אם ראית פעם את תמונתה או חלפה פעם כשעמדת על החוף –
לעולם לא תדע מנוח.
אולי פעם בחייך היא תבוא ותאסוף אותך מהנמל לשיט של תענוגות.
והיא מזמינה ומפתה, פורסת לרגליך שטיח אדום ושלל פרחים
חדר השינה הוא מלכותי וחדר האוכל אגדי.
אתה לא תדע נפשך מרוב אושר,
מעולם לא שפר מזלך כל-כך.
תרגיש לא ראוי,
כי היא, זו שנועדה להשיט מלכים ושרים
בחרה בך.
והשיט נמשך, החלום הזה ממנו אתה לא רוצה להתעורר.
אבל אתה אדם בשר ודם
אתה והיא חשים שאתה לא מספיק זוהר
והיא גובה מחיר שאינך מסוגל לשלם
והיא מרוקנת אותך עד לשד עצמותיך.
לפתע אתה מגלה שהיא שטה בכוחות עצמה
היעד הכתוב בכרטיס הנסיעה אינו רלוונטי יותר
אתה מאבד שליטה, מובל.
ואתה לא יכול לרדת, לא רוצה לרדת,
כי כשאתה משקיף מטה ממרומי הסיפון שלה
כולם שם נראים קטנים ואפורים לעומת הזוהר והיופי הזה.
אתה מגלה שתסתפק בעצם היותך עליה
ולא תרצה כלום בלבד זה.
לא תדרוש דבר ממה שפורט בכרטיס הנסיעה
באותיות של זהב ונחתם בדם, ובסימן שפתיים אדום.
תרצה רק להיות שם על סיפונה הנוצץ
אפילו ללא מזון ושתיה, ללא כניסה לחדריה המפוארים,
אתה תסכים לגור במגורי המשרתים.
ואז כשהיא עייפה משיטוטיך על סיפונה ובחדריה
היא תודיע לך שאתה יורד בנמל הקרוב.
היא תעצור
ותקיא אותך מבטנה.
כשתרד אבל וחפוי ראש
אתה תראה אותו, את הנוסע הבא.
והוא המאושר באדם
תחלפו זה על פני זה, מבט נפגש במבט,
עין דומעת פוגשת עין מחייכת.
אתה תדע את אושרו, ותדע גם את סופו.
ואתה תישאר שם, לעולם
ותמיד תביט בים בגעגוע
כל קצה ספינה באופק
כל נצנוץ תורן במרחק
יחסיר פעימה מלבך.
בגלל געגועיך לים ואליה אתה תמצא כלי שיט אחר, יום-יומי,
תחליף אפור ועלוב ליופיה הבוהק
וכל חייך יהיו כמיהה לשיט התענוגות ההוא על סיפונה.
לפני 18 שנים. 20 במרץ 2006 בשעה 17:18