משויכת ללא אדון

"בבקשה ממך, בבקשה! אני מתחנן שתשפריצי, מתחנן בבקשה! מתחנן, מתחנן מתחנן".

הוא אומר את המילים האלה ואני התייבשתי.

"לא אל תתחנן"

אל תהיה עדין.

אל תתנצל.

אל תבקש רשות.

אל תחזור

אל תשאל אם זה בסדר.

אל תגיד לי, מה שבא לך.

אל תחכה .

אל תעזוב.

אל תרחם.

אל תרפה.

בעצם, גם אל תקשיב לי.

"אל תנסה. עשה או לא עשה, אין לנסות."

יודה- "מלחמת הכוכבים"

"אוהבת שמצליפים בך ילדונת?"

"מעולם לא הצליפו בי דאדי"

לפחות לא מבחירה חשבתי בזמן שהוא מחטט בארון ומוציא שוט עם מקבץ רצועות דקות מעור בצבע שחור, זנבות ככה ראיתי באחד הפוסטים שנכון לקרוא להם וחשבתי שזה מזכיר לי מחזיק מפתחות כאלה שרואים בדוחנים בקניון, אך דיי מאיים לבתולת הצלפות כמוני. "תעמדי ליד הספה ידיים על המשענת ולא לזוז". אני נעמדת במקום ותפקדתי בתנוחת הרצויה. אני רואה אותו דרך ההשתקפות של הטלוויזיה, בוחן אותי היטב. אווירת משחק באוויר ובי יש שובבות שדומה למי שיש יד מנצחת כבר אחרי הפלופ, מסווה את התרגשות ומצפה לחשיפת הקלפים.

"תקשיבי היטב, לחום יש שלושה מצבים: קר, חם ורותח.

קר- אנחנו ממשיכים.

חם- כבר קשה יותר אבל ממשיכים.

רותח- מפסיקים. 

מובן?" 

"כן דאדי" 

קראק הצלפה

זה נשמע יותר כמו סקווש מרוב שהיה חלש.

"כל אחת כזאת את תספרי ותגידי דאדי. 1 דאדי, 2 דאדי, הבנת?"

"1 דאדי" אני עונה בחיוך ויודעת שזו תהיה משימה מאתגרת, לספור 10 חזרות באימון אני לא מצליחה.

סקווש 

"2 דאדי"

סנאפ

"10 דאדי" הוא קצת עדין דאדילה, אולי עדין מדי? 

"איך חום?"

"קר דאדי" על גבול הקפוא.

"מה אומרת ילדונת, סיימנו חימום?"

 "כן דאדי" בוא נראה מה יש לך, אולי סוף סוף יתחיל להיות מעניין. הוא שולף שוט אחר, כולו רצועה אחת עבה ורחבה מחוברת בלופ לידית מסיבית. הכל עשוי מעור טבעי בצבע חום כהה, יוקרתי, איכותי, מרשים ומאיים. מחזיק מפתחות כזה שמקבלים רק אם קונים מזראטי.

קנאק

"16 דאדי" אני מבחינה בו דרך ההשתקפות זומם עלי בחיננות "איך החום?" שואל בסקרנות

"קר דאדי" יותר כמו פושר.

קראק

"29 דאדי" לא לבכות, לא לבכות, לא לבכות! זהו זה מספיק אני לא יכולה לסבול את זה יותר, בפעם הבאה כשהוא שואל אני אומרת לו רותח, מספיק, חדל כל עוד שאני עוד יכולה להתמודד, חוששת ממה שיגיע אולי זה יהיה יותר מדי.

קראק!!!

"34 דאדי!" מגמגמת אחרי הנחת כאב. זו הייתה מכה חדה כואבת בלחי הימנית, שונה מהקודמות הן בעוצמה והן בהרגשה כמעט כמו מקל או משהו דק ונוקשה. רועדת, מתנשפת, משתדלת לא לבכות שמא אפול בבכי וחלילה אזוז. במבט מתחנן אני מרימה אליו את ראשי רואה מבעד להשתקפות שהוא שם, מחכה ליצור איתי לקשר עין.

