הנסיך

המלחמה בעיצומה ואנחנו ממתינים בשערי לבנון.
בשמיים הליקופטר מפנה פצועים והרוגים מהקרבות ואחריו עוד אחד, והלב צונח מטה, מטה.
אני חייב ללבוש ארשת רצינית ורגועה כדי שהחיילים לא יזהו בעיני את הפחד.
כל-כך אני מתבייש בפחד הזה וכך גם החיילים - כל אחד עטוף בפחד שלו.
אני מרגיש זאת במבטים תוהים ובשתיקות קצרצרות. איש לא מדבר, איש לא פוצה פה ומודה.
אני מביט באייל, מפקד המחלקה השנייה, והוא מביט בי בחזרה ואכן לא צריך לומר כלום, הוא ואני קוראים זה את זה כמו ספר פתוח.
אין כמו החברויות האלו של המילואים, אני פוגש את אייל פחות מאשר כל חבר אחר שלי ועדיין הייתי מפקיד את חיי בידיו בלי להסס.

מתאמנים קשה, וכאשר לא מתאמנים מפיגים את המתח ע"י צריכת כמויות בלתי מתקבלות על הדעת של קפה וסיגריות
לצלילי מכשירי קשר והדי התפוצצויות רחוקות וקרובות.

קופסת סיגריות או נגן MP3?
האפוד שלי כבר מוכן ומזומן לקראת הכניסה להילולה הלבנונית, אפוד קצין עמוס ומאורגן היטב
ורק תא אחד קטן בגודל מספר סנטימטרים נשאר ריק ואני מתלבט מה אשים בו – סיגריות או מוזיקה?
באותו לילה הייתה לי דילמה מעט יותר מטרידה: הייתי צריך לבחור חמישה עשר חיילים שייכנסו איתי פנימה לקרבות, מתוך השלושים שבמחלקתי.
את ליל הבחירה ההוא אני לא מאחל לשונאי. במשך שעות לא החלפתי מילה עם איש, ישבתי על סלע בצד עם המחברת, ובייסורים הרכבתי את רשימת החיים ואת "רשימת סכנת המוות", הרגתי והחייתי את חיילי על גבי המחברת.
למזלי ניטלה ממני הבחירה לגבי עצמי - אני בפנים בכל מקרה, אני נכנס.
הבחירה הקשה ביותר הייתי לגבי בועז, מצאתי את עצמי מתלבט שוב ושוב למרות שהוא ללא ספק אחד החיילים הטובים.
לא הצלחתי להחליט האם אני רוצה אותו לצידי שם בפנים או שמא אני מעדיף לא לסכן אותו ולכן אשאיר אותו בחוץ.
נזכרתי בפעם הראשונה בה ראיתי אותו לפני שש שנים, היינו באימון באחד מאותם מקומות צחיחים ושכוחי אל בדרום הארץ
והוא הצטרף לפלוגה לאחר שחזר מטיול בהודו.
מיד ידעתי שאני רוצה אותו אצלי במחלקה, לא היה לי ספק.
המבט הזה בעיניו, רציתי אותו קרוב אלי...

תהיתי איך אייל מנהל את הרשימה של המחלקה שלו, האם גם לו יש "בועז" כזה שהוא רוצה לשמור עליו מכל משמר? מתלבט לגביו? מתייסר?
אני מניח שלא.
אייל שונה ממני, הוא מחושב וענייני. הוא לא יערב אינטרסים אישיים ויניח להם להסיח את דעתו, ואילו אני...
לפתע הופיע לידי חייל, צץ מכיוון לא צפוי בחסות העלטה, כנראה עשה עיקוף גדול בכדי ששאר החיילים לא יבחינו שבא לדבר איתי.
התיישב לידי ושתק.
"מה קורה?" שאלתי אותו, והוא שלח מבט עצבני לכיוון המאהל לוודא שאף אחד לא רואה אותו בקלקלתו.
"יש לי שני ילדים, אתה יודע" אמר לי "ואשתי עכשיו שוב בהריון" הוסיף, מתבייש לומר את המילים המפורשות.
"זה בסדר" אמרתי לו, "אתה נשאר בחוץ" והוספתי "עם כרס כמו שלך – איזה נגמ"ש ייקח אותך?"
ושנינו צחקנו.
אמר "תודה" מבוישת, אמר והלך, חוזר על עקבותיו ועל הסיבוב הענקי שעשה.
לפתע הבנתי מה בעצם קרה כאן, הרגע דיבר איתי אדם שביקש שאחוס על חייו, ממש כך.
לא יכולתי להאמין שזה אכן קורה, הסיטואציה נראתה לי פתאום כל-כך בלתי נסבלת...
מי לעזאזל הפקיד את הבחירה הזו בידי? מדוע הוטלה עלי אחריות כזו?

בסופו של דבר הרשימה הושלמה והמועקה רק גדלה.
"הנה משהו לחשוב עליו ביום כיפור" חשבתי "בהנחה שאגיע אליו, כמובן".
צריך לשים לזה סוף, זה נמשך כבר יותר מידי זמן, יותר מידי שנים אני מתייצב על-פי קריאה לתפקיד לא לי,
אחריות שקשה לי איתה יותר ויותר.
פעם חשבתי שעם הזמן זה ייעשה קל יותר אך ההפך הוא הנכון.
עישנתי סיגריה אחרונה בדרך לאוהל והתמוטטתי לתוך שק השינה.

כאילו רק שנייה לאחר מכן הרגשתי יד נוגעת בכתפי
"בוקר טוב" שמעתי את קולו של בועז, "יש אימון עוד חצי שעה".
פקחתי את עיני וראיתי אותו לידי, מחייך, מגיש לי כוס קפה חמה עשויה מהתערובת הסודית שלו, משהו עם הל ומרווה.
"אתמול בלילה עשיתי את הרשימה" אמרתי לו בשקט "והכנסתי אותך".
עד כמה שניסיתי להסתיר זאת - עדיין הזדחלה לה נימת ההתנצלות לקולי.
הוא חייך שוב ואמר "טוב מאוד, נראה לך שהייתי נותן לך להיכנס ללבנון בלעדיי?"
הבטתי בעיניו ולא היה בהם שמץ של פחד, רק שקט, השקט של בועז.
הייתי שואל אותו לעצתו - האם לקחת עימי באפוד את הסיגריות או את נגן המוזיקה אלמלא הייתי מתבייש.
מצאתי שהבחירה הפרוזאית הזו מעסיקה אותי יותר ויותר ולא הבנתי מדוע, והרי מדובר בכזו שטות,
זה לא יהיה טיול, איפה ומתי בדיוק יהיה לי שם זמן להתעסק עם סיגריות ושירים?
מדוע אני משלה את עצמי ומנסה להיאחז בחפצים מתוך השפיות שאשאיר עוד מעט מאחור?

