ככה מתגלגלת איתך חצי שנה שבה אני מלקקת את הצלקות שלי לבד, מסתירה ממך את הפצע המתרחב במקביל האחיזה שלך בי מתחזקת. אתה איתי בכל מקום בעיקר כשאנחנו לא יחד, הקול שלך מנחה אותי ופלאשבקים מהמפגשים שלנו מציפים אותי עד שרק את זה אני רואה.
הביקורים שלך אצלי במרפסת שכבר מזמן לא לבנה נהיים תקופים יותר. אני מקבלת ממך זמן ונותנת מעצמי את כל כולי לך. משחקת עם הקוצים שאתה מביא איתך כשאתה נכנס (אוי כשאתה נכנס) אני מתעלמת לחלוטין מהרטיבות והסירחון שאתה מביא איתך אלי. מחבקת חזק מחפשת את המבט שלך רוכן מעלי, בתנועת אצבע אתה מסמן לי לאן, אני מיד יורדת על הבירכים, לא לפני שאתה במיומנות שם כרית כדי שיהיה לי נעים בברכיים וגם הלב שלי נמס.
אתה מרים לי את הידיים ומוריד את החולצה הקטנה שעלי (אם בכלל אפשר לקרוא לפיסת בד הזאת חולצה) וחושף את שדי העטופים בכמה רצועות עור דקיקות האחוזים בתחרה שקופה. אתה מחייך אלי ובלי מילים אתה מבין שחכתי לך, שזה הכל רק בשבילך. מלטף לי את הראש ואני עוצמת עיניים מגרגרת מעונג. "את מדהימה" מוסיף ואז שולף את הזין שלך, אני מלקקת בהתלהבות מאופקת שיהיה לך נעים ולי שיהיה עוד זמן לפני שנגמר. אתה מכניס לי אותו לגרון עד שיורדות לי מספיק דמעות כדי שאתה יכול לנגב אותם בעצמך.
אתה מוביל אותי לחדר המיטות, זורק אותי על המיטה. "אני רעב" אתה מצהיר במין קדמונית, מפשק לי את הרגליים, מתביית על הטרף בחדות, תוקף ישר במטרה גורם לי להתפתל כמו חיה הפצועה שאני. מענג ומתענג על כל פינה שנמצאת לי בין הירכיים בולע בתשוקה את המיצים שיוצאים לי בזכותך. ברגע הזה אני מרגישה כך כך נאהבת, כל כך חשובה, כל כך חשופה אני מתפנקת על כל זרם חשמל שעובר דרכי עד שאני כבר לא יכולה וגומרת.
אתה מתרומם אלי, מהדק את היד על הגרון ומנשק לי את השפתיים. אנחנו מתכרבלים נרדמים יחד, אני על החזה שלך ואתה עוטף אותי כל הלילה. ישנתי כל כך טוב בלילה הזה שלא הבחנתי שהוא קם מהמיטה להכין לי קפה.
מחויך שטעים לי הוא מביט עלי במבט אחר, חדש ושואל האם אני מעוניינת שהוא יעביר איתי לילות נוספים? רואה אותי מבולבלת ומרחיב שכיף לו שאני בחיים שלו והוא רוצה מזה עוד.
בדילוגים וזנב מורם אני רצה אליך, מחבקת אותך, מנשקת אותך ומשתחררות מהפה מילים חדשות "דאדי... אני אהיה הכי מאושרת בעולם".
מאותו יום עברו חודשיים, חודשיים שלא ביקרת אותי אפילו לא פעם אחת, חודשיים של בלבול, חודשיים של ניתוק, חודשיים שאני לא ישנה, לא אוכלת, לא מצליחה לחשוב. חודשיים שמובילות אותי לחפש משהו להעביר את הכאב החדש והישן, כאב שמוביל אותי לכלוב עמוק בתוך העולם הזה שלך.
"הסקרנות הרגה את החתול אך הסיפוק החזיר אותו חזרה" הלוואי שהסיפור שלי היה נגמר ככה.
