ללא גבולות.

פרק 2: סיפורו של עדן

את ענבל אני מכיר מאז שנולדה. היום היא כבר בת 16 וכמה חודשים. זה כבר כמה שנים שאני חושק בה, אני חושב שמאז שמלאו לה 14. התשוקה הלכה וגברה בי עם השנים עד שממש קשה לי לעצור אותה. כל פעם שאני רואה אותה אני צריך לחזור הביתה ולפרוק את זעם תשוקתי בכרית האומללה כשאני מדמיין את קולה המתוק והתמים, את גופה הקטן והחזה הזקור, את הבטן השטוחה והעור השזוף ומלא הברק, את השיער הארוך בעל צבע הדבש, והריח... הו איזה ריח גוף מתקתק המענה אותך בשיכרות מסחררת.
ענבל, כמו גם כל המשפחה שלה נותנים בי אמון מלא. אין הם יכולים לשאר במחשבותים מה אני חושב עליה. יש משהו מעניין לשחק את תפקיד הערפד בעולם הזה, במיוחד שכולם חושבים שאתה כזה חמוד...
זה היה יום שבת חורפי בהיר ונעים אי שם באמצע נובמבר. לקחתי את ענבל סביב השעה 9 בבוקר כשם שלקחתי אותה עשרות פעמים קודם.
"לאן הולכים?" שאלה הנערה.
"ללמוד לנהוג" עניתי כלא משים. הבטחתי לה לפני כמה פגישות שאתן לה לאחוז בהגה כשהיא יושבת עלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לזקפת אדירים.
"מגניב...!" התלהבה.
ענבל לבשה חולצת T אפורה מאבק טיולים והתרוצצויות, שרוול אדום שהתנופף ברוח עם סימן יפני משונה ומגפי טיולים סגלגלות. כשעלתה לרכב שיערה הארוך התנופף ברוח ועיניה הירוקות בהקו כשהם מחזירות מעט מקרני השמש. המראה הזה שיווה לה אפקט נימפי וסחרר את מחשבותי.
נסענו ליער הסמוך לישוב שלי, מרחק 10 דקות נסיעה, כשענבל יושבת מקדימה לצידי, פתחנו את החלונות ושמנו גלגלצ בווליום גבוהה. הרדיו ניגן שירים ישראלים יפים של יום שבת. כשהגיע "Love is all around me"" שרנו שנינו בקול חזק. ענבל הצטחקה, לגמרי לא מודעת מה אני הולך לעולל לה. האמת היא, שזה היה מתוכנן, אבל לא האמנתי שאני באמת יעשה משהו בסוף. חשבתי שממש לפני אני יעצור, הייתי בטוח.
כשירדנו מהכביש הראשי לשבילי היער המשכתי לנסוע עוד רבע שעה כדי ממש להתרחק לשבילים צידיים ולהתחמק מנחילי המטיילים שגודשים את המקום כל שבת. ענבל לא היתה מבסוטה מזה.
"מתי כבר תיתן לי לנהוג? נו תביא כבר!!" ככל שצעירים יותר הזמן עובר לאט יותר. רבע שעה לנערה בגילה יכולה להראות כמו נצח, במיוחד כשהיא מחכה למשהו. אבל הפעם הרבע שעה הזו היתה הרבה זמן גם בשבילי, כי גם אני חיכיתי... אבל רציתי שזה יהיה מושלם, שלא יהיה אף אחד מלבדי ומלבדה בכל העולם.
השעה היתה קרובה לעשר כשסוף סוף עצרתי בצד.
"הגענו?" שאלה ענבל בקול מצפה.
הרמתי את ההמברקס ופתחתי את הדלת. "נו!" רטנה כשהיא יוצאת אחרי.
