ההורים היו בעלי ציפיות גבוהות, ביקורתיים וממעיטים לפרגן. הוא תמיד הרגיש שצריך להשתדל הרבה כדי לרצות אותם אבל עדיין שום דבר לא באמת עזר, הם מעולם לא יהיו גאים בו בעינייו.
הוא עשה את כל מה שחושב שצריך לעשות, הרוויח כסף, הרבה כסף... כזה שלא צריך לדאוג יותר, בנה בית עם חומות ומצלמות, קישט את גופו בבדים מאותרים בסימלי סטטוס מדומים, שעונים נוצצים ותכשיטים יקרים, סיגל לעצמו תחביבים מרהיבים שיראו שיש לו אופי, שיחשבו שיש לו חיים.
כלום לא עזר הם בקושי זרקו לו חיוך. כשהיה מנסה לקבל את אישורם היה מגיע להשוויץ בכל הישגיו, הם היו נותנים לו לכל היותר מבט בוחן עם מחמאה שיטחית תמיד מלווה בעלבון "יפה יפה אבל לירון יש כבר דוקטורט".
חשב שאם הוא ילך בעקבותיהם אז סוף סוף הם יוקירו בו לכן הוא הפך ליהלומן מומחה באבני חן נדירות ושאף להיות הטוב בעולם, לשם כך היה צריך את היהלום המושלם.
הוא למד והתנסה בהכל! חיפש, קנה ומכר, ליטש ופילש, תמיד חיפש את היהלום הבא. לא בכולן מצא את הקסם המדויק אבל במיומנות כבר ידע לזהות בין ערמת סלעים פשוטות את האבן שכאשר מנפצים אותה, מגלים בתוכה ניצוץ שיכול להביא לו את התהילה.
חדור מוטיבציה ובעל חזון הוא רואה איך היא יכולה להיות בשבילו נוצצת, מבריקה, נקיה, סימטרית ברמה גבוה. מהרגע שהוא מזהה אותה יש לו תמונה ברורה. הוא לא רק מדמיין את איך היא תיראה בסוף, הוא גם חווה כמו סרט נע את כל הדרך לשם. הוא יודע איך היא תגרום לו להרגיש, כמה הוא התפער ממנה, ישאב ממנה גאווה, היא תהפוך אותו למאושר וזה יהיה כל מה שהוא חלם עליו, כל מה שהוא רק רצה. היא תהיה מושלמת. הוא מדמיין כל שלב ושלב, איך בכל שכבה של לכלוך שיורד הוא מגלה כמה היא זו האחת. שכל הנתונים שלה נמצאים בדיוק למה שהוא צריך, שתהיה לו להוכחה בתור היהלומן הטוב בעולם.
כשהוא מאתר את אותה האבן המחוספסת, לעיתים היא נמצאת במרחב הפרטי שאינו שייך אליו. הוא פורץ, מטפס מעבר לגדר. "את שלי, חצי שנה מהיום את היהלום הכי יפה בעולם" אומר בבטחון ואוסף את האבן המחוספסת. מביא אותה לבית המלאכה החדשני שלו ומתחיל לעבוד. מכה פה, חותך שם, חופר ובודק, מחכה שהאידאל יתממש אבל כל פעם זה אותו הסיפור. הוא מוריד שיכבה וזה לא מדויק, לא מה שהוא דמיין. מתעקש, ממשיך לנסות לעצב אותה על פי רוחו, עוד סיבוב במכונה, אולי עוד ליטוש? אבל זה לא עוזר. יש לו ביד יהלום מהמם, יפה, מובחר רק שאותו זה משעמם, זה לא מספיק כי הוא לא מרגיש דבר.
זורק את האבן החן המוגמרת בתוך הפח, היא לא שווה כלום, כמו האחרות היא לא גורמת לי להרגיש אהבה, היא לא זאת, אני צריך אחרת, היא לא שווה אפילו לא למכירה". הוא לא כואב על הזמן שעבר או על ההשקעה הרי זו לא מה שרצה, לא לזה הוא ציפה.
ככה עוברים השנים ואף יהלום לא משתווה לפנטזיה המשוייכת אליה עוד בהתחלה. משאיר אחריו ערמה של יהלומים מלוטשים בקפידה, זרוקים בזבל סתם ככה ללא כל מטרה.
ההורים כבר מזמן אינם, גם לא הכסף. את הבית הוא הפסיד, את התכשיטים מכר, בבגדים יש חורים אולם כבר לא אכפת לו. הוא נותר לבדו בלי כלום רק עם החלום על היהלום המושלם.
