מחשבות קפואות

הוא ענה לטלפון בחשש. ראה את שמה על הצג ונרתע לרגע אבל לחץ על הכפתור וקרב את המכשיר לאוזנו. היא בכתה. הוא שמע ושתק. הוא ידע שהיא תבכה, הרי זה היה כל כך כואב, גם לו זה כאב. אבל לה הרבה יותר. הסימנים שהשאיר בגופה זהרו למרחוק. פיסות אדומות של בשר נפוח, רגישות כל כך לכל מגע ולו הקל ביותר, משיכות מכחול של אמן בשיא תשוקתו על הבד הבלתי נגמר של גופה. "עוד" היא אמרה בקול רועד... "עוד, כי אני חיה בשבילך... תן לי עוד..." והוא שתק. שתק כי ידע את מה שהכאיב לו יותר מכל, הוא ידע שלא יוכל יותר לתת לה את מה שחפצה בו כל כך, ידע כי נגזר עליו להמשיך מרחוק את מסע העינויים הזה. לא יוכל לגעת בעורה החשוף. לא יוכל לנשק את בשרה הדואב. לא יוכל להיות לה לעוגן בחייה הסוערים. והכל בגלל שנפשו קשורה בעבותות למישהי אחרת. מישהי שנטועה עמוק באדמתו, מישהי שהוא חי בשבילה... ונותן לה עוד ועוד ועוד...