"רק רגע" פלטתי והסתכלתי סביב. מלבד השביל הצר הכל היה מלא בירוק של עצים ושיחים מכל עבר. אפילו קולות ההמולה שכחו ואי אפשר לשמוע כלום. לא הדים של רכבים מרחוק ולא צל של ריח מנגל מתנגן באויר, רק ציוצים של ציפורים וקולות פסטורליים. פשוט מושלם. הרגשתי בטוח, שהכל תלוי בי, שאני שולט במצב.
אי איזו דריכות החלה מותחת את שרירי, האנדרנלין החל לזרום בדם והכין אותי לשלב הבא.
"אוקי" אמרתי כשאני מחייך.
- "סוף סוף!"
התיישבתי בעמדת הנהג. ענבל הסתכלה עלי בפרצוף תמוהה.
"אתה רוצה שאני אשב עליך?" שאלה.
הסכלתי משתומם. לרגע הזה לא ציפה הפורץ. הצורה שהיא שאלה את זה הבהירה לי שזה לא נראה טוב.
"אחרת איך רצית לעשות את זה?" הדרך הטובה ביותר להתחמק כשאתה לא בסדר זה להסביר לצד השני שהוא לא בסדר... "את עדיין לא יודעת לנהוג. חוץ מזה אם יתפסו אותנו אני אהיה בצרות. יכולים לשלול ליאת הרשיון לכל החיים!" תירצתי.
- "אז מה נעשה?"
"את תשבי עלי ואם תבוא ניידת תשכבי מיד הצידה וזה יראה כאילו אני נוהג לבד והכל בסדר". מעניין אם היא תקנה את זה. ענבל הסתכללה עלי משתוממת. דקה של שקט. "אתה פשוט גאון" פתאום פלטה בהערצה בולטת. נשפתי החוצה ברגיעה וחזרתי לנשום.
ענבל טיפסה עלי. מה נעים, מה רך היה גופה הצעיר על גופי שהתפוצץ כבר מתשוקה, דומה ששנים חיכיתי לרגע הזה. ריח מתוק מצוף החל ממלא את חלל הרכב עד שחשבתי שאם אסגור את החלונות אשתכר ממנו.
בהתחלה כמעט ונתקענו בעץ. העצירה לא היתה טובה יותר – ענבל מלאה אותי באבק שהיתמר מעלה בגלל העצירה הפתאומית. אבל לי זה לא היה אכפת. זה היה כמו לשאוף פעם אחרונה פרח, שניה לפני שאתה קוטף אותו. שנינו התפוצצנו מצחוק ובפעם האחרונה שוב היינו יחד.
נסינו שוב. תחילה אחזתי בהגה ושחררתי מעט גז. האוטו החל בנסיעה איטית. מיד אחר כך העברתי את ידי על כתפיה. כמה שברירי היה גופה עד שיכולתי לחוש את פעימות ליבה מבעד לעצמות. תחת הכסות הדקיקה של גופה התחברתי למה שהכי אהבתי, למה שתמיד חסר לי. למה, שרציתי לכבוש באותו יום, להפוך לשלי.
"אני נוהגת, אני נוהגת!" שאגה "תיראו, אני נוהגת!!"
זקפתי היתה מלאה, והתשוקה החלה משתלטת על ידי. לא חשבתי ולא הרגשתי דבר מגופי פנימה ועד עקצוצים משונים בקצות האצבעות.
אט אט הרפתי מדבשת הגז עד שהאוטו נעצר לגמרי.
"נו, בוא נמשיך" דרשה ענבל בתחינה ילדותית כשהיא מזיזה את גופה קדימה ואחורה כאילו שיש בכוחה לתת תנופה לרכב. אך התנועה הזו גזרה את דינה, את דין חייה ועתידה, את דיני שלי.
"נו כבר!" רטנה, אך אני שתקתי.
ענבל הסתכלה אלי ואמרה בחיוך "אתה רוצה מכות? תתחיל לנסוע!"
"לא" אמרתי בלחש.
"די!" השיבה.
"אנחנו לא נוסעים לשום מקום" אמרתי כשאני מצמיד את אפי לראשה ולוקח שאיפה עמוקה.