המח"ט כינס אתנו לשיחה ובפתח דבריו הודיע חגיגית "כי מצפון תפתח הרעה!",
כולו קורן מאושר כאילו אמר דבר חוכמה מיוחד במינו ואז הוסיף ושאל: "מי יודע היכן זה כתוב?".
שתיקה השתררה, ובועז שישב לידי לחש לי: "ספר ירמיהו".
לאחר כמה שניות חייך המח"ט, מרוצה מהצלחת המלכודת הקטנה שפרס לרגלינו
ואמר בטון של נזיפה: "ספר ירמיהו!" ואני תהיתי מדוע בועז לא אמר זאת קודם בקול.
הוא הרי ידע את התשובה ובוודאי הכיר את ספר ירמיהו הרבה יותר טוב מהמח"ט
אבל העדיף לשתוק לא להתרברב.
אילו אני הייתי יודע את התשובה הייתי אומר אותה בקול מבלי לחשוב פעמיים, ככה, שכולם ידעו שאני יודע.
ובועז, הוא נמצא במקום אחר, נטול אגו, תמיד שליו, וסביבו כולם תמיד מדברים בשקט ובנחת.
רצה הגורל ואני המפקד שלו ואחראי לשלומו ואני שואב ממנו את אותו בטחון ואותה שלווה שאני אמור להשרות על האחרים...

שעה רודפת שעה, יום רודף יום וההמתנה מורטת העצבים נמשכת.
מידי פעם צץ לו מי מאותם "מפקדים גבוהים", אותם חדלי אישים שחייבים להצדיק את קיומם על-ידי דיבורים וכינוסים.
אנשים שאין להם מה לומר, אין ולא כלום וככל שישתקו כן ייטב
אך הם המשיכו לבוא ולדבר, בכל יום מישהו בדרגה גבוהה יותר.
ומכל מה שהם אמרו - מכל אותן תוכניות ומשימות, דרכים בדוקות ובטוחות בדרך לניצחון המיוחל
המתעקש משום מה לא להגיע, מכל אלו אני זוכר רק את אותה בדיחה שחוקה ופתטית שסיפר כל אחד מהם
מבלי לדעת שקודמו סיפר את אותה בדיחה בדיוק, וכך גם זה שיבוא אחריו:
"בהפסקת קפה שותים קפה, ובהפסקת אש – יורים".
ממש כך, הומור של כוס קפה מלאה חול ונייר טואלט קשה ומחוספס כמו אבן.
אם המלחמה הייתה מוכרעת ע"פ כמות חוש ההומור אני משוכנע שהצד שלנו היה מפסיד ללא תנאי
ואז חשבתי בחלחלה: לא יתכן שאני עומד למות וזו הבדיחה האחרונה שאני שומע, זה פשוט לא מתקבל על הדעת.
כנראה שזו המציאות, אלו שיש להם מה לומר – לוחשים ומחרישים, ואנשים שאין להם מה לומר – מדברים,
ורק קיוויתי שאלוהים יחון את האנשים הללו בבינה יתרה ברגע שיידרשו להחליט האם לשלוח אותי ואת מחלקתי ימינה במקום שמאלה בזמן קרב.
רק שכמות השכל תהיה גדולה מכמות ההומור, וזה לא קשה…

אחד מהם אמר: "כנראה שמחר תיכנסו פנימה או ברגל או יחד עם השריונרים, בבטן של הטנקים.
ולא לשכוח להצטייד בכדורים נגד בחילות בשביל הנסיעה בטנק!".
איזו אירוניה: נגיע ליעד, הטנק יקיא אותנו מקרבו ואנחנו נקיא את נשמתנו.
אני מביט באייל מן הצד והוא מחזיר אלי מבט קפוא, עורך בראשו את אותה משוואה:
איזו אופציה היא הפחות גרועה מבין השתיים? לחטוף פגיעה ישירה מפגז או להישרף בטנק?
אני מתנתק משטף המילים ומתלבט שוב: קופסת סיגריות או נגן MP3?

מצאתי תרוץ כלשהו בכדי לצאת לבדי לנסיעת לילה.
איש חביב שעבר ברחוב נתן לי סיגריה, ואני התנעתי את הרכב ושמתי פעמיי לעבר אותו קו גבול מטושטש בין רמת-גן לגבעתיים, אותו גבול תמוה ושרירותי.
משהו באזור הזה תמיד מזכיר לי את העיר שאני כל-כך אוהב - את חיפה. אולי אני קצת מפליג בדמיון, אבל יש משהו משכונת הדר החיפאית ברחוב ארלוזורוב הרמת-גני, ומשהו בגבעתיים מכיל את האווירה השוררת בשכונות שבמעלה הר הכרמל.
הדמיון גדל כאשר אני משווה את אותן שתי נשים, האחת מגבעתיים והאחרת מחיפה.
קווי הדמיון בניהן רבים: שתיהן מקסימות ויפהפיות - היפות ביותר שהיכרתי ושתיהן שברו את ליבי, כל אחת בתורה.
שמותיהן מתחילים ב-א' (להבדיל מ-א' ממשרד התיירות ו-א' מלשכת הנשיא 😄 והן מתגוררות היום באותה עיר אירופאית צוננת עם בני זוגן, אך מבלי להכיר זו את זו.

