Kinky Reflections

 מחשבות ותהיות...

אתמול הראתי את הבלוג שלי פה לחבת ילדות ותיקה

חברה שלא קשורה לקהילה הזאת בשום צורה (היא דתיה)

ובכל זאת היא הייתה מהופנטת מהמילים שכתבתי

במשך רבע שעה היא דפדפה בין פוסט לפוסט כמו בפיד באינסטגרם

היא קראה הכל.

היא קראה מה כתבתי על הגוף שלי ועל ההתמודדויות שלי בעולם הבדסמ

ובכללי התמודדויות רגשיות כאלה ואחרות

ולראות אותה ככה שקועה במילים שלי גרם לי לחשוב הרבה על הכוח שבכתיבה

המטפלת שלי שנים ניסתה לגרום לי לכתוב יומן / בלוג וכל פעם סירבתי

המחשבה על כתיבה של דברים כל כך אישיים ואינטימיים גרמה לי להרגיש מאוד לא בנוח

ועכשיו אני חושבת

האם אני כותבת פה היום בשביל עצמי?

או האם אני כותבת בשביל האנשים שאני מדמיינת שקוראים את הבלוג שלי?

שאולי בעצם הם צריכים לשמוע בידיוק את מה שאני צריכה לשמוע כדי להרגיש טוב יותר

האם אני עושה לעצמי טיפול פסיכולוגי בעזרת כתיבה?

האם אני מנתחת את הכתוב וככה מגיעה למסקנות שאני צריכה להגיע לגבי עצמי?

הקול הזה בראש שלא נותן לי מנוחה

הוא כל הזמן שופט אותי, מחזיק לי סטנדרטים בתקרה

הקול הזה בראש משאיר אותי לפעמים לא הכי בטוחה

הוא אומר לי למה את לא יכולה להיות יותר יפה, יותר שקטה, יותר רזה

הקול הזה בראש לפעמים מפריע לי לישון

מחליט לחשוב על הדברים הכי לא קריטיים, תמיד בזמן הלא נכון

הקול הזה בראש לא תמיד נותן לי ביטחון

הוא מלא ברגש ובתשוקה, ולכן לא תמיד מדבר בהיגיון.

הקול הזה בראש צריך לפעמים השתקה

לשעה או שעתיים, שאוכל לקחת לי בהפסקה

תמיד חשבתי שבשביל שליטה צריך הצדקה

אבל בסוף הבנתי שזה לגיטימי רק לרצות הרפתקה

אז הנה הקול הזה עכשיו יכול לנוח, אני איתך ברגע זה 

מתמסרת למגע שלך, כשאתה מלטף לי את החזה

כשאתה איתי עולמי נהיה שקט, אין יותר מחזה

הקול הזה בראש שלי הפסיק להרוס לי, להציק, לבזה.

דפקת בדלת דפיקה קטנה ונכנסת לדירה 

הייתי בידיוק באמצע לסדר אבל עצרתי ובאתי לכיוונך כדי להגיד לך שלום

ידעתי מה הולך לקרות היום וגם לך היו תכניות משל עצמיך

אבל בכל זאת ממש באותו הרגע בזמן היו לי הסחות דעת ושכחתי שהיום זה סוף סוף קורה

נישקת אותי בשפתיים נשיקה רכה ולחה

ואז נזכרתי…

נזכרתי כמה כיף לנשק אותך

כמה כיף לגעת בך

להסניף אותך

לענג אותך

הכל חזר במאית השנייה

ושכחתי מה הייתי באמצע לעשות רגע לפני…

רק רציתי אותך

רק רציתי את המגע שלך

את הנשיקות שלך

רציתי להיות שלך

צמרמורות עברו לי בגוף

הרעב שהתפתח במשך שבועיים בהתכתבויות אין סופיות סוף סוף יקבל מענה

רעב למגע שלך

להצלפות שלך

לסטירות שלך

לחיבוק האוהב שלך של אחרי

יש היגיון במשפט:  

“Absence make the heart grow fonder”