"תשאל אותי, בבקשה תשאל אותי, בבקשה דאדי תשאל אותי, אני על הסף דאדי אני לא יודעת אם אני יכולה להתמודד יותר, בבקשה תשאל אותי מה החום?. בבקשה זה יותר מדי בשבילי, דאדי זו פעם ראשונה שלי, דאדי אני מרגישה שאני לא עומדת בזה בבקשה תשאל דאדי". קשה לי להתחנן במילים אז את הכל ביקשתי עם העיניים, עם העיניים קל, העיניים אומרות הכל. 

"מה החום?" הוא שמע אותי, הוא הבין, הוא קלט, הוא רואה אותי!. 

"חם דאדי"

קנאק רועש

צווחה... "39 אבא" צפצוף חד באוזנים, הקול שלו מהדהד בחלל המסתובב. הגוף רועד, אני מרגישה הכל אבל לא בשליטה על דבר. אני מנסה להבין מה הוא אומר, כלומר מה הוא דורש ולהגיב מהר.

"איך החום?"

דממה... מורידה את הראש מושפלת.

"מה החום?" בהחלטיות שואל שוב. 

"רותח דאדי"

שתיקה...

"בֶּאֱמֶת?" מחייך אך מופתע ואולי קצת מאוכזב, הוא מביט בשוט בידיו ונראה שאומר לו "באסה ידידי, בדיוק כשהתחיל הכיף". פתאום, מתחשק להמשיך רק לעוד הצלפה אחת. אחת בלחי השמאלית, כי הימנית כואבת מדי. אני רוצה כי הוא כל כך חמוד, אז אני רוצה שהוא יהיה מרוצה. 

"אפשר לבקש משהו דאדי?"

"רשאית" 

"אני רוצה אההה אני צריכה...", מתקנת מהר ומנסה לתרגל הבעת צורך, "אני צריכה עוד פעם אחת, אני מסוגלת לעוד הצלפה אחת דאדי, בא לי שתהיה גאה בי דאדי, עוד מכה אחת בבקשה דאדי" נראה כי התרגול הביא תוצאות!.

דממה ממושכת...

"תעמדי עם הידיים על הקיר" אני מיד מתייצבת.

הוא ניגש וממקם אותי במדויק. 

"נוח לך?"

"כן דאדי"

"בטוחה? כדאי לך שיהיה לך נוח"

"כן דאדי בטוחה" למעשה לא נוח לי בכלל, הידיים נמוכות מדי, כואב לי הגב ...I'm too old 4 this

שוט מחליק בעדינות על הגופי הרוטט. האצבעות שלו מלטפות אותי, השפתיים מנשקות לי את מותן עולות אחרי זה לעורף והוא לוחש; "הסיכון בלבקש משהוא ממני הוא שתקבלי את ההפך הגמור או חמור יותר" מודעת לסכנה, בגלל זה לא ביקשתי הצלפה בלחי הימנית בלבד, ידעתי שבהחלט אקבל בלחי השמאלית הכואבת אז העדפתי להישאר עם הימור שווה לכל צד. שניות עוברות כמו נצח אבל גם כמו ברק. הצפייה אצלי מתגברת, אני דרוכה, מחכה ללא נודע, מחכה גם למה שביקשתי וגם לעונש על הבקשה. תשחררי, תקבלי, תרפי כמו מנטרה מריצה שוב ושוב את המילים בראש. תשחררי, תקבלי, תרפי. 

קראק!

