משויכת ללא אדון

***אזהרת טריגר***

זה היה מין ערב כזה עם החברות שתחיל בכוס קפה שהתגלגל לארוחת ערב שהתגלגל לסבב ברים מדויק. האנרגיות בערב הניעו אותי כך שללא טיפת אלכוהול אחת אני מצליחה לעמוד בקצב של כל הראשים המסתובבים סביבי.

כשהחברות הציעו ללכת לבר אפלולי בשעות הבוקר המוקדמות היה לי חשש שהוא יהיה במקום. זה אחד המקומות "שלו" ולי בדרך כלל אין מה לחפש שם. אני לא באמת שותה אלכוהול וסמים כבר שנים לא עשיתי אבל החברה הייתה טובה ותכלס מה הסיכוי שהוא יהיה שם ביום שלישי?. כל נסיעה לבר הלב שלי פועם בחוזק, מפריע לי להתרכז או אפילו לנשום. הגברתי את המוזיקה לווליום הכי גבוה ברכב כדי שלא ישימו לב לחרדה שלי וסגרתי אותה רק כשהגענו לחנית העפר מאחורי הבר האפלולי.

כולנו יורדנו במדרגות לגלות שהמקום מלא באנשים והמוזיקה רועשת. היו כמה כסאות פנויות על הבר כאילו חיכו לנו במיוחד. אחרי סריקה שהוא לא נמצא, הרגשתי בנוח לגשת לבד לשירותים. יש רק תא אחד בכל המקום הגודל הזה... צריכים להיות שירותים נפרדים למי שרק צריך להטיל שתן, תוך כדי המחשבה נפתחה דלת התא מולי ומשם הגיחה דמות, מודגשת בחושך על ידי האורות מהתא הקטן. הגב הגדול ומוכר הגיע אליי, עמד ממש מולי, זה הוא!!! זקוף, גאה, בטוח. כשעינינו נפגשות, אנחנו קופאים במקום, החדר מתרוקן, המוזיקה נעצרת, אנחנו עומדים בחלל ריק, ופתאום הוא כל כך קרוב אליי, הזקן שלו כמעט מדגדג לי באף, אני בעדינות מתעטשת אפצי קטן ועצור.

"היי" אומר לי עם חיוך הזה שלו והעיניים העצובות. לבוש בחולצה לבנה, צבע שכמעט לא רואים עליו אבל גם כל כך מחמיא לו להבדיל מהשחור שמשאיר אותו חיוור. "היי" עניתי, פיזרתי את שפתיי מעט כדי לנשום והוא נישק אותי. הנשיקה נמשכה זמן רב, והרגשתי את ידיו עוטפות את צווארי, מקרבות אותי אליו. הפכתי לנוזל כשהוא חופן את הקימור בגבי, מצמיד ככל הניתן. פוקחת את עייני והודפת אותו אך ללא הצלחה גדולה. הוא חזק, הזזתי אותו רק מעט. הידיים שלי על החזה שלו, אזור החלוציים שלנו נשארו מחוברים אבל השפתיים מספיק פנויות כדי להוציא מהפה במילמול של שיכורה שהרגע לגמה מצוף האלים. "אתה לא תצא מזה בלי שנדבר". "אני רק רוצה שיהיה לך טוב" משיב והוביל אותי לשבת איתו בפינת הבר. שמתי לב שהחברות צופות במתרחש בעין חצי פיקוחית וחצי שיפוטית (כי מה אני מדברת עם הדפוק הזה שוב?). זה משעשע אותי, אני רואה כמה הן אוהבות ואכפת להן. רק שאני כבר ילדה גדולה ויודעת מה אני עושה, שולחת להם קריצת אישור והנהון ראש קל והן מאשרות שקיבלו את המסר, אך ממשיכות לבהות.

אנחנו מדברים על הכל, אני משתפת אותו, הוא מכיל ומלטף אותי בידים הגדולות שלו ובמילים. מאמת כל תחושה שלי ומקשיב לכל מילה. מתנצל ומסביר שהלך כי פחד, שאוהב נורא יותר מאיי פעם אבל היה משהו שהיה חייב לטפל בו קודם. משהו שהיה קלוע אצלו מהעבר ולפני שיכול לתת לי את מה שאני צריכה, היה חייב לסיים את הפרק הזה בחייו ולחזור אליי כאדם חופשי שהתמודד עם השדים והביס אותם עבורי, למען שניינו. המילים שלו מילאו את לבי, מגע ידיו בירכיי מרטיבות לי את התחתונים בכל לחיצה קטנה שהוא מפעיל. המבט שלנו ללא ניתוק מחובר בזרם של אהבה וחושניות. 

"את רוצה לבוא אלי?" שואל

כן, מהנהנת ללא מילים.