א' הראשונה היא שפחה חרופה לאותו מאסטר פנימי רעב שדורש את מזונו ולא יודע שובע, והיא מספקת לו מנחות של חיזוקים ומחמאות שהיא משיגה מגברים בזכות יופייה וקסמה.
העבודה סיזיפית של פולחן האגו גרמה לה לשקר ולבגוד בכל אחד מהגברים שהיו בני-זוגה, כולל אותי שחשבתי שהבטחה ושבועה יש בהן בכדי לגבור על אותו גמד פנימי אפל שמושל ומצליף בה מבפנים, דורש את שלו.
מעולם לא ידעתי עד כמה יופי מהמם יכול להשחית כל חלקה טובה, לעכל ולסאב את ישותה של האשה הנושאת אותו.
יש אמירה לפיה אישה מתה פעמיים: בפעם הראשונה כאשר גברים מפסיקים ללוות אותה במבטם ובפעם השנייה כאשר היא מחזירה את נשמתה לבורא. אותה א' - המוות הראשון יהיה לה קשה מנשוא, כאשר יאבד לנצח היופי אשר שימש לה קרדום לחפור ולקדוח בו אל תוך לבבותיהם של גברים.

א' השניה יפה כמו הראשונה אך מלבד זאת היא ההפך הגמור. היא לא נענתה לחיזוריי אי שם באמצע שנות התשעים בחורף קר במיוחד, אבל לא יכולתי שלא להעריך את כנותה ויושרה שגרמו לי רק לרצות אותה יותר.
הייתי המורה שלה (עבודת סטודנט זמנית) והיא ישבה בשורה הראשונה בכיתה וירתה לעברי חיוכים שגרמו לי מבוכה כל-כך גדולה עד כדי כך שנמנעתי בכוונה מלהסתכל עליה.
למרות הזמן הרב שעבר אני עדיין זוכר כל שיחה שלנו, כל פרט וכל מילה שאי פעם אמרה לי ובעיקר את אותו חיוך ממיס לבבות שאין שני לו בעולם.
הניסיונות שלי להתקרב אליה באותה תקופה היו מגושמים משהו. התרגשתי במחיצתה מאוד, ודומה שנותרתי לידה כמו ילד קטן שיכול רק לבהות בעיניים פעורות לרווחה בכוכב הכדורגל הנערץ עליו, אך לא מסוגל להוציא הגה מפיו.

מוזר לי קצת לקרוא לשתיהן "נשים", הן לא היו נשים כאשר היכרתי אותן אלא "בחורות",
וכל-כך צר לי שלא הייתי לצידה של זו השניה כאשר הפכה מבחורה לאשה ואני יחד איתה - מבחור לגבר.
וכך נותרו פיסות מליבי בשתי הערים הללו - גבעתיים וחיפה. פיסות ליבי הפזורות לאורך שדרות הנשיא ורחוב כצנלסון כמו שאריות של חתול חסר מזל שחצה את הכביש בדיוק כשעברה משאית שריסקה והעיפה את קרביו לכל עבר.

זמן לישון.

נכנסתי לבית הקפה האפלולי, מהמקומות הבודדים בעיר שפתוחים בשעה כזו.
התיישבתי על הבאר והזמנתי קפה.
לשמאלי עמד איש מבוגר מאוד שניהל שיחה עם אחת המלצריות שנשענה בעייפות על הבאר.
היה ברור שהם אינם מכירים היטב, והאיש מנסה להתחיל איתה למרות שנראה שיכול היה להיות כמעט סבא שלה.
הייתה לו עברית נהדרת והוא ניסה להקסים אותה עם הומור שנוהגים לומר עליו שהוא "כמו פעם".

ריחמתי עליו במקצת, איש זקן מוצא את עצמו בשלוש בלילה אל מול בחורה יפה וצעירה ומנסה בכל כוחו
לכבוש את ליבה.
לא יכולתי שלא לחבב את הניסיונות האלגנטיים שלו שנלקחו מזמנים ומקומות אחרים
מה גם שהיה בהם משהו מעט פתטי בגלל חוסר הסיכוי שבדבר.
המלצרית, למרות העייפות שניכרה עליה הקשיבה בסבלנות ומידי פעם הנהנה בראשה
תוך כדי שליחת מבטים נואשים אל עבר המלצרית השנייה.
הוא היה ג'נטלמן אמיתי ובוודאי ידע ימים מוצלחים יותר בזמנו.
האם הוא אלמן? אולי גרוש בפעם המי יודע כמה? ואולי אשתו נמה את שנתה מבלי לדעת שבעלה מזה ארבעים שנה
מסתובב בלילות בבתי קפה ומנסה, השם ישמור, להתחיל עם צעירות ויפות ממנה.

"אני נחום" הוא אמר, "נחום" במלרע כמו שביטאו שמות פעם, עם ניחוח נפטלין, כמו שם של חבר מפא"י.
"ואת, מה שמך?" שאל אותה
"הילה" ענתה לו המלצרית, חושבת איך לנפנף את הנודניק הזה שמזכיר לה אולי ביקורים רחוקים בבית סבא
או את השכן הזקן שגר בקומה מעליה, זה שמידי פעם נעצר ליד דלתה בכדי לצבור כוחות לפני עליה איטית לקומה השלישית.
לא הצלחתי להחליט האם הוא ממש זקן, ומה בכלל הופך אדם מאוד מבוגר לזקן?
הקלישאה אומרת שזהו דבר פנימי הנובע החוצה מהאדם עצמו, אך הזקן הזה ניסה בכל כוחו להיות צעיר
ולא היה ניכר שזה עושה רושם כלשהו על המלצרית.

פעם מישהו אמר לי שגבר הוא מבוגר כאשר הוא מסתכל בראי ורואה מולו את אביו.
נזכרתי בפעם הראשונה בה זה קרה לי:
הייתי עייף מאוד באותו לילה אך לא הצלחתי להירדם.
נכנסתי לחדר האמבטיה והדלקתי את האור.
מנורת הניאון הבהבה, כאילו שוקלת האם להתעורר או להמשיך בתנומתה
ולבסוף נדלקה תוך השמעת המהום של חוסר שביעות רצון.
הבטתי במראה בעיניים עייפות, עטוף בלובן החלבי של הניאון וחדר האמבטיה
ואז לשבריר שנייה ראיתי אותו מולי בראי, את אבי , לרגע קצר פני היו פניו.
עצמתי את עיני ופקחתי אותן שוב - והוא נעלם, רק אני נותרתי שם במראה עם מבט עייף.
וכאילו הגורל רומז לי, מספר שבועות לאחר מכן הגעתי לבית כלשהו ודפקתי בדלת.
הדלת נפתחה וילד בן שש או שבע עמד מולי
ואז הוא פנה לאחור וצעק: "אמא, יש כאן איש מבוגר שמחפש אותך".
מתוך אינסטינקט הבטתי סביבי בכדי לראות אם יש לידי מישהו אחר אליו התכוון הילד
אבל לא היה שם אף אחד, רק אני.
רציתי לומר לילד: "מה פתאום איש מבוגר? על מה אתה מדבר? אני לא "איש מבוגר"... אני..."

