לפעמים

הירח השיכור שתלית מעל
עכשיו הוא חיוור, את צבעו כבר איבד
וזרזיפי הגשם לוחשים בטיפות
התקפה מזוינת על הלב הכבד

אבדה לי היכולת להישיר מבט
עין מול עין לאמת
להודות סוף סוף גם לעצמי
שמעולם לא היית שלי לאבד

מעתה הרעב אינו מוליך אותי
למשכן את היום עבור המחר
כשגופי יזעק לטיפת מים
אפסיק להרעילו בשיכר

שתיקותיי אינן שלי.
גם הן שייכות לך.
בינינו אוקיינוס מילים שלעולם לא ייאמרו.
מרוב אותיות אינני רואה יותר את פניך היפות כשאני מתבוננת בך ישן במיטתי.
מתחבט ומתפתל כאילו עכביש נקבה לכדה אותך בקוריה, הטוויים בשזירות כאביה במחבואה הקריר והאפל, אי שם בנבכי היער שלך.
אתה ישן עם אקדחך האהוב מתחת לכרית, ואילו אני חושבת על פיגיון בידי. פיגיון קטן עם להב פלדה מהוקצע, שייבתר את גוף הזמן, שנקישותיו נשמעות היטב בחלל הקטן הזה.
הזמן הזה שנוזל בין אצבעותיי, המשרטטות עכשיו בקצותיהן קווי אורך ורוחב על עורך השחום, העוטף במתיחותו את מרקם איבריך הארוכים, במתיקות רכה כל כך ומנוגדת כל כך לכל הקושי שבך, זה הזמן שגוזל אותך ממני.
שוב אתה מתהפך ונע מצד אל צד. גם בשנתך אין לך מנוחה. על מה אתה חולם ולמה גבותייך מתקרבות זו לזו בזעף מתוך שינה?
"פני בעבור מחשבותיך, אדוני".
אני אתן יותר.
לפעמים מתחשק לי לקחת קש, להחדיר לך לאוזן ולשתות לך את המוח בשאיבה. חה 😄 בחיי שאני יוצאת מדעתי לאיטי, ראה לאילו מחשבות אתה מוביל אותי כשאינך נוגע בי.

כשזה ככה,
רגע לפני שמוותרת על שיווי המשקל ונופלת,
להחבט בקירות מצוקים ולרסק את מה שנשאר
בקרקעית חשוכה ולחה ורוחשת פחדים.
לעצור הכל.
את הדמעות ואת הכעס ואת המולת המחשבות
ואת הנשימה.
הירח מלא ומאיר והעולם סביב במה.
זה חוסר האונים של הגוף שקורס ואין שליטה.
לוותר למציאות או להמשיך בהזייה.

חייב להיות מעל 50 עם כרס שעירה שאפשר להתחפר בה, כפות ידיים חזקות שמשאירות טביעות ברורות על התחת ועיניים חמות.
למתאימים ארוחות חמות וסביבה נקייה. אולי גם סקס, אבל ממש לא בטוח, כי אני חושבת שקפאו לי השחלות והליבידו שלי התאבד.

וגם גיליתי אתמול שהחתולה שלי חולה על פרנץ' טוסט עם מטבוחה, וזו היתה בהחלט תגלית מרעישה.

אני אופה עוגיות מלוחות עם גבינה ושומשום
ותולה כביסה רטובה ריחנית
ומורידה אחת יבשה, מקפלת בקפידה
ומניחה בארון - חולצות בערימת החולצות
גופיות בערימת הגופיות
חזיות במגירת החזיות
מגהצת שני זוגות מכנסיים וחצאית אחת
מצחצחת נעליים, מזמזמת שיר ישן, בזיוף נורא.
צופה בסרטים שמותירים רטיבות על הלחיים.
הבכי פורץ עכשיו מכל מבט בזקנה שמתקשה ללכת בשדרה המוריקה מתחת לחלוני,
מכל חתול פצוע שלא מניח להתקרב,
מכל גערה של השכנה בילד תכול העיניים, שראשו מציץ תמיד מהחלון, צופה אל איזה אופק רחוק שרק הוא יכול לראות.
אני מנסה לתקן את הדליפה בכיור, ובוכה כשאני לא מצליחה, שיהיה לאוסף הבכיות.
אני מניחה את מפתח הברגים החלוד במקומו
וקוראת את דוד שחר, שלכבודו אני מפנה מקום חדש בלב, למועקה טרייה.
כבר ארבעה ימים שלא דיברתי. אולי לא אדבר שוב לעולם.

