"מה שמפחיד אותנו הוא לא המציאות, אלא המציאות כפי שהיא נתפסת במוחנו." ~אפיקטטוס.
מהפגישה הזו חששתי במיוחד, ידעתי כאשר ניפגש, הגוף שלי ישדר את כל הסודות החוצה. אהיה מוכרחה לשתף על כל מה שעשיתי לא נכון מאז הפעם האחרונה שהתראינו ולספר איך לדעתי נכשלתי במשימה. גייסתי כישורי משחק והגעתי מוכנה עם נאומים מתורגלים היטב ומצויידת בתוכנית פעולה מפורטת כולל תרשימים על מה ואיך אספר במקום האמת.
כל החזרות וההכנות היו לשווא, רק התחלתי לדקלם את הפתיח וקיבלתי הצלפה. לא ציפיתי לה, אפילו לא ראיתי את השוט. עוד אחת ועוד אחת עד שזה יצא ממני. סיפרתי הכל בבושה גדולה, בשפיטה עצמית בלתי מתפשרת. בכיתי, צעקתי מתוסכלת מעצמי, מהבחירות והמעשים שלי, משחררת הכל בין הלקאה להלקאה.
בתזמון מושלם בדיוק לפני שנגמר הזמן שהקצבת מראש, הנחת את השוט והרמת חיוך.
"פעלת יפה, כל הכבוד"
הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני אצל הפסיכולוג ולהילחם בכל הכוח ולא לענות ב-"תודה דאדי".