אנחנו מתקדמים ומתבגרים, מזדקנים.
הרכבת הזאת, איטית אמנם אבל לעולם אינה עוצרת, לוקחת אותנו עוד יום ועוד שנה.
אך מושגי ומושאי היופי הפשוטים והבסיסיים נשארים אי-שם מאחור
מרחק של שנים ועשרות שנים מאחורינו, הולכים ומתרחקים מהישג ידינו.
מושגי היופי שתמיד נשארים צעירים למרות התבגרותנו הכואבת.
והנה האיש הזה עומד כאן לידי, ממרום שנותיו הוא רואה בחורה בת עשרים וחמש שהיא משאלת ליבו של גבר בכל גיל,
ובמה הוא ורצונותיו ותשוקותיו שונים מאשר כל גבר אחר? במה הוא שונה ממני? ובמה אני שונה ממנו?
הרי זה רק עניין של זמן עד שאני אעמוד כך מול אישה צעירה ואנסה ללא תכלית וללא סיכוי לרכוש את ליבה.

בספר "על העיוורון" של סארמאגו גורם העיוורון לאישה צעירה ויפה להתאהב באדם זקן.
משוחררת מהמגבלות של יכולת הראייה היא שכבה איתו והתאהבה בו למרות גילו, ללא קשר לגילו.
אבל ספק אם המלצרית הזאת קראה את סארמאגו, וגם אם קראה וליבה החסיר פעימה לנוכח היופי שבדבר –
הרי שספר לחוד ומציאות לחוד. מבחינתה שמישהי אחרת תממש את אידאל האהבה העיוורת
עם גבר נפלא אך זקן, לה זה מספיק רק לקרוא על כך ולהתרגש.

"ובכן הילה" אמר "שיהיה לך לילה טוב, אני אשוב בהמשך השבוע".
אמר ויצא.
האם היה מאוכזב? האם באמת חשב שיש לו סיכוי?
אולי בהיותו משוחרר לרגע ממבטה הבוחן והחשדני של אשתו - לא יכל שלא לנסות
ולו רק כדי לחיות שוב לרגע אחד קצרצר את אותה התרגשות של גבר הניגש לאשה...

נשארנו היא ואני.
"דווקא איש נחמד" אמרתי לה.
"כן" ענתה "אולי אני אשדך לו את סבתא שלי"
ואני הייתי עייף מידי מכדי לשאול אותה אם היא רצינית או לא.

חיכינו חודשים להזדמנות הזאת, היא ואני.
כל-כך נדירים היו הרגעים שלנו ביחד, כל-כך יקרים.
כל שיחות הטלפון וכל המכתבים שנבעו מדם הלב, כל אלה ביחד לא נתנו לנו את הסיפוק של רגע אחד משותף.
המושג "לילה ביחד" הפך להיות אובססיה, רצינו לילה שלם, מלא, כמו זוג אמיתי
בלי להסתכל בשעון וללא מקלחת חפוזה ויסודית מיד אחרי.
מתיקות המים הגנובים לעומת הטיפות המעטות שיכלנו ללגום הוציאה אותנו מדעתנו.

אהבה גנובה של אישה וגבר, שותפות סוד וגורל.
באין אדם איתו אפשר לחלוק את אותה מעמסה כבדה, את אותה מועקה,
היינו היא ואני שותפי הסוד של עצמנו:
"יש לי סוד גדול" הייתה אומרת לי במכונית, בפינת חניון חשוך או בבית מלון זול – "אני בוגדת בבעלי..."
"ואני" עניתי "יש לי מאהבת יפהפייה" הייתי עונה ומחייך, מקרב את שפתי אל שפתיה.
ואז הייתה רוכנת ולוחשת לאוזני "אני אוהבת שהוא מלקק אותי" ונרתעת מיד,
מחייכת חיוך מבויש כמו ילדה קטנה שאמרה דבר שהוא אסור.
"היא טעימה לי, ואני אוהב אותה מאוד" הייתי עונה ומביט בעיניה, אוקיינוסים של תכלת.
וכך המתקנו סוד, המתקנו את אותה גלולה מרה של תסכול, את המועקה הגלומה בשקר
ובחיים שאינם שלמים - לא כאשר כל אחד בתוך ביתו ולא ביחד, בהיחבא.

ההזדמנות לאותו לילה הגיעה במפתיע.
הגורל, שכל-כך תיעתע בנו לפני כן איפשר לנו הפעם לילה אחד,
לילה אחד בלבד בו לשנינו היה התירוץ המושלם להיעדר מהבית.

הכל תוכנן לפרטי פרטים
צימר עשוי עץ בלב הרים,
לילה בסוף החורף.

נכנסנו וזרקנו את התיקים על הרצפה.
בדרך הקצרה מהדלת למרכז החדר הספיקו הבגדים שעל גופינו להעלם כבדרך פלא.
מכנסי הג'ינס נחתו על הטלוויזיה ותחתוני אישה עדינים התעופפו לעבר מנורת הלילה.
התחבקנו במרכז החדר העשוי עץ.
חלמנו על חדר עץ,
כמה פעמים דמיינו את צליל טבעות הנישואין שלנו נופלות יחדיו, פוגעות ברצפה ומתגלגלות...
הרמתי את ידי אל מול פני, מול פניה, ובעזרת היד השנייה הסרתי את הטבעת והחזקתי בה.
היא עשתה כמוני, ואז חייכנו ועזבנו אותן ביחד.
טבעות זרות זו לזו שניתנו לנו לחוד, בשני אירועים שונים, מתחת שתי חופות.
קיבלנו אותן אז בלבבות שלמים, לבבות שהפכו עם הזמן למחוררים, ריקים,
והתמלאו שוב כאשר נפגשנו, היא ואני.
הטבעות נפלו ופגעו ברצפה, ואנחנו צחקנו ביחד למשמע הצלילים של מתכות נוקשות וקופצות על משטח עץ.