"40 דאדי!" הצלפה חזקה לימנית, הימרתי והפסדתי. באופן מפתיע כבר פחות כאב, קצת נהנתי אפילו לרגע רציתי עוד. ציפיתי לפחות לעוד הצלפה אחת או כמה שיגיעו אז לא זזתי. הוא לקח לי את היד הניח את השוט, ממקם את הראשי בדיוק באמצע, בשקע החזה שלו ומחבק. הצפצוף באוזניים חוזר ומתגבר, הנשימות שלי כבדות וזריזות. הדופק המהיר ואני נעה בקפיצות בזמן, בין המכות שקיבלתי לאלו שקיבלתי ללא זכות הבחירה. הדמעות ממקודם צפות שוב. אחת הצליחה לברוח ועומדת על הריסים, שוקלת לקפוץ אל החופש. בעיינים עצומות אני רואה תמונות וזיכרונות מהעבר. קצב הנשימה מתגבר, ידיי כרוכות סביב גופו, ניצמדות בחוזקה זו אל זו, המחשבות והמציאות מתמזגות, אני פה ושם, שם ופה מחבקת חזק ומתמסרת.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=167768&postid=1444781

"נשימות עמוקות ילדה ולאט לאט, תוציאי ותכניסי" הוא מנחה אותי בקול עמוק, מכיל ומהפנט. אחיזתי בו התהדקה ועוד כמה דמעות נמלטו מהכלא, דוחפות את דמעה הראשונה לצאת ויחד, סוף סוף קופצות לעולם החופשי. כאשר העיניים מתבהרות, הצצתי לעבר השתקפות שלנו וכל הרגשות השתנו ברגע. צבע אדום משך את המבטי לכיוון הישבן. סימנים בכל מני צורות וטקסטורות כיסו אותו עד כדי כך שנראה שלא הולך לעמוד מאחורי שמו ולתת לי להנות לשבת עליו בזמן הקרוב. יחד עם זאת, התמלאתי בגאווה ילדותית ואופוריה משכרת.

עכשיו איך הולכים לים עם הלחיים ככה?

"אם הייתה ספינה של טיפשים, אתה היית רב חובל!" ~ הגשש החיוור~

יכולת להיות לידי, מלקק לי את הפטמות, דוחף את הזין עמוק בגרון אבל ניי! (Nay), אתה מעדיף לאונן עלי. טמבל, לא דפוק אלא טיפש, עם כל האיי קיו הגבוה והאינטליגנציה אתה פשוט אדיוט. אפילו הבחור הזה וולטיר כתב "מי שמרמה במשחק מבלי להרוויח הוא טיפש" רק במבטא צרפתי שזה הרבה יותר מעליב. 

תמוהה בעיניי הסיבה מדוע נתתי לך את גלגל ההגה לספינת הפירטים שלי, לעומד שם להתנוסס מעל כולם ולהחליט את הדרך. בעצם, זה היה הכובע של הרב חובל שתעתע בי לחשוב שאתה ראוי עם כישורים ויכולת. מסתבר, כדי לקבל כובע, כל מה שצריך זה פשוט לא ליפול מעבר לסיפון מספיק זמן עד שאתה הכי ותיק בצוות. על פניו זו משימה פשוטה אמה מה, אחרי כמה פיינטים של רום מזוקק בתור המשכורת היומית, הצוות מתדלדל והופך במהירות בזה אחר זה למזון לדגים, למעשה זה גורם המוות מספר 1 בקרב יורדי הסירות.

ארררגגג! פעם הבאה לתפקיד הקברניט יהיה מבדק קבלה קפדני ביותר, השלב הראשון זה ללכת בקו ישר ומשם נתקדם הלאה. 

כל פעם שאומרים

"תעשי מה שבא לך"

כבר לא בא לי?

I love you like a storm and a fragile boat

I love you like a poison likes an antidote

I love you like a gamble with a losing hand

I love you like a castle built on sinking sand

Crack Crack Crack don't come back

I love you like youth loves time

I love you like a vampire in the day light

I love you like a shadow to the night.

I love you like a wrong that can't be made right

Crack Crack Crack don't come back

Ooh ooh I can't think about anything but you

Ooh ooh That's how I love, love, love you

I love you like a contract with blurred lines

I love you like a journey with warning signs

I love you like a collar with the wrong name

I love you like leather whip in an untrained hand.

Crack Crack Crack don't come back 

הגרסה שלי ל:

מילה מיוחלת

מביאה איתה

גם פחד

וגם תקווה.

