לפני 17 שנים. 27 בנובמבר 2006 בשעה 7:42
כשזה ככה,
רגע לפני שמוותרת על שיווי המשקל ונופלת,
להחבט בקירות מצוקים ולרסק את מה שנשאר
בקרקעית חשוכה ולחה ורוחשת פחדים.
לעצור הכל.
את הדמעות ואת הכעס ואת המולת המחשבות
ואת הנשימה.
הירח מלא ומאיר והעולם סביב במה.
זה חוסר האונים של הגוף שקורס ואין שליטה.
לוותר למציאות או להמשיך בהזייה.