לפעמים

אני אופה עוגיות מלוחות עם גבינה ושומשום
ותולה כביסה רטובה ריחנית
ומורידה אחת יבשה, מקפלת בקפידה
ומניחה בארון - חולצות בערימת החולצות
גופיות בערימת הגופיות
חזיות במגירת החזיות
מגהצת שני זוגות מכנסיים וחצאית אחת
מצחצחת נעליים, מזמזמת שיר ישן, בזיוף נורא.
צופה בסרטים שמותירים רטיבות על הלחיים.
הבכי פורץ עכשיו מכל מבט בזקנה שמתקשה ללכת בשדרה המוריקה מתחת לחלוני,
מכל חתול פצוע שלא מניח להתקרב,
מכל גערה של השכנה בילד תכול העיניים, שראשו מציץ תמיד מהחלון, צופה אל איזה אופק רחוק שרק הוא יכול לראות.
אני מנסה לתקן את הדליפה בכיור, ובוכה כשאני לא מצליחה, שיהיה לאוסף הבכיות.
אני מניחה את מפתח הברגים החלוד במקומו
וקוראת את דוד שחר, שלכבודו אני מפנה מקום חדש בלב, למועקה טרייה.
כבר ארבעה ימים שלא דיברתי. אולי לא אדבר שוב לעולם.