***אזהרת טריגר***

זה היה מין ערב כזה עם החברות שתחיל בכוס קפה שהתגלגל לארוחת ערב שהתגלגל לסבב ברים מדויק. האנרגיות בערב הניעו אותי כך שללא טיפת אלכוהול אחת אני מצליחה לעמוד בקצב של כל הראשים המסתובבים סביבי.

כשהחברות הציעו ללכת לבר אפלולי בשעות הבוקר המוקדמות היה לי חשש שהוא יהיה במקום. זה אחד המקומות "שלו" ולי בדרך כלל אין מה לחפש שם. אני לא באמת שותה אלכוהול וסמים כבר שנים לא עשיתי אבל החברה הייתה טובה ותכלס מה הסיכוי שהוא יהיה שם ביום שלישי?. כל נסיעה לבר הלב שלי פועם בחוזק, מפריע לי להתרכז או אפילו לנשום. הגברתי את המוזיקה לווליום הכי גבוה ברכב כדי שלא ישימו לב לחרדה שלי וסגרתי אותה רק כשהגענו לחנית העפר מאחורי הבר האפלולי.

כולנו יורדנו במדרגות לגלות שהמקום מלא באנשים והמוזיקה רועשת. היו כמה כסאות פנויות על הבר כאילו חיכו לנו במיוחד. אחרי סריקה שהוא לא נמצא, הרגשתי בנוח לגשת לבד לשירותים. יש רק תא אחד בכל המקום הגודל הזה... צריכים להיות שירותים נפרדים למי שרק צריך להטיל שתן, תוך כדי המחשבה נפתחה דלת התא מולי ומשם הגיחה דמות, מודגשת בחושך על ידי האורות מהתא הקטן. הגב הגדול ומוכר הגיע אליי, עמד ממש מולי, זה הוא!!! זקוף, גאה, בטוח. כשעינינו נפגשות, אנחנו קופאים במקום, החדר מתרוקן, המוזיקה נעצרת, אנחנו עומדים בחלל ריק, ופתאום הוא כל כך קרוב אליי, הזקן שלו כמעט מדגדג לי באף, אני בעדינות מתעטשת אפצי קטן ועצור.

"היי" אומר לי עם חיוך הזה שלו והעיניים העצובות. לבוש בחולצה לבנה, צבע שכמעט לא רואים עליו אבל גם כל כך מחמיא לו להבדיל מהשחור שמשאיר אותו חיוור. "היי" עניתי, פיזרתי את שפתיי מעט כדי לנשום והוא נישק אותי. הנשיקה נמשכה זמן רב, והרגשתי את ידיו עוטפות את צווארי, מקרבות אותי אליו. הפכתי לנוזל כשהוא חופן את הקימור בגבי, מצמיד ככל הניתן. פוקחת את עייני והודפת אותו אך ללא הצלחה גדולה. הוא חזק, הזזתי אותו רק מעט. הידיים שלי על החזה שלו, אזור החלוציים שלנו נשארו מחוברים אבל השפתיים מספיק פנויות כדי להוציא מהפה במילמול של שיכורה שהרגע לגמה מצוף האלים. "אתה לא תצא מזה בלי שנדבר". "אני רק רוצה שיהיה לך טוב" משיב והוביל אותי לשבת איתו בפינת הבר. שמתי לב שהחברות צופות במתרחש בעין חצי פיקוחית וחצי שיפוטית (כי מה אני מדברת עם הדפוק הזה שוב?). זה משעשע אותי, אני רואה כמה הן אוהבות ואכפת להן. רק שאני כבר ילדה גדולה ויודעת מה אני עושה, שולחת להם קריצת אישור והנהון ראש קל והן מאשרות שקיבלו את המסר, אך ממשיכות לבהות.