הבאנו איתנו הרבה יותר מידי אוכל, כל אחד מנסה להפתיע את האחר עם גבינות, יין, באגטים, שוקולד ותאנים.
הוצאתי את שני הג'וינטים שהבאתי עימי, היא מעולם לא עישנה ורצתה לנסות.
ישבנו על הכורסאות ועישנו אותם אחד אחרי השני.
"תשאפי עמוק" אמרתי לה "עוד מעט זה יגיע..."
התחושה המוזרה כל-כך שמביא איתו עישון גראס
התחושה של היציאה מן הגוף, הניתוק, המבט וההקשבה מן הצד על עצמי, שלא מתוכי,
הקושי בביטוי מילים ומשפטים, אתה מגיע לסופו של משפט ולא זוכר ממה התחלת.
"זה כל-כך מוזר" היא אומרת לי ועיניה היפות פקוחות בתימהון, "אני לא זוכרת מה...." ופורצת בצחוק.

היא שוכבת עירומה על המיטה ואני רוכן מעליה,
שנינו מביטים זה בזו
"אני לא יודע אם לאכול אותך מקדימה או מאחורה" אמרתי, ושנינו התפוצצנו מצחוק.
אני בתוכה
והסם מעצים את ההרגשה, הופך אותי מכוונן, דרוך ומדויק.
היא נאנקת, אני מביט בה ומלטף את פניה.
היא עוצמת עיניים ומידי פעם פוקחת אותן בפליאה
"זה מרגיש אחר..." היא ממלמלת "כל-כך... אחר...."
ומרשה לעצמה בפעם הראשונה איתי לעצום עיניים ולשוט
ואני שוב בתוכה
שוב ושוב,
והיא רכה, חמה ומקבלת
"כמה זה טוב" אני חושב
"אני גומר"
"אני רוצה לראות אותך גומר" היא לוחשת, מושיטה את ידיה ואוחזת בראשי.
אנחנו מישירים מבט
ואני רואה את בבואתי משתקפת בשתי בריכות התכלת שלה.
ואז זה מגיע, ללא קול, רק ההתכווצויות הנעימות אצלי והרטט שלה סביבי.
"אני אוהב אותך" אני אומר, ולא יודע האם רק חשבתי זאת או אולי באמת אמרתי לה בקול...
שפתיה רוטטות ואני רואה גלים מופיעים בעיניה שהיו לפני רגע מים רכים
והן מתמלאות באדוות, גלים קטנים של עצב ואהבה.
עכשיו עיניה דומעות, מעושנות, ובבואתי מיטשטשת בהן, מתערפלת.
"כנראה שאמרתי זאת בקול...." חשבתי
ואנחנו מתחבקים, נרגעים.

תחושת הזמן נעלמה
ואנחנו עדיין תחת השפעת החומר ששאפנו בלהיטות קודם לכן.
לפתע נתקפתי חרטה , "לא היינו צריכים לעשן" אמרתי לה,
הזמן שלנו כל-כך ספור ומדוד, ניתן לחשב את השעות המשותפות על אצבעות שתי הידיים.
כל רגע יהיה נצור איתנו כל חיינו
כל רגע הוא כל-כך נדיר ומיוחד.
אך העומק מתכהה עם השפעת הסם והזמן עובר בלי שנרגיש, חומק...
"אסור, אסור שזה יקרה" אני אומר לעצמי ומנסה להסיט את העננה שבראשי
צריך לחזור להכרה, לזכור כל רגע, כל שנייה.
ואני עצוב
מביט באהובתי השוכבת בזרועותיי,
מביט בה ושומר, נוצר את המראה שלה לפני שהעננה תשתלט שוב על מחשבותיי.
היא כל-כך יפה...
אני מביט בפניה וחש את ליטוף יופייה בליבי.
עיניי שותות אותה ללא רוויה
והיופי שלה הוא מוחלט, לא נתון לשיקול דעת ואו טעם אישי.

"מה יהיה איתנו?" היא שואלת ובוכה בשקט
אנחנו מתחבקים יותר חזק, בייאוש
נצמדים זה לזו, גוף ערום אל גוף ערום
"אני אוהב אותך" אני לוחש לה, ומרגיש את דברי נכנסים לתוכה
"ואני אוהבת אותך"

התעוררנו עם קרני שמש אביבית שחדרו דרך החלונות הצבעוניים של החדר.
בעלת הצימר כבר עורכת את ארוחת הבוקר על שולחן האבן במרפסת
ומהחלונות נשקף נוף הרים.
אנחנו אוכלים בדממה
בעצב
פרק הזמן השאול והנפלא שלנו עומד להסתיים.

יצאנו מן המושב הפסטוראלי וירדנו את ההר
בשנינו קינן אותו חשש, אותה מועקה שלא הייתה צריכה מילים בכדי לצאת ולעמוד בחלל האוויר.
ידענו ששוב לא נוכל לעשות זאת, ידענו שזה היה הלילה האחרון, לילה אחד של חסד שלא ישוב עוד לעולם.
בלי לומר דבר.
ובתחנת הרכבת היא יושבת לצידי באוטו, מסרבת לצאת.
אנחנו אוחזים ידיים ושותקים.
זהו, הלילה שלנו הסתיים
הזמן שלנו, העידן הקצרצר שלנו
התקווה לחיים אחרים, החלום שנועד בצורה כל-כך אכזרית וברורה להישאר תמיד רק חלום.
ידענו שלא נוכל לעשות זאת,
לא נצליח לקרוע כל אחד את חייו הנוכחיים בכדי לממש את אהבתנו
וכל מה שהיה ויהיה לנו
הוא ליל אמש

תחושת המחנק תקפה אותי שוב אתמול בלילה.
פתאום רציתי כל-כך להיות בחוץ, להרגיש את צינת הלילה החורפי סביבי,
מלטפת את פני ביד לבנה וקרה.

