לפעמים

שתיקותיי אינן שלי.
גם הן שייכות לך.
בינינו אוקיינוס מילים שלעולם לא ייאמרו.
מרוב אותיות אינני רואה יותר את פניך היפות כשאני מתבוננת בך ישן במיטתי.
מתחבט ומתפתל כאילו עכביש נקבה לכדה אותך בקוריה, הטוויים בשזירות כאביה במחבואה הקריר והאפל, אי שם בנבכי היער שלך.
אתה ישן עם אקדחך האהוב מתחת לכרית, ואילו אני חושבת על פיגיון בידי. פיגיון קטן עם להב פלדה מהוקצע, שייבתר את גוף הזמן, שנקישותיו נשמעות היטב בחלל הקטן הזה.
הזמן הזה שנוזל בין אצבעותיי, המשרטטות עכשיו בקצותיהן קווי אורך ורוחב על עורך השחום, העוטף במתיחותו את מרקם איבריך הארוכים, במתיקות רכה כל כך ומנוגדת כל כך לכל הקושי שבך, זה הזמן שגוזל אותך ממני.
שוב אתה מתהפך ונע מצד אל צד. גם בשנתך אין לך מנוחה. על מה אתה חולם ולמה גבותייך מתקרבות זו לזו בזעף מתוך שינה?
"פני בעבור מחשבותיך, אדוני".
אני אתן יותר.
לפעמים מתחשק לי לקחת קש, להחדיר לך לאוזן ולשתות לך את המוח בשאיבה. חה 😄 בחיי שאני יוצאת מדעתי לאיטי, ראה לאילו מחשבות אתה מוביל אותי כשאינך נוגע בי.