אני עומדת ביער, שואפת אוויר קריר ומרגישה איך השקט עוטף אותי, בדיוק כמו שהוא עשה באותם ימים ראשונים בוונקובר. השולט שלי תמיד היה הראשון להבחין איך העצים והמקום הזה גורמים לי להרגיש חיה, כאילו הטבע עצמו לוחש לי, מלטף אותי ברכות בזמן שהוא מושך אותי בכבל הדמיוני שהוא קשר סביבי. הייתי נמסה אליו, אל תוך ההובלה שלו, דרך היער העמוק והשקט.
אבל עכשיו, כל זה נשאר מאחור. פרידה. לא מהיער, לא רק מהמקום הפיזי, אלא מהאדם ששלט בי, שלימד אותי מהי כניעה אמיתית. הוא היה חזק, חד, ידע לקרוא אותי כאילו אני ספר פתוח. כשהוא הוליך אותי, הוא לא עשה זאת רק בידיים. הוא ידע בדיוק איך לשחק בי במילים, במבט אחד, בלחישה אחת שהייתי מגיבה אליה בעוצמה שאפילו אני לא הבנתי לגמרי.
בכל בוקר, הרגע בו הוא חגר לי את הקולר היה נקודת אור. זה היה הסימן, הסמל שאנחנו נכנסים לעולם שלנו, עולם של אמון מוחלט והתמסרות. לפעמים הייתי עוצמת עיניים ומרגישה איך השליטה שלו חודרת לכל נים בגופי, איך אני משחררת, נכנעת לו ומוצאת את הכוח הפנימי במקום הזה של ויתור.
ואז, הכול נגמר. הוא היה זה שאמר ראשון, בקור רוח, שהגיע הזמן להיפרד. לא היינו ביחד יותר משנתיים, אבל זה הרגיש כאילו סגרתי פרק חיים שלם. כשראיתי את המטוס ממריא חזרה לישראל, השקט של היער התחלף בדממה חונקת. המחשבות שלי רדפו אחת אחרי השנייה, והכאב על הפרידה התחבר לכאב הגדול יותר – לחזור לישראל שנה אחרי אסון אוקטובר, אחרי הטלטלה של המדינה.
החיים בישראל היו זרים לי פתאום. העולם בו חייתי לצד השולט שלי הפך לזיכרון רחוק, כמו חלום שלא הצלחתי להיאחז בו. הכבלים שהוא קשר סביבי, במובן הנפשי, התחילו להתפורר לאט לאט, ואני נותרתי עירומה, לבד, בלי יד שתוביל, בלי קול שינחה אותי.
אך גם בתוך כל הכאב הזה, היו רגעים של שמחה. אני זוכרת איך כל מבט, כל נגיעה, גרמו לי להרגיש נאהבת. היינו מטיילים ביער, היד שלו אוחזת בקולר שלי, ואני מרגישה חופשייה יותר מאי פעם, דווקא בתוך הכניעה. אלו היו רגעים של שלווה מוחלטת, שהתרחשו בתוך המסגרת המדויקת שהוא יצר לי.
ועכשיו, כאן בישראל, אני עומדת בין הצללים של אותם זיכרונות ושואלת את עצמי – מה עכשיו? הגוף שלי זוכר את הכבלים, את הכאב המתוק של השליטה. אני יודעת שאני רוצה את זה שוב, אני זקוקה לזה. אני צריכה למצוא מישהו שיידע להחזיק בי, להוביל אותי שוב אל המקום ההוא, שבו אני משחררת כל פחד וכל ספק.
אולי הוא יהיה אחר. אולי השליטה שלו תיראה שונה, תרגיש אחרת. אבל יש בי את הידיעה שאני מחפשת, את התשוקה להתחיל מחדש, לבנות מערכת חדשה של אמון, של כניעה, של כוח בתוך החולשה. אני יודעת שעוד אמצא את השולט שייקח אותי למסע חדש, אולי שונה, אבל עמוק לא פחות.