"תפסיק!" אמרה בנימה חסרת נוחות. אך אני לפתתי אותה בחוזקה והתחלתי לנשק את צוארה. ענבל ניסתה להשתחרר מאחיזתי וצעקה "נו די כבר" ו"מה אתה עושה?" אך אני העברתי את משקלי כדי להשכיבה הצידה כשגופה תחתי.
כובד משקלי היה כבד על גופה הצנום. "אתה מכאיב לי!" יללה כשניסיתי להוריד את החולצה ממנה. בשלב הזה נצתלבו עיננו. יכולתי לראות עכשיו שהיא סוף סוף קלטה. הבעתה השתנת והפחד אחז בה. היא הפסיקה לבקש, הפסיקה לדבר ורק יללה וצעקה. בגמישות שלא תאמן ענבל הצליחה לדחוף את רגלה לאחור ולתת לי בעיטה הגונה בפנים שהפתיעה אותי מאוד. ענבל לא היתה נערה טיפשה והיא ניצלה את הרגע הקט של ההלם שלי לפתוח את הדלת מהצד שלה ולברוח החוצה.
לא מיהרתי לצאת. ידעתי שאין לה שום סיכוי. אך המרדף הקצר שארך קצת פחות מ-30 שיניות רק שלהב את האנדרנלין שלי. תפסתי אותה בחולצה מאחורה והפלתי אותה בחוזקה מטה. נדמה שבשלב הזה איבדתי כל רגש.
"ת-עזו-ב או-תי!" צרחה כך שבקושי הבנתי מה היא אמרה. כשהפכתי אותה ראיתי שנוזל לה דם מהאף ושפתה העליונה נפתחה קלות. עיניה היו מלאות דמעות וחול שדבק ללחיים. קרעתי בקלות את החולצה ממנה והתחלתי ללקק את גופה מלמעלה ועד לשרוול האדום. ענבל החלה להרביץ לפניי כך שהצמדתי את ידיה לקרקע והמשכתי בזממי. כל העט ליוו צרחות ויללות בכייניות כמו "די!", "תפסיק כבר!" וה"ת-עזו-ב או-תי!" שהיה הפופולרי ביותר. אז התחלתי לנשק אותה בפה אבל לא הצלחתי לחדור. העברתי את שתי ידיה ליד אחת ואחזתי אותם בחוזקה. ביד השניה לחצתי על הלסת שלה כך שהיא היתה חייבת לפתוח אותה ואז הכנסתי את לשוני עמוק אל תוך פיה וגרונה כשאני שואב לתוכי כל פרט שרציתי לכבוש. כשחדלתי ענבל השתעלה וירקה בגועל לצדדים. השתהתי רגע קט, כלא מאמין. נדהם מהתעוזה שלי, מזה שבסוף עשיתי את זה ומאוצר החלציים ששוכב תחתי, כולו שלי, כנוע ופרוש מולי. איך שהוא היא הצליחה להתקפל ולנשוך את פני. זו היתה נשיכה כואבת מאוד של יצור שנלחם על חיו. ענבל נעלה את לסתותיה כך שלא הצלחתי לנער אותה ממני. נתתי לה שתי מכות בכל הכוח על פניה והיא הרפתה.
זה דיכא פחות או יותר את יצר ההתגוננות שלה וענבל שכבה מפותלת ומדממת על הקרקע. התחלתי לפרום את השרוול האדום ולמשוך אותו מטה. מיד לאחר מכן קרעתי את התחתונים הורודות וסוף סוף ענבל שכבה ערומה כביום היוולדה.
ענבל ששבעה כבר מהילחמות התחנה בבכי "בבקשה, תפסיק, בבקשה..."