אני מתרפקת על החורף כמו אישה על מאהב ששב מן הכפור.
כמה חבל שיש שמש ו-25 מעלות. זה סותר לי את הבאסה, כל האור הבוהק הזה.
רק בצבע הכחול העמוק של הים יש רמזים לאיזה חורף קטן.
התחלתי לרדת שלוש תחנות לפני היעד הסופי, רק כדי להרגיש שחוץ מהמשרד המעופש והבית המחניק, יש פה גם כוכב לכת עם אטמוספירה והכל. עננים, חתולים משתזפים על גדרות ואנשים, שחלקם נועצים בי מבטי תאווה נוכח המחשוף הבלתי מתוכנן בחולצתי, וחלקם מתעלמים ממני משל הייתי גרגר אבק על מטלית קיומם.
מאלה, כמו מאלה, אני לא מרוצה בעליל. גם ברחובות הלא מוכרים, הדחוסים והפתלתלים של העיר הזו, אי אפשר פשוט להיעלם קצת.
אבל זה בסדר, מכיוון ששגרת הלא-כלום הזו כבר מזמן לא מאכזבת אותי.
אני מנסה להקשיב לקולות שאופפים אותי, אבל בסוף תמיד נכנעת ומעדיפה את האובדנות של ניק קייב, שמטפטפת אליי דרך האוזניות של ה-mp ומחלחלת את דרכה לאט מתחת לעור.
בבית ארדים את עצמי שוב בתוך עננת אדי אלכוהול זול, ואז אולי סוף סוף כל הרעש הזה בתוכי יידם.

אני כל כך פחדנית,
שזה מפחיד.

דברים שצריך לזכור:
- כשמסתובבים, הכיוונים נוטים להתהפך.
- אני לא חייבת להיות מושלמת. (מזל, כי אני רחוקה מאוד מזה).
- גם לי יש צרכים. (רק שאין לי מושג איך בדיוק לזהות אותם).
- לפעמים אנשים הם מבוך אפלולי, שאחרי שאתה מכניס אליו רגל אחת, בזהירות מגששת, אתה מבין שחבל שאין לך חופן פירורי לחם לסמן את הדרך החוצה, וחושב שאולי היה עדיף בכלל לא להיכנס.

=============

דברים שאין עליהם תשובות:
- איך כותבים שתיקה? (הייתי כותבת עכשיו אלף שתיקות).
- אם הוא התקשר בארבע בבוקר רק כדי לומר געגוע במילים צרודות מרוב סיגריות, מה זה אומר? (בטח שאשתו לא בבית).

=============

כמו הזקנות על הספסלים, עכשיו אני מדמיינת יותר וחיה פחות.

הלוואי שיכולתי להתמלא ממבט מגבוה,
מהביישנות כחולת-העיניים שלך,
שמילמלה אליי אתמול מחמאות.
הלוואי שהגומות שלך,
המצטיירות בזוויות הלחיים,
היו ממיסות בי מה שהן אמורות.
הלוואי שכשהיית מדבר אליי
דברי חנופה וחלקות לשון,
לא הייתי הוזה מחשבות אסורות.
הלוואי שהיית מתבונן בי מבעד
למבט מצועף ושחור,
שחודר לנימים וקורא בי בלי קול.
הלוואי שלא הייתי כל כך טיפשה -
במקום להתפשר על מעט,
ממשיכה לרצות כלום או הכל.

אתמול בערב, קצת לפני שהחושך ירד
3 ילדים שחורים שיחקו מחבואים.
עמדתי והתבוננתי בהם תוהה
איך בכלל המשחק הזה שרד.
לרגע אחד פתאום כל כך רציתי
להתחבא, ולדעת שיש מי שייחפש.
לומר לך: תעצום עיניים רגע.
מי שעומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי
הוא העומד. ואז להיתפס.
הרגשת? אני יודעת שכן,
כי חלפו בי לרגע צמרמורות.
כמו עטלף במערה, אני צועקת בשקט
שברי מילים כדי לא להיתקל בקירות.