לפני כמה שנים נחשפתי לאומנות השיבארי.
אפילו הצלחתי למצוא פרטנר מהמם לחוויה
פה באתר.
וסטודיו מוריקאי - באמת אין כמוהם בעולם.
אך, החיים כמו החיים
והתחביב החדש והמסעיר הזה נזנח בצד.
אני ואבוש שלי
מידי פעם משתעשעים בחבלים
וזה תמיד כיף
אבל בפעם האחרונה
עם חבל חום חדש וריח של צופים
לשבת על הברכיים
להמתין כמו גורה טובה
כשאבוש מאחוריי
משחק לי בגוף
ומלפפף את החבלים
סביב חלקים ממני.
שוזר ומעביר חבל
מתחת לציצי,
מעל חבל אחר.
ההרגשה של המעבר הזה,
על העור שלי
לעיתים מרגיש קצת ״שורט״ סטייל כווית שטיח
ובעיקר, משקיט לי רעשים במוח.
ולאורך כל זה,
הידיים של אבוש
עוטפות ומחזיקות.
ואני?
נשארת עם
הציפייה,
וההמתנה,
שיסיים את העיצוב והתכנון
(אני גורה…סבלנות זו תכונה קשה)
ויגש כבר למלאכה
של שימוש ברתמה
ששזורה יפה יפה
על העור שלי
בין ציץ לציץ (שמציץ 😜)
כמקור אחיזה
בזמן שהוא מזיין אותי מאחור.
זה רגע מזוקק
של רוגע ואושר
של…
לא-אכפת-לי-מה-מתחרבן-לי-בחיים-כרגע-כי אני-בדיוק-במקום-שאני-צריכה-להיות!
אז תודה אבוש
על הרגעים המזוקקים
שמפיחים בי את הצבע מחדש.