שמתי את ידי על פיה ולחשתי "שששש..." הנערה המשיכה למרר בבכי. התחלתי ללטף ולנשק את אוצר החלציים, נוטף דבש ועונג שחיכה לי כל כך הרבה שנים ובשיא בשלותו כטפתיו. לאחר זמן מה הפשלתי את מכנסי, אחזתי בחוזקה בצווארה והצמדתי את פיה לאיבר מיני. ענבל סגרה בחוזקה את הפה והיה עלי לחזור ולהכריח אותה לפתוח אותו, אך לא הצלחתי ממש להחדיר את איברי לפה בצורה הזו. הבנתי שבשביל הדבר הזה היא חייבת לשתף פעולה. החטפתי לה סטירה הגונה וענבל הוטחה על הקרקע. כמה שניות היא לא זזה ואז התפתלה בכאב ובבכי. היה זה בכי המום, מיואש, חסר אונים.
תפסתי בשערותיה הארוכות והיפות ויריתי לעברה "את תעשי מה שאני רוצה עכשיו! ברור?" היא הנהנה בכניעה ומאותו רגע שיתפה פעולה. אחזתי בראשה בשתי ידי וכשקצה איבר מיני היה בתוך פיה האדום משכתיו חזק אלי עד שממש יכולתי להרגיש את הגרון. זו היתה משיכה מהירה וכוחנית. כאילו ניסיתי להכניס עצמי אליה כמה שיותר עמוק, לפגוע להכאיב ולהרוס כל חלקה טובה ולהרביע את עצמי אל תוך ההריסות. תפסתי בשערותיה ומשכתי אותם אחורה. חזור והלוך הלוך וחזור. פיה היה מלא רוק ודם ומשום זה, משום הכוחנות האגרסיבית שלי ומשום הבכי היא נחנקה לפרקים, השתעלה וירקה. אך אני הייתי בשליטה מלאה. הרגשתי שאני לוקח ממנה כל מה שהיה חסר לי. שאני שולט. שאני מנצח.
לא רציתי עדיין להגיע למשגל מלא. חשבתי שאפשר לנצל אותה בעוד כמה צורות. התחתי אותה בקרקע בשנית והתחלתי לחדור אליה. הבכי המייבב הפך באחת לזעקות כאב שרק האדירו את ההנאה הסדיסטית שלי. דווקא עם כל צעקה הייתי פחות עדין וחדרתי יותר מהר, עמוק וחזק. שירת ייסוריה נתמזגה היטב בקצב הריקוד שביצעתי על במת באושיה כבאופרה מרהיבה. דמה שככל שכאב לה יותר נהנתי עוד יותר. נצמדתי לגופה והמשכתי לנשק את פניה כשהם מוצמדים לאדמה.
כבסינפוניה קלאסית אהובה, התחיל הריקוד המושחת בקצב איטי שהלך והתפתח עם הזמן. אט אט נוספו קלים לתזמורת בדמות בכי וזעקות כאב אשר הלכו והתגברו בסינכרון מושלם לקצב מקל המנצחים שלי.
לאחר לא יותר מכמה דקות האופרה הנוראה שעלה ניצחתי כבר השתוללה בקצב מסחרר. כשהגעתי לאקורד הסיום דמה שכל כלי המקלה זעקו בסיכרוניה מתואמת ולרגע הכל שכח.
ההופעה המרהיבה שהצגתי התמזגה בהמולת היער סביב כאילו לא קרה דבר. הבכי המילל, זעקות השבר והציפורים שהמשיכו לשיר נעלמו לי מהזיכרון לכמה שניות.
שכבתי מעולף מהנאה לצד גופה הצעיר, השבור והמרוקן מכל תוכן. הרגשתי שהרסתי כל מה שהיה לה והחדרתי את עצמי לתוך הריק שיצרתי. זה היה יותר מסתם סיפוק מיני. היה בזה סיפוק פסיכולוגי, נקמה וסדיזם.
