אתמול ראיתי סרט נפלא שנקרא "קוד 46".
הסרט הוא של מייקל וינטרבוטום, במאי בריטי שסרטיו עדינים וחדים.
והסרט כולו שזור עצב ובדידות
ומבט שמופנה למרחק - למרחבים שנמצאים שם תמיד,
גם במדבריות אינסופיים וגם באמצע עיר ענקית.
זהו סרט עתידני על עולם קר ומחושב: בדיקות DNA , מחיקות זכרון ווירוסים ששולטים על הנפש.
טים רובינס מושלם לתפקיד ויליאם, החוקר שמתאהב במושא החקירה שלו - מריה.
הוא גבר גבוה וקודר, שקט ועצוב.
והיא נערית ומקסימה, אשה צעירה שמנסה לשרוד את העייפות והייאוש של עולם אנונימי וקשה.
באותו עולם הדורסני הם מבלים לילה יחיד ומקסים.
בדירתה הם מוצאים אינטימיות נדירה ואסורה
והיא מתעברת ממנו.
אך המעשה נחשב פשע חמור, עבירה על קוד 46, מפני שהם לא עברו בדיקת התאמה גנטית
והיא נתפסת.
היא נמסרת לטיפול שבו הזכרון שלה על אותו ערב נמחק מראשה יחד עם העובר שנמחק מגופה.
ויליאם מגיע שוב לאותה עיר ומחפש את מריה
והוא מוצא אותה מאושפזת במרפאה אחרי אותו טיפול.
וירוס שהוחדר אליה גורם לגופה לרצות לברוח ממנו, להמלט,
והיא במלחמה מתמדת עם האהבה שלה אליו
שצומחת בה שוב.
הם נמלטים יחדיו ומוצאים מסתור בחדר בבית ישן בלב עיר מדברית, והם ערומים על המיטה.
היא יודעת שהוירוס שבתוכה לא יאפשר לגופה להתמסר אליו
לכן היא מבקשת מויליאם שיכפה את עצמו עליה.
הוא קושר אותה למיטה עם חגורות עור
ושוכב איתה
והיא מתייסרת בין הפחד שמכתיב גופה לבין אהבה שלה אליו.
גופה מנסה לברוח אבל היא כולה אוהבת אותו
ובוכה
ואוהבת
ובוכה
ואני כבר ידעתי כזאת אהבה אסורה, ונמלטתי.
וידעתי מהו העולם שכופה פחד ומוחק זכרונות
וידעתי את הייסורים של גוף ונפש חצויים.
ואני בוכה עם מריה היפה
כמו שבכיתי אז איתה.
לפני 18 שנים. 10 בספטמבר 2006 בשעה 12:45