קמתי בשקט והתלבשתי: סוודר, מעיל, צעיף.
לפני היציאה שלפתי את בקבוק הגראנד-מרנייה מן הארון.
ארון עץ ישן וכבד שידע כבר עשרות ידיים מוציאות ומחזירות אליו בקבוקי משקה וכוסיות.
שתיתי כוסית ועוד אחת, מפלס המשקה בבקבוק יורד לאחרונה בקצב הולך וגובר.
אישתי בוודאי תביע פליאה לכשתגלה מה קרה למשקה החביב עלינו.
בזמן האחרון היא כמעט ולא שותה,
ואילו אני, בלילות...

יצאתי מהדירה ונעלתי את הדלת.
השתדלתי לעשות זאת בעדינות, בסיבוב מפתח איטי
אך המנעול השמיע נקישה שהדהדה בקול בחדר המדרגות הריק.
ירדתי במדרגות ויצאתי לרחוב.
הלכתי לאיטי לצומת הראשית שהיתה שוממת בשעת לילה כזו
מלבד מונית מזדמנת ורמזורים שמחליפים אורות ללא צורך.

קבוצת פועלים עבדה בכביש, חופרים עם אתים ומקושים.
אחד הפועלים התחיל לרתך זה לזה שני צינורות ברזל
והבזקי הריתוך בהקו בחשיכה והאירו את קיר הבניין הסמוך באור כחול שהופיע ונעלם לסרוגין, מלווה בזמזום מתכתי.
שוב ושוב הואר הקיר הגבוה כמו מסך קולנוע ענקי עליו מוקרנות פיסות קרועות של סרט ישן.
כמה אני אוהב את הרגעים האלו בהם משהו כמו הבזקי ריתוך על קיר בניין -
משהו כל-כך טריוויאלי וחסר חשיבות מרוקן אותי מכל מחשבה וממלא אותי בחזרה במהות בסיסית, פשוטה, וכל-כך יפה...

עמדתי כמכושף, צופה בהבזקים
כמו צופה יחיד באולם קולנוע ריק מאדם.
"מעניין מה מקרינים?" חשבתי, והידקתי את הצעיף אל צווארי -
"קר באולם הקולנוע הזה".

דמיינתי שעוד מעט אצפה בסרט המוקרן על הקיר, סרט עלי, על חיי
ותהיתי - מה תהיה כותרתו?
טרגדיה? קומדיה שחורה? אולי פארסה?
ומיהו לעזאזל הבמאי?
אם רק הייתי מוצא אותו הייתי חונק אותו במו ידי, כאן, בקור חורפי תל-אביבי
ליד קבוצת פועלים העומלים כדי לחשוף עוד תעלה מעופשת,
ממש כאן הייתי מהדק בזעם קמאי את ידי אל צווארו של הבמאי ולוחץ בכל כוחי
עד שתצא נשמתו באחד ההבזקים הכחולים.

אבל בכל זאת לכל אחד מגיעה הזדמנות לצפות פעם אחת לבדו בסרט חייו.
אם לא במהלך חייו אז אולי רגע אחד לפני מותו, עם נשימתו האחרונה.
ממש שניה אחת לפני הסוף ניתנת לו ההזדמנות.
ואז, עם הכיתובית האומרת: "סוף", עם הדימעה האחרונה הניקווית בזווית עינו-
האם הוא מברך את הבמאי? האם הוא מודה לו בכל ליבו?
או אולי מסנן קללה עסיסית, קללה יצוקה מעשרות שנים של סבל וכאב?
האם הוא מרגיש שהוא עצמו היה הבמאי של סרטו שלו?
האם הוא כבר משתוקק לסיום?
ואולי רוצה לצעוק: "רגע אחד! חכו רק עוד רגע! הסרט עוד לא הסתיים... אני לא רוצה שיסתיים..."

חושך.

הפועלים סיימו את עבודתם.
הם עמדו מחוץ לבור עם כוסות קפה שחור, מעשנים וצוחקים,
נשימותיהם הופכות לאדים באוויר החורף הקר ומתערבבות עם עשן סיגריות ואדי קפה חם.
אחד מהם הציע לי סיגריה במבטא ערבי.
על החפיסה היתה כתובה אזהרה כלשהי בנוגע לנזקי עישון, משהו על 43 חומרים מסרטנים.
"תודה" אמרתי ונטלתי סיגריה.
עמדתי איתם ועישנתי.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאל אותי פועל אחר.
"רואה סרט", עניתי וחייכתי, "רואה סרט".

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר ההוא:
ערב סתווי של יום ששי
גרתי אז במעונות הסטודנטים
והלכתי ממקום אחד למקום אחר
דרך החורשה
בקמפוס שעל ההר.

לפתע שמעתי את הצלילים
נובעים מאחד המבנים הנמוכים והארוכים
שנחו דוממים וכבויי אורות.

עצרתי.

הקול של הזמר...
כל-כך צלול
ויחד עם זאת - צרידות מלטפת
וצלילי גיטרה שהתפזרו בינות לעצים,
נשזרים ומרחפים על גבי הרוח בחורשה האפילה.
ידעתי באותו רגע שאני רוצה למצוא את מקור השיר,
להתקרב אליו.
רציתי שיהיה שלי.

פניתי לבניין הסמוך ממנו בקע הקול
ונכנסתי בפתחו.
המסדרון הארוך היה ריק
ואני הלכתי בעקבות הצלילים
פוסח על-פני חדר ועוד חדר
עד שעמדתי מול דלת שהייתה פתוחה קמעה
ממנה בקעה פיסת אור
והשיר.

הדפתי בזהירות את הדלת ופסעתי פנימה
השיר ניגן ברקע, ברמקולים,
ועמד שם בחור
סטודנט שמעולם לא ראיתי
נשען על שולחן עמוס מחברות וספרים
סיגריה בידו.
גם הוא כנראה עצר את מעשיו
כדי להקשיב.
חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה
הוא ידע בדיוק מדוע באתי
וכך עמדנו שם זה מול זה
אני בפתח והוא נשען על השולחן
והקשבנו לשיר עד סופו.

השיר הזה מלווה אותי עד היום
אך הגעגוע הוא דווקא לאותה תחושה של כמיהה
רצון שהוא כל-כך בהיר וחד
ומלטף כמו צליל קולו של הזמר
כמו צלילי הגיטרה בחורשה
חבלים בלתי נראים
או אבני דרך נסתרות בינות לעצים
עוצרים אותי, מסיטים אותי ממסלולי
אותו רצון שאני שייך לו ולא הוא לי
והוא מביא אותי למקום אחר
לחדר שמעולם לא הייתי בו
למקום שלא חשבתי שאהיה בו.