ענבל שכבה מותשת ושבורה. כבר לא היה לה כוח לבכות או לדבר. היא שכבה חסרת תנועה ואונים על האדמה, מלוכלכת כולה מבחוץ ובפנים בחול, עלים, דם, רוק ונוזל הזרע שלי כשהיא משמיעה המיות ייבובים מגוהקים מידי פעם בפעם.
חשבתי מה אני עושה עכשיו. ידעתי שכבר אין דרך חזרה. אם הייתי יכול הייתי גורם לה לשכוח הכל ומחזיר אותה שלמה כביכול הביתה. אבל אני לא קוסם והייתי הרבה אחרי הקו האדום שממנו אין עוד חזרה. כאילו אמרתי לעצמי שאם כבר אז כבר... הרי בכל מיקרה זה לא ישנה דבר.
גופה היה קר למגע וחיוור כשנגעתי בה. לרגע חיכיתי ואז צבטתי בכוח את פיטמותיה הבשלות. רציתי סתם לראות, מתוך סקרנות, אם במצב שלה החצי מעורפל והמותש לגמרי היא בכלל תגיב לכאב אם יהיה חזק מנשוא. ענבל התפתלה וזעקה חלושות, החזיקה את כפות ידי אך לא ממש ניסתה לדחות אותם ממנה, כאילו ידעה שאין ביכולתה לעשות דבר. הבנתי שמלבד קליפת הגוף הפצוע לא נשאר פנימה דבר. נותר לי רק לסיים את אשר התחלתי...

הצמדתי את ידיה לגופה וישבתי עלהם כך שלא תוכל לזוז. כשאני מחזיק גרונה בשתי ידי הסתכלתי עוד רגע אחד במה שהיה רק לפני חצי שעה דמות תמימה, מלאת ביטחון, מצטחקת בשיר ובחן. עצב אדיר, אובדן ואשמה אחזו בי. שתי דמעות נזלו על לחיי. מחיתי אותם וענבל פקחה שוב בפעם האחרונה את עיניה והביטה בי, ישר לתוך עיני, כחודרת לנבוכי נשמתי. היא הבינה שגורלו נחרץ.
ואז זה בא. בלא הרבה כוח הדקתי את גרונה עד שידי ממש נגעו זו בזו. כאילו כל גרונה לא היה אלא פיסת נייר דקה שמפרידה בין שתי ידי. גופה נע ונד לקצב ידי הלוחצות בפיתולים מרהיבים כבריקוד בטן מעוות. אחרי לא יותר מעשרים שניות פניה הכחילו. תחילה בשפתיים, אחרי זה קצה האף, הלחיים האדומות, העפעפיים ולבסוף העיניים ושאר הפנים. פיה נפער לרווחה והלשון השתרבבה החוצה, נפוחה, כחולה כולה בצבע עז, כמעט סגול. היא כבר לא נשמה ויכולתי להרגיש שדפיקות הלב נדמו, אך נשארתי כך אוחז בגרונה עוד לפחות 2 דקות. לבסוף כבר כאבו לי הידיים ואחיזתי נרפתה.
הרגשה מוזרה זו לשכב ליד מי שכרגע הרגת. לרגע אתה חושב שחלמת חלום, שזה לא אתה. שעוד מעט תתעורר ותכתוב ביומן איזה חלום מוחשי חלמת ומה זה אומר. שמחר תפגוש את ענבל שכל כך אהבת ותלכו ללקק גלידה, או לראות סרט בסינימה סיטי, או לצפות ב"חברים".
ואז אתה מסתכל שוב הצידה ומבין שזה אמיתי. שתוך חצי שעה בלבד, בהחלטה של רגע הפסקת חיים שלמים, צעירים ותוססים והרסת את שלך.
השארתי אותה מוטלת סתם כך, וכבדרך אגב חזרתי לאסקורט הישנה שלי. סידרתי קצת את הריפודים והדלקתי סיגריה. כשהגעתי הביתה היה זה כאילו חזרתי עכשיו מאיזה טיול בוקר פסטורלי והשעה עוד לא היתה אחת-עשרה...