניו חזרה לקרקע
"אממממ" ניסה עודד למלמל, אלא שהסם שיתק את שריריו ומלבד מלמול דק ולא ברור לא אפשר לו לדבר.
"אמרת משהו?" שאלתי בהקנטה "לא? יופי, אז אנחנו יכולים להמשיך"
"אממממממ!" זעק עודד כשאני מושכת אותו לאיבר המיטה שלי.
עודד גבוהה ממני באיזה 30 ס"מ ושרירי מאוד. לא היה קל לסחוב אותו, אבל המחשבה של מה אני הולכת לעולל לו גרמה לי סיפוק מוזר והעניקה לי את הכוח הדרוש בשביל לסחוב את הגוף הענקי הזה לסד העינויים שלי. כשהגעתי למיטה, איך שהו הצלחתי, בקושי רב מאוד לגלגל אותו על המזרון.
המיטה שלי היא מיטת אפיריון גדולה בעלת מוטות עץ אלון כהה וחזק המתמרים מעלה מן הקצה האחורי ועד לקדמתה. מה שמספק דרך מצוינת לקשור אדם כשידיו ורגליו פסוקות – קשירה המאפשרת התעללות מושלמת...
עודד שכב על המיטה כשגבו מעלה ופרצופו קבור עמוק בין שני הכרים הסגלגלים שלי. פניו האדימו ונראה שהוא מתקשה לנשום.
"אווו, אני מצטערת" אמרתי בציניות תוך שאני הופכת את גופו כך שפניו אלי "עוד לא אישרתי לך להתאבד" חייכתי. עיניו זזו בעצבנות ובזוית העין ראיתי את קצות אצבעותיו רוטטות. השפעת הסם מתחילה לפוג, הבנתי שעלי לקשורו במהרה.
"חכה בדיוק כאן!" פקדתי תוך שאני רוכנת מתחת למיטה להוציא את ארגז העינויים שלי. פתחתי אותו במהרה והוצאתי 2 חבלי סיזל דקים, שחורים חזקים ומכאיבים ומתחתי אותם מולו, כמבהירה לו את כוונותי.
"נתחיל מהידיים" אמרתי כמדריכה המסבירה לתלמידה פעולותיה תוך כדי מעשה. הדקתי כל יד לחוד, כשאני מתחילה מהימנית. קשירה רגילה, הידוק חזק, קשירה נוספת וליפוף. הבטתי בו, פניו התכווצו.
"חזק מידי? לא נורא, אתה תסתדר" תפחתי על כתפו בעידוד ציני. ואז נטלתי את היד השניה מן המזרון ומתחתי בכל הכוח כשאני מתאמצת להגיע איתה ממש לעמוד האחרון בקצה השני של המזרון. זו היתה מתיחה חזקה מאוד ועודד השמיעה המית ייבוב כואבת.
"אוי עודד" אמרתי בקול מלא רחמים כשאני מהדקת את ידו השניה לעמוד – קשירה, הידוק, קשירה נוספת, ליפוף "אני מקווה שנוח לך, זה הולך להיות סצנה ארוכה וכדאי שתמצא תנוחה נוחה..." לגלגתי.
אלא שאז כפות ידיו נפתחו לצדדים וצווארו נמתח – הבנתי שהשפעת הסם פגה, הבטתי לאחור – רגליו עדיין משוחררות! עודד הבין את הנעשה במהרה ומיד תפס אותי מאחור ובכוח כביר זרק אותי מטה.
"מטורפת!" צרח "תשחררי אותי!!" רגליו התנועעו לכל עבר כאריה כביר בכלוב הנלחם על חיו. עטתי על אחת מהם כשאני מחזיקה בפי חבל נוסף, עבה יותר ומנסה להצמיד אותה לאחד העמודים, אלא שהרגל השניה בעטה בחוזקה בעורפי וכך, מצאתי את עצמי נהדפת שוב על הרצפה.
"ילד רע..." אמרתי כשאני מממשת את חזית העור המשופשף. ואז נעמדתי ושלחתי בו מבט סדיסטי. עודד הפסיק להתפרע והביט בי באימה "צו' צו' צו''" צקצקתי כשאני מזיזה את אצבעותיי בתנועת לא "היית ילד רע מאוד, ועכשיו מגיע לך עונש" כיווצתי את ידי הימנית בצורת אגרוף והתקרבתי אליו בצעדים איטיים.
רגליו של עודד החלו להתפרע שוב, במשנה עוצמה והפעם נזהרתי לשמור מרחק בטוח מהם כשאני מתקרבת אל ראשו. וכך נמתחתי קלות וכשידי היתה ממש מעל מכנסיו זרקתי את אגרופי בעוצמה אל בין רגליו.
"אאא...!" זעק עודד בכאב, עיניו נפתחו לרווחה וגופו נמתח לצדדים. הבטתי הישר אל תוך האישונים כשואבת כוח ממש מנשמתו. רגליו של עודד רטטו הצידה וגופו התנודד אנה ואנה כמחפש מה שיפחית את כאבו "אאאאא אחחח..." יבב.
"עכשיו תקשיב" אמרתי ונשענתי על לחיו כממתיקה סוד "אם אתה לא רוצה אחד יותר חזק תתחיל להתנהג יפה"
- "מה את רוצה שאעשה?" שאל כגור אריה הנכנע למר גורלו. חייכתי.
"תניח את רגליך בפיסוק ואל תזוז" עודד הנהן בהכנעה ועשה כמצוותי.
"יפה" התקרבתי אליהם בזהירות כשהחבל בידי "ואם תשקר לי..." קירבתי את ידי לבין רגליו. עודד עצם עיניים בחוזקה. וכך המאבק הקצר נגמר כשהתחיל וסוף סוף שכב אסלן האריה החזק פרוש וכנוע אל מול שולחנה של המכשפה.
- "את מטורפת" לחש כשטיפסתי על גופו.
"לא" אמרתי בנימה אימהית "אני פשוט רעה!" יריתי כשאני מצחקקת ברשעות.

(ההמשך יבוא...)