המפגש עם המילה "תהליך" מופיעה אצלי הרבה במהלך החיים כל פעם פוגעת קצת אחרת.
בין המפגשים הראשונים שלי עם המילה היה בשיעור אומנות בבית הספר היסודי. בתום שיעור על תאורית הצבעים ויישום שלו בצבעי מים, ניגשתי גאה ונרגשת ביצירה שלי למורה כדי להציג לה אותה בגאווה. מורות לאומנות יש וויב מיוחד, ניתן לזהות מורה לאומנות מקילומטרים: שיער פרוע, חיוך רחב וקצת שבור, משהו מרחף בעיינים שמשטלת על כל הגוף בתנועות נוירוטיות קלות. היא הסתכלה על היצירה שלי בוחנת ביסודיות, נראת שלא מתרשמת אך שמה לב להתלהבות כמעט הבלתי המרוסנת שלי, שואלת אותי "ממה את נהנת יותר, מהתהליך או התוצאה?" בלי לחשוב אפילו לרגע, כמו ילדה ביסודי עניתי, "התוצאה! כיף לראות את מה שיצרתי" היא הושיטה לי את הציור באכזבה מזלזלת וזרקה משפט שחרוט לי בזכרון לכל החיים "את לעולם לא תהיה אומנית, אומנים נהנים מהדרך לא מהתוצאה" הרגשתי מרוסקת, הנחתי את הציור ליד הצבעים עזבתי את השיעור ובייתר השנה למדתי אצלה בעיקר על איך להבריז ולהפריע בכיתה.
בשליטה, כפי שאני רואה את זה עכשיו, יש אין ספור תהליכים. למשל תהליך של בדיקת גבולות (לא אלו שרשומים בפרופיל, אלו חקוקים בסלע ואין מה לבדוק) גבול מתחיל מהרתיעה לדבר, למשל אצלי בליעת זרע. גבול שמוצב בהתחלה מתוך הגנה על אסתטיקה וברירנות הפרט, כאשר אלו ירדו מהמשמר הופכת הרתיעה לרצון.
ברצון, יש את זכות (מטלת) הבחירה. זו תקופה לבדוק את המים, לשלוק בהנאה ולהתפנק על כל טיפה. אם פתאום הטעם משתנה, עדיין יש את היכולת להציב גבולות מחדש או לגמרי לבחור לא לטבול במים יותר, הרצון יכול פשוט להעלם. האתגר הוא להפוך את הרצון לצורך.
צרוך למצוץ, לבלוע, להיזרע (פעם שנאתי את המונח הזה, להיזרע, להזריע, מוזרעת, נשמע כל כך גס ומכוער). צורך הוא שם, גם אם ננסה להטביע אותו הוא תמיד יצוף למעלה. תמיד יישאר איזו בליטה שמורגשת 24 שעות ביממה או פיקסאציה למשהו שחסר וטעם מתמשך בעוד ועוד. הצורך כבר לא נתון בשליטינו והוא פשוט קיים.
אני מוצאת את עצמי ניהנת בתהליך חקירת הסקרנות שלי בBDSM. לומדת "שצריך לעצור, להיות מודעים ואז למצוא את הטוב בכל דבר שקורה וככה נהנים מהתהליך"- נכון מאיי פעם.
אגב לא הרמתי צבעים מאז, אומנם אומנות אני מייצרת כל הזמן.