אנחנו מדברים על הכל, אני משתפת אותו, הוא מכיל ומלטף אותי בידים הגדולות שלו ובמילים. מאמת כל תחושה שלי ומקשיב לכל מילה. מתנצל ומסביר שהלך כי פחד, שאוהב נורא יותר מאיי פעם אבל היה משהו שהיה חייב לטפל בו קודם. משהו שהיה קלוע אצלו מהעבר ולפני שיכול לתת לי את מה שאני צריכה, היה חייב לסיים את הפרק הזה בחייו ולחזור אליי כאדם חופשי שהתמודד עם השדים והביס אותם עבורי, למען שניינו. המילים שלו מילאו את לבי, מגע ידיו בירכיי מרטיבות לי את התחתונים בכל לחיצה קטנה שהוא מפעיל. המבט שלנו ללא ניתוק מחובר בזרם של אהבה וחושניות. 

"את רוצה לבוא אלי?" שואל

כן, מהנהנת ללא מילים.

אף פעם לא הלכתי למקום שלו, הוא לא הזמין, תמיד הייתה לו סיבה אחרת למה זה לא מסתדר, אז זה שהזמין אותי כבר מעיד הרבה, אולי הוא באמת השתנה?. יוצאנו מהבר האפלולי כאחרון הלקוחות.

הגענו לביתו, דירה ממש נחמדה עם צמחייה שחלקה נראתה כמו ג'ונגל קטן. קומה גבוה וחלונות בשפע. היינו במטבח הוא מזג לי כוס מים, צופה בי מקרוב לוגמת עד הלגימה האחרונה. הוא לקח בעדינות את הכוס מהידי, הניח אותה על השיש, תוך שניות, גם אני מורמת לשם. הוא מוריד לי את החולצה ומתענג על החזה, צובט את הפטמות הבולטות. תוך כדי מזיז את התחתונים הצידה ומענג אותי עם האצבעות. אני נאנחת מתמסרת כמו בובה על היד. הוא מתקרב אלי. "אני אוהב אותך, אני מצטער על הכל". השפתיים שלנו נפגשות בסימפוניה הורמונלית סוחפת. הוא מרים אותי, גונב אותי לחדר השינה המרווח וזרק אותי על המיטה. אנחנו מייצרים מוזיקה שהוא המנצח ששולט בקפידה על המנגינה שהגוף שלי מייצר עבורו. עשינו אהבה באותו לילה ונרדמו זה לצד אל צד זו.

התעוררתי עם חיוך משיינה עמוקה במיוחד. לוקחת לי כמה דקות לפקוח עיינים בניסיון להשהות את הזיכרונות הנעימים שנשארו. התחלתי להזיז את התחת לחפש אותו אבל זה הרגיש שהוא רחוק. הושטתי יד ללטף לו את החזה אבל משהו מגביל לי את התזוזה. פקחתי את עיניי, כבר לא הייתי במיטה שלו, הכל נראה אחרת. היה חושך, לא היו חלונות, הידיים שלי היו כבולות באזיקים המחוברים בשלשלאות לקיר וברגליים מחוברות לבסיס מיטה שמוחזק בבטון. הקירות והתקרה מכוסים בכיסויים שחורים מנטרלי רעשים. יש מיני ווי תלייה מפוזרים, כלוב קטן על הרצפה ועוד פרטים שונים שחומקים ממני.

קראתי בשמו מספר פעמים ולא הייתה תשובה, אז התחלתי לצרוח את נשמתי, קולי נספג בקירות והשקט הסורר כובש את החדר. דלת נפתחה, לא היה ניתן לראות שיש שם פתח בכלל. הוא נכנס לחדר, מושפל ראש, פלג הגוף העליון חשוף, לבוש רק במכנס עור קטן וקולר עבה במיוחד על הצווארו, עליו תלויה טבעת ורצועה משתלשלת לרצפה. הוא מיישר עלי מבט "אני אוהב אותך, אני מצטער הייתי חייב.. את עוד תביני" ודמעות ממלאות לו את העיניים העצובות, דמעות ופחד. הדלת הנסתרת נפתחה שוב, ושלושה גברים יצאו בזה אחר זה, עיניהם היו כשדים, הבעותיהם חלולות ואכזריות. לאחד מהם היה חיוך ערמומי ומתנשא על פניו. הוא הסתכל עליי, הביט בו והוא מיד משפיל מבט, מלמל בלחש "אני מצטער" לוקח כמה צעדים אחורה ונעלם בחושך.