במיוחד שאני בחורה שדברים שאסורים לה גורמים לה לרצות אותם יותר

ואחרי 3 פעמים שנפגשנו ולא יכולתי לטרוף אותך, הרעב למגע שלך היה חזק מתמיד

דחפת אותי אחורה לכיוון החדר שינה

הסתכלת לי בעיניים וזרקת אותי על המיטה……

אני לא קמה בבוקר מושלמת

אני לא קמה בבוקר אוהבת את כולי

אני מסתפקת באהבה שלי לחלקים ממני

ואותם חלקים אני נהנת לצלם 😈🍑

My body

My sexy sensual body

I don’t thank you enough

For all the pleasure you give me

For all the sensations you allow me to feel

My body

My delicate curvy body

I just wanted to thank you

Thank you for being strong and supportive 

Thank you for withstanding all my emotions 

I know it hasn’t been easy

I feel strong and tough because of you

I feel empowered because of you

Your imperfections teach me compassion towards others

Your softness teaches me to be gentle with others

Because of how you make me feel, I can share you with others ❤️

אנשים אומרים לי שהסיבה שהם כל כך מחבבים אותי היא כי אני בן אדם מאוד ישיר וכנה.

אני לא משחקת משחקים.

אני אומרת את האמת כמו שהיא...

אני לא אוהבת שאנשים משקרים לי, ואני עוד פחות אוהבת שאנשים משקרים לעצמם.

אני בן אדם ממש לא שיפוטי, אני מכבדת את כולם ואני משתדלת גם להבין את כולם.

כל זה טוב ויפה

כי זה הוביל אותי למצב שכולם שולחים לי הודעות וכותבים לי שהם אוהבים את הבלוג שלי ואת הכתיבה שלי ושאני נשמעת "בחורה לעניינים" ושישמחו להכיר אותי וכו' וכו'...

אבל איפה החסרון בכל זה?

אז הנה, עשיתי רשימה של החסרונות בלהיות בן אדם מרצה: (או פשוט חסרונות שלי)

- לעיתים קרובות הצורך בלרצות יבוא על חשבון צרכים אחרים שלי ואני אפגע בסוף

- קשה לי לעשות דברים בידיעה שאולי יפגעו באנשים אחרים

- קשה לי להפרד מאנשים או 'להתעלם' / לעשות גוסטינג. זה תמיד מלוודא ברגשות אשמה..

- קשה לי לבקש מאנשים עזרה

- קשה לי להודות שקשה לי

- קשה לי להגיד לא לאקטים מסויימים במיטה (שהם לא בהכרח גבול אדום) 

- קשה לי לדרוש דברים שאני אוהבת במיטה

- קשה לי להבין לפעמים אם אני נהנת ממשהו או שאני עושה את זה כדי לרצות את הבן אדם השני

- קשה לי לדרוש חום ואהבה

- והכי חשוב, קשה לי להודות בפני אנשים שהם פגעו בי

למה אני רושמת את כל זה?

כי שבוע שעבר עברתי פרידה מבחור שהייתי איתו בקשר שהיה יחסית טרי. (מישהו שהכרתי בכלוב)

הייתי כל כך שקועה ומרוכזת בצרכים של הבן אדם השני שהוא יעשה רק מה שטוב לו ואני 'אתאים את עצמי' אליו,

שאפילו לא חשבתי מה אני צריכה? ואיך זה מפשיע עליי?

כי זה בעצם השפיע עליי מלא. הייתי מרוסקת ולא הבנתי למה! 

איך אפשר להיות עצובה אם אין על מי לכעוס או להאשים?

שבוע שלא הייתי קשובה לעצמי ונתתי לרצון שלי לרצות אנשים להוביל את הדרך,

מה שבסוף הוביל לפגיעה עצמית (הפוסטים הקודמים שלי) ומלא תסכולים ובכי. מלא בכי.

כל זה רק כי לא שפטתי אותו, הבנתי אותו, כיבדתי אותו ורציתי שיהיה לו טוב.

אז דחפתי את הצרכים שלי לצד.

מה היו הצרכים שלי?

לשתף איתו את מה שאני הרגשתי כלפיו. להחשף אליו. להודות בפניו שהתפתחו שם רגשות איפה שלא תכננתי שיתפתחו. 

אבל לא. הייתי צריכה להשאר 'הבן אדם המבין והלא שופט' אז שתקתי.

שוב שתקתי.

ועכשיו אני אוכלת את הלב ומתה רק לשלוח לו הודעה להבין אם הכל באמת היה רק בראש שלי?

האם דמיינתי את  הכימיה המטורפת שהייתה לנו? 

האם רק לי היה כיף לבלות זמן ביחד?

והאם רק אני חשבתי שזה ימשיך לנצח? (או ליותר מחודש)

אני פשוט נגעלת מעצמי

למה לא עצרתי?

למה לא התעקשתי?

למה פשוט זרמתי?

למה אני עושה משהו שאני לא אוהבת?

למה אני מענישה את עצמי ככה?

אני לא מזוכיסטית

אני לא אוהבת כאב

אני לא אוהבת לסבול

אני חייבת להפסיק לרצות אנשים

חייבת לעמוד על שלי

להתעקש על מה שטוב לי

מה שאני רוצה

מה שאני צריכה

ואם אני לא יודעת?

אז להגיד להם שזה לא הזמן

אני מרגישה דוחה

מרגישה מגעילה

שאני ככה בגדתי בעצמי

אני מרגישה בחילה 

בא לי להקיא מעצמי

אני לא אוהבת את הצד הזה שלי

בא לי להחטיף לעצמי

על זה שלא הייתי נאמנה לעצמי

על זה שלא עמדתי על שלי

אבל במקום זה.. אני סולחת לעצמי

ומרשה לעצמי לבכות קצת

מרשה לעצמי לפרוק קצת…

אני כל יום לומדת

והנה עוד שיעור לאוסף

החיים מלאים בהרפתקאות

אבל אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אהיה יותר קשובה לעצמי ❤️

גם אני בן אדם

אני גם מרגישה בדידות, עצבות, כאב ופחד…

אני לאחרונה מרגישה המון רגשות ונאלצת להתמודד איתן…

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה הפסקה מכל הרגשות האינטנסיביות האלה.. סתם לברוח או לקחת הפסקה

אז איפה הגבול?

בין חרמנות לרצון להסחת דעת

הרצון למגע לרצון לקרבה

הרצון לעונג לרצון לא להרגיש כאב

איך מבדילים?

בין הרצון לקבל צומי לרצון שרק יראו אותי

הרצון להנאה לרצון לחום גוף של אדם קרוב

הרצון להכיר מישהו חדש לרצון פשוט לא להרגיש בדידות 

לפעמים אני מצליחה להבדיל, ולפעמים אני לומדת בדרך הקשה…

העיקר בסוף אני מצליחה להיות קשובה לעצמי

גם אם זה כמעט מאוחר מידי

Give me your worst

give me your best

I can take it 

I can handle it

all your flaws

all your imperfections 

they are the fuel to my fire

I crave you

I need you

on me

in me

be my everything 

consume me

let me consume you

Take me

make me feel small

make me feel belittled

make me feel insignificant 

make me your plaything 

use me as you please

use me till I’m gone

use me till my problems evaporate 

use me till my body is sore 

and I’m numb inside 

I can take it

I can handle it

I can handle you

I can handle your power

I can handle your force

I can handle the pain

Break me and put me back together 

hold me and never let me go

I want to feel used

pursued 

confused

abused

diffused

bruised

consumed

approved

I need you now

I think of you and can’t control myself 

I hear your voice in my head 

I can feel your touch on my skin

I hear those moans 

I can smell your dripping sweat

I can taste your sweet saltiness 

I’m addicted

כשאני שוכבת שם על המיטה והמצעים הרכים מלטפים את גופי

כשהידיים שלי בצידיי והעור הרך של האזיקים עוטפים את מפרקי כף ידי

כשהרגליים שלי קשורות ומתוחות לצידי המיטה והשרירים מזמן כבר הרפו מלהלחם

כשהאוויר הקר מרעיד את גופי 

כשהעיניים כבר מצליחות לראות אותך ואתה כבר לא דמות בחשיכה

כשכבר נהיה לי יבש בפה מכל ההתנשפויות

כשהסדין מתחת לאגן סחוט מנוזלי גופי

כשאני מבינה שאני נשארת פה לעוד זמן מה

אין לי איך לברוח

זאת בעצם הבריחה הכי גדולה שלי.