אף פעם לא הלכתי למקום שלו, הוא לא הזמין, תמיד הייתה לו סיבה אחרת למה זה לא מסתדר, אז זה שהזמין אותי כבר מעיד הרבה, אולי הוא באמת השתנה?. יוצאנו מהבר האפלולי כאחרון הלקוחות.

הגענו לביתו, דירה ממש נחמדה עם צמחייה שחלקה נראתה כמו ג'ונגל קטן. קומה גבוה וחלונות בשפע. היינו במטבח הוא מזג לי כוס מים, צופה בי מקרוב לוגמת עד הלגימה האחרונה. הוא לקח בעדינות את הכוס מהידי, הניח אותה על השיש, תוך שניות, גם אני מורמת לשם. הוא מוריד לי את החולצה ומתענג על החזה, צובט את הפטמות הבולטות. תוך כדי מזיז את התחתונים הצידה ומענג אותי עם האצבעות. אני נאנחת מתמסרת כמו בובה על היד. הוא מתקרב אלי. "אני אוהב אותך, אני מצטער על הכל". השפתיים שלנו נפגשות בסימפוניה הורמונלית סוחפת. הוא מרים אותי, גונב אותי לחדר השינה המרווח וזרק אותי על המיטה. אנחנו מייצרים מוזיקה שהוא המנצח ששולט בקפידה על המנגינה שהגוף שלי מייצר עבורו. עשינו אהבה באותו לילה ונרדמו זה לצד אל צד זו.

התעוררתי עם חיוך משיינה עמוקה במיוחד. לוקחת לי כמה דקות לפקוח עיינים בניסיון להשהות את הזיכרונות הנעימים שנשארו. התחלתי להזיז את התחת לחפש אותו אבל זה הרגיש שהוא רחוק. הושטתי יד ללטף לו את החזה אבל משהו מגביל לי את התזוזה. פקחתי את עיניי, כבר לא הייתי במיטה שלו, הכל נראה אחרת. היה חושך, לא היו חלונות, הידיים שלי היו כבולות באזיקים המחוברים בשלשלאות לקיר וברגליים מחוברות לבסיס מיטה שמוחזק בבטון. הקירות והתקרה מכוסים בכיסויים שחורים מנטרלי רעשים. יש מיני ווי תלייה מפוזרים, כלוב קטן על הרצפה ועוד פרטים שונים שחומקים ממני.

קראתי בשמו מספר פעמים ולא הייתה תשובה, אז התחלתי לצרוח את נשמתי, קולי נספג בקירות והשקט הסורר כובש את החדר. דלת נפתחה, לא היה ניתן לראות שיש שם פתח בכלל. הוא נכנס לחדר, מושפל ראש, פלג הגוף העליון חשוף, לבוש רק במכנס עור קטן וקולר עבה במיוחד על הצווארו, עליו תלויה טבעת ורצועה משתלשלת לרצפה. הוא מיישר עלי מבט "אני אוהב אותך, אני מצטער הייתי חייב.. את עוד תביני" ודמעות ממלאות לו את העיניים העצובות, דמעות ופחד. הדלת הנסתרת נפתחה שוב, ושלושה גברים יצאו בזה אחר זה, עיניהם היו כשדים, הבעותיהם חלולות ואכזריות. לאחד מהם היה חיוך ערמומי ומתנשא על פניו. הוא הסתכל עליי, הביט בו והוא מיד משפיל מבט, מלמל בלחש "אני מצטער" לוקח כמה צעדים אחורה ונעלם בחושך.

אחד מהם מתקרב אלי, בידו חבל גס "תנשכי" מצווה, "תנשכי את זה, עדיף מלנשוך לעצמך את הלשון" מלפף את החבל כמה פעמים כדי שלא תיצא לי אף מילה. הוא בוחן את גופי הכבול והערום, מתישב על המיטה, מסתכל לי ישר בעיניים אבל פונה אליו. "סחורה טובה סחבת הפעם כלבלב, כדאי לך שהיא תחזיק לנו יותר מחודשיים לא כמו זו שלפני. אחרת אתה יודע מה קורה כשאין לנו חורים זמינים של נקבות". "כן מאסטר" הקול שלו שבור, בוקע מהפינה של החדר. זה עם החיוך הערמומי ניגש למגרה, מוציא משם יורק להבות ומחמם בעזרתו חותם ברזל. "ראשית צריך לסמן אותה" מצהיר. השלישי מדליק מוזיקה חזקה המושמעת ברמקולים גדולים ליד משענת המיטה ושולף את החגורה ממכנסי הג'ינס. הם מתקרבים לכיווני בצעדים גדולים, לוקחים את הזמן. בינתיים אני רק חושבת "ילדה מטומטמת, מגיע לך יותר" וצוללת לתוך המוזיקה הרועשת.

את באה? נגיעה רכה בכתף שלי. אני ברכב, מכבה את הנגן. בעצם עברו רק כמה שניות מאז שחניתי בכביש העפר מחוץ