אחד מהם מתקרב אלי, בידו חבל גס "תנשכי" מצווה, "תנשכי את זה, עדיף מלנשוך לעצמך את הלשון" מלפף את החבל כמה פעמים כדי שלא תיצא לי אף מילה. הוא בוחן את גופי הכבול והערום, מתישב על המיטה, מסתכל לי ישר בעיניים אבל פונה אליו. "סחורה טובה סחבת הפעם כלבלב, כדאי לך שהיא תחזיק לנו יותר מחודשיים לא כמו זו שלפני. אחרת אתה יודע מה קורה כשאין לנו חורים זמינים של נקבות". "כן מאסטר" הקול שלו שבור, בוקע מהפינה של החדר. זה עם החיוך הערמומי ניגש למגרה, מוציא משם יורק להבות ומחמם בעזרתו חותם ברזל. "ראשית צריך לסמן אותה" מצהיר. השלישי מדליק מוזיקה חזקה המושמעת ברמקולים גדולים ליד משענת המיטה ושולף את החגורה ממכנסי הג'ינס. הם מתקרבים לכיווני בצעדים גדולים, לוקחים את הזמן. בינתיים אני רק חושבת "ילדה מטומטמת, מגיע לך יותר" וצוללת לתוך המוזיקה הרועשת.

את באה? נגיעה רכה בכתף שלי. אני ברכב, מכבה את הנגן. בעצם עברו רק כמה שניות מאז שחניתי בכביש העפר מחוץ לבר האפלולי. יצאתי מהרכב, הרגליים צועדות מעצמם לכיוון הכניסה וכל כולי מנותקת מהפחד. צועדת אחרי חברותי ואנחנו מתחילות לרדת במדרגות התלולות שמרגישות לי כמו הדרך לאבדון. החברה שמלפני מפספסת צעד ומתגלגלת במורד המדרגות כך שהדבר היחיד שעצר אותה זה הקיר בקצה. כשהיא שוכבת שם, מזכירה לי קצת את ווייל-אי קויוטי בתחתית הצוק כשנכשל במרדף אחרי רוד ראנר המכונה גם "מיפ-מיפ". היא היום כמו חדשה אבל מה אני אגיד לכם?

מזל שיש חברים! כי בזכותה, בסוף בכלל לא נכנסנו לבר האפלולי.

***הערות הכותבת***

כתיבה עוזרת לי לפרק דברים, למצוא מאיפה הדברים מגיעים וללמוד את הדרך שממנה התחושה נובעת בהמון דמיון ומילים. למילים יש כוח להשפיע על המחשבה. הכל נקלט שם למעלה בין אם נרצה או לא נרצה בין אם מציאות או השליה. לעצמי כתבתי נרטיב אחר להמשך לכליאה המתוארת, אחד שנגמר בזה שאני זו שמביסה את השדים שתקפו אותי, בגרסה שלי הם לא פגעו בי גם אם היו מנסים לא היו מצליחים כי לא היה בי פחד רק אומץ, נוכחות, ביטחון ואת כל היכולת והתמיכה כדי לנצח. דאגתי שבגרסה שלי אני מוקפת וחזקה. בחרתי להיות בשליטה ויצרתי לי מציאות אחרת, שתתקבל אצלי כהאמת גם אם לגמרי דמיונית.

"With creation comes disaster with any untrained Master"

~Unknown~

ההורים היו בעלי ציפיות גבוהות, ביקורתיים וממעיטים לפרגן. הוא תמיד הרגיש שצריך להשתדל הרבה כדי לרצות אותם אבל עדיין שום דבר לא באמת עזר, הם מעולם לא יהיו גאים בו בעינייו.

הוא עשה את כל מה שחושב שצריך לעשות, הרוויח כסף, הרבה כסף... כזה שלא צריך לדאוג יותר, בנה בית עם חומות ומצלמות, קישט את גופו בבדים מאותרים בסימלי סטטוס מדומים, שעונים נוצצים ותכשיטים יקרים, סיגל לעצמו תחביבים מרהיבים שיראו שיש לו אופי, שיחשבו שיש לו חיים.

כלום לא עזר הם בקושי זרקו לו חיוך. כשהיה מנסה לקבל את אישורם היה מגיע להשוויץ בכל הישגיו, הם היו נותנים לו לכל היותר מבט בוחן עם מחמאה שיטחית תמיד מלווה בעלבון "יפה יפה אבל לירון יש כבר דוקטורט".

חשב שאם הוא ילך בעקבותיהם אז סוף סוף הם יוקירו בו לכן הוא הפך ליהלומן מומחה באבני חן נדירות ושאף להיות הטוב בעולם, לשם כך היה צריך את היהלום המושלם.

הוא למד והתנסה בהכל! חיפש, קנה ומכר, ליטש ופילש, תמיד חיפש את היהלום הבא. לא בכולן מצא את הקסם המדויק אבל במיומנות כבר ידע לזהות בין ערמת סלעים פשוטות את האבן שכאשר מנפצים אותה, מגלים בתוכה ניצוץ שיכול להביא לו את התהילה.

חדור מוטיבציה ובעל חזון הוא רואה איך היא יכולה להיות בשבילו נוצצת, מבריקה, נקיה, סימטרית ברמה גבוה. מהרגע שהוא מזהה אותה יש לו תמונה ברורה. הוא לא רק מדמיין את איך היא תיראה בסוף, הוא גם חווה כמו סרט נע את כל הדרך לשם. הוא יודע איך היא תגרום לו להרגיש, כמה הוא התפער ממנה, ישאב ממנה גאווה, היא תהפוך אותו למאושר וזה יהיה כל מה שהוא חלם עליו, כל מה שהוא רק רצה. היא תהיה מושלמת. הוא מדמיין כל שלב ושלב, איך בכל שכבה של לכלוך שיורד הוא מגלה כמה היא זו האחת. שכל הנתונים שלה נמצאים בדיוק למה שהוא צריך, שתהיה לו להוכחה בתור היהלומן הטוב בעולם.

כשהוא מאתר את אותה האבן המחוספסת, לעיתים היא נמצאת במרחב הפרטי שאינו שייך אליו. הוא פורץ, מטפס מעבר לגדר. "את שלי, חצי שנה מהיום את היהלום הכי יפה בעולם" אומר בבטחון ואוסף את האבן המחוספסת. מביא אותה לבית המלאכה החדשני שלו ומתחיל לעבוד. מכה פה, חותך שם, חופר ובודק, מחכה שהאידאל יתממש אבל כל פעם זה אותו הסיפור. הוא מוריד שיכבה וזה לא מדויק, לא מה שהוא דמיין. מתעקש, ממשיך לנסות לעצב אותה על פי רוחו, עוד סיבוב במכונה, אולי עוד ליטוש? אבל זה לא עוזר. יש לו ביד יהלום מהמם, יפה, מובחר רק שאותו זה משעמם, זה לא מספיק כי הוא לא מרגיש דבר.

זורק את האבן החן המוגמרת בתוך הפח, היא לא שווה כלום, כמו האחרות היא לא גורמת לי להרגיש אהבה, היא לא זאת, אני צריך אחרת, היא לא שווה אפילו לא למכירה". הוא לא כואב על הזמן שעבר או על ההשקעה הרי זו לא מה שרצה, לא לזה הוא ציפה.

ככה עוברים השנים ואף יהלום לא משתווה לפנטזיה המשוייכת אליה עוד בהתחלה. משאיר אחריו ערמה של יהלומים מלוטשים בקפידה, זרוקים בזבל סתם ככה ללא כל מטרה.

ההורים כבר מזמן אינם, גם לא הכסף. את הבית הוא הפסיד, את התכשיטים מכר, בבגדים יש חורים אולם כבר לא אכפת לו. הוא נותר לבדו בלי כלום רק עם החלום על היהלום המושלם.