כך רציתי אותה
כך פסעתי אליה
מוסט ממסלולי
ללא יכולת לעצור
ועל אף הכול
על אף השקר, הניצול והרוע,
האשליה והפגיעה
אני מודה לה על כך שלרגע אחד
היא החזירה אותי אל החורשה
אל השיר ההוא

שלוש בלילה,
היא מוקפת באפלת חדר השינה
והגבר שלצידה נם את שנתו.
נשימותיו סדורות ובטוחות
קצובות כמו מטרונום.
"אפשר לנגן בפסנתר לפי נשימותיו" היא חושבת,
"אפשר לחיות לפיהן חיים" – חיים שפעם חשבה שהיא רוצה...

היא שוכבת על גבה בעלטה
ומנסה לדמיין את מראה פניו של הגבר האחר, ההוא,
זה שהיה בכוחו לעקור אותה מתוך האדמה הדחוסה של חייה
זה שהבליח אל תוך עולמה לאחר שתיקה של שנים, ונעלם שוב.
היא מדמיינת אותו, מציירת את פניו מולה
אבל הפעם דמותו חומקת, מרצדת.

היא זוכרת כמה מרגיע היה חיוכו,
איך אהבה להביט בו מהצד ולחייך איתו
אך הזמן שעבר נותן את אותותיו בזיכרונה,
פניו כבר מעורפלות
היא שולחת יד בחושך ומנסה לגעת
אך הוא מתפוגג
כמו מכניסה את ידה למים ומנסה לאחוז בהם
וכל פעם המים חומקים מתוך כף ידה הנותרת ריקה.

היא עוצרת, מוחקת הכל כמו צייר שאינו מרוצה מיצירתו ומתחיל בשנית.
מתי ראתה את פניו בפעם האחרונה?
היא אפילו לא זוכרת אם זה היה במציאות או בתמונה.
כל-כך הרבה זמן עבר.
הזמן... אותו כוח אדיר שאין שני לו,
זה שבכוחו להקים ולהחריב
זה שמרפא כל פצע
הזמן מטשטש את דמותו של זה שהיה גבר חלומותיה
זה שהסעיר אותה לרגע קצר עד כאב.
מבנה שפתיו חומק מזיכרונה
איפה הוא אותו חיוך שכל-כך אהבה?
היא נוזפת בעצמה "איך יכולתי לשכוח?"
"והקמטים בצידי עיניו, מה היתה צורתם?"
והזיפים... אולי תזכור את מגע לחייו...?

התסכול גואה בה, היא נשבעה מזמן שלא תביט שוב בתמונותיו
המוסתרות אי שם במעמקי המחשב שעומד דומם בחדר השני, מכיל את סודותיה
אלא תסמוך רק על זכרונה - אך הזכרון בוגד בה.
"לא יתכן שאני כבר לא זוכרת... לא יתכן..."
דמעה עומדת בקצה עינה
והיא בוכה בשקט
בעלטה

ראיתי סרט הונגרי בשם "קונטרול".
העלילה מתרחשת לאחר העידן הקומוניסטי
במבוך התת-קרקעי בו נעה הרכבת התחתית המסועפת של בודפשט.
מערכת של מנהרות רכבת וביוב,
תחנות מוארות באורות ניאון חוורים
עם שלל טיפוסים ודמויות משולי החברה שמתנקזים אל אותו עולם תחתי וקלסטרופובי.
זונות וסרסורים, קבצנים ושיכורים, אלימות וטירוף מתערבבים לכדי מערבולת סבוכה כמו מערכת המסילות עצמה.

מצלמות האבטחה הפזורות ברציפים משוות תפאורה של במה, ובמרכזה גבר בשם בולצ'ו -
דמות מהפנטת עם נוכחות חודרת מסך, משוחק על-ידי שחקן כריזמטי המשרטט פרופיל מושלם של אנטי גיבור.
אלו הם חייו בעולם התחתי המסויט הזה, עולם של מנהרות ומחילות ורכבות שמאיצות כמו תולעים ענקיות בין התחנות.
בולצ'ו משמש כראש חולית עובדי רכבת, חבורה כושלת המונה חמש דמויות אנושיות ושלומיאליות.
הם עובדים כבודקי כרטיסים, מעין "שומרי סף" המנסים לשמור על מעט סדר בתוך עולם של כאוס ואלימות.

בולצ'ו השאיר מאחוריו את העולם החיצוני, את חייו השפויים,ומעביר את כל ימיו ולילותיו למטה.
מידי פעם הוא משחק במעין משחק רולטה מסוכן כנגד עובד אחר.
בדיוק בחצות הם מתחרים בריצה במנהרה מרציף אחד לשני כאשר הרכבת האחרונה דוהרת בעקבותיהם.
מי שיספיק להגיע בריצה לרציף הבא לפני הרכבת – יינצל, מי שיכשל – ימות.

את העלילה מלווה דמות מסתורית של רוצח עוטה ברדס שחור הדוחף אנשים אל מותם מתחת לגלגלי הרכבות.
הוא בוחר את קורבנותיו באקראי ומצליח לחמוק ממצלמות האבטחה הפזורות ברציפים.
הנהלת הרכבת והמשטרה אובדי עצות, ובולצ'ו עצמו נחקר בחשד לאותן רציחות.

לקראת סוף הסרט, לקראת חצות
בולצ'ו מוצא את הרוצח באחת התחנות,
הם נאבקים.
הרכבת של חצות מיד תגיע,
הדמות השחורה חומקת, מזנקת למסילה ומתחילה לרוץ במנהרה.
בולצ'ו לא מהסס וקופץ אף הוא -
והמרוץ מתחיל.
הרכבת האחרונה כבר יוצאת מהתחנה ומתחילה לדלוק בעקבותיהם.
הם רצים, וכבר לא ברור מי רודף אחרי מי...
בולצ'ו מקדים את הדמות השחורה אך במעט
מדלג אל המסילה וממנה
קופץ מעל צינורות וקווי חשמל
בעקבותיהם כבר נשמעת המיית הרכבת.
הדמות השחורה לא מפגרת אחריו, נושפת בעורפו, מרחפת בעקבותיו
כמו הצל שלו
כמו סיוט נורא
אורות הרכבת כבר נראים מאחוריהם ושאון הגלגלים רועם במנהרה
הוא מקדים את הדמות הרודפת במטרים בודדים בלבד, מתנשף
רץ על חייו
אותו עולם תחתי כבר נתן בן את אותותיו
והוא חבול ועייף, רץ נגד עצמו
כל האפילה והרפש של חייו רודפים אחריו, לובשים את צורתה של אותה דמות מסתורית,
אותו חלק רקוב ומעוות שנמצא בכל אחד
אותה דמות ששולחת יד שחורה ממעמקים וגוררת אותו, אותנו, למטה.
הדבר שחי במחילות המעופשות והנקיקים העבשים של הנפש
שדוחף אנשים אל מותם מתחת גלגלי רכבות
וכך הוא בורח מעצמו
מנסה להשאיר מאחור את הרוצח בברדס השחור
את הרוצח שבתוכו,
הרוצח שבתוכנו.

אין דבר נפלא כמו לגלות את פריז ביחד עם אהבה חדשה.
כל-כך הרבה זמן עבר מאז, ואני עדיין זוכר היטב את אותו מלון ישן ורומנטי במרכז העיר
שמסדרונותיו צרים וגבוהים, ועל קירותיו טפטים תכולים עם הטבעות של פרחים.
חריקת רצפת העץ נבלעת בשטיח עבה ומנורות ישנות מאירות באור חלש.
מלון שקירותיו לוחשים סודות עתיקים, הסטוריה של מלחמות ומסעות, אהבות ובגידות.

בכל בוקר יצאנו מהמלון אל צינה ארופאית מרעננת
והלכנו בפסז' מקסים אל אותו רחוב קטן וחבוי, אל בית הקפה הפינתי
אליו היינו נכנסים ותופסים מקום קבוע בפינה ליד החלון.
בעל המקום היה פריזאי מבוגר ורזה עם שפם אפור ומבט זועף.
הוא דיבר רק צרפתית, עומד מאחורי דלפק ירוק וכבד לבוש סינר לבן.
לא ידעתי אז צרפתית כלל, בפעמיים הראשונות ניגשתי אליו והזמנתי באנגלית שני קפה
אך בימים שלאחר מכן הוא כבר זיהה אותנו מיד כשנכנסנו,
הוא היה מסמן לי "שתיים" מאחורי הדלפק ושואל: "deux café?" - "שני קפה?"
ואני הייתי מחייך ומהנהן "כן" עם הראש.
וכך פעלנו אני והוא מידי בוקר על-פי הבנה, ללא שפה.

הזמן שלנו בפריז תם, וגם בבוקר האחרון רצינו לשמור על מסורת הבוקר הפריזאית הקטנה שלנו.
נכנסנו אליו בפעם האחרונה, אל אותו מקום חם ונעים עם ריח גרגירים טחונים ואפיה טריה.
"doux café?" - הוא שאל כמידי בוקר
אך אני השתהתי מולו לרגע...
רציתי לומר לו שזהו הבוקר האחרון בפריז והביקור האחרון אצלו.
לספר לו מהיכן אני וכמה פריז היתה יפה,
ושהבחורה שיושבת שם בפינה ומחייכת, זו שבאה איתי מידי בוקר - היא זו שאני אוהב
וכמה נהנינו לשבת שם ולהביט החוצה אל הרחוב הקטן, וזה בזו.
רציתי לומר לו את כל זה אבל הוא לא דיבר בשפה שאני מבין ואני לא דיברתי בשפתו,
ואני רציתי שיבין אותי מיד, שידע מיד, וידעתי שזה לא יכול לקרות.
אז עמדתי מולו, נבוך, ורק אמרתי: "oui, deux café" - "כן, פעמיים קפה".
הוא חייך, מן הסתם שמח שלמדתי אצלו כמה מילים בצרפתית
ופנה אל המכונה הישנה כדי להכין שתי כוסות של אותו נוזל שחור וקסום.

שנה לאחר מכן, איתה, במקום אחר
היא עמדה מולי כאילו רוצה לומר לי דבר כלשהו אך משהו עוצר בעדה.
האם לא דיברה את שפתי? האם ידעה שאני לא מבין את שפתה?
ראיתי שהיא נבוכה...
האם לא היה לה כח להסביר, וחששה שלא אבין את אשר יש לה לומר לי?
וכך היא לא אמרה לי שיום לאחר מכן היא לא תבוא אלי, היא לא תשוב עוד לעולם,
ממשיכה לנוע, עוברת למקום אחר.
אז היא עמדה שם מולי, ללא מילים,
ולבסוף אמרה רק: "נרד לשתות קפה, פעמיים קפה..."

בית קפה שנעים לשבת בו לבד, בערב.
על באר עץ ארוך וצר הפונה החוצה לפינת רחוב תל-אביבי.
הספר שהבאתי נותר סגור
ואני מביט בהשתקפות שלי בחלון, ודרכה החוצה.
מוכר הפרחים מקפל את הדוכן שלו ושוטף את הרצפות
ואני חושב על חיי בבית, איתה, והמבט התמידי החוצה דרך החלון...
עוד לגימה מהקפה הטעים,
"קפוצ'ינו צריך להיות מוגש פושר" - כך אני חושב לעצמי, "לא חם מידי".
כל בארמן מכין את הקפה אחרת
אבל עוד מעט אכנס הביתה, אליה
והיא חמה ואוהבת כמו תמיד, כמו אתמול, כמו מחר.
בכל זאת משהו מרגיש מת, משהו בי הולך שם לאיבוד, נעלם.
עשר שנים ...
אילו רק יכולתי להבין את המניעים, את הכוחות הפועלים,
את כוחה של התערטלות הדדית במקום זר, מעורבבת עם שונות מסקרנת.
כוחו המושך של מגע יד מטופחת של אישה אחרת.
מבט בעיניים זרות ומצועפות.
ריח שיער לא מוכר, מגעה של פטמה קשה
והרצון העז לפתור את השאלות:
האם שפתיה תהיינה רכות ומקבלות או גמישות וחלקות?
והטעם... מה יהיה טעמן?
מה יהיה טעם שפתיה האחרות?
והציפיה הסקרנית למשמע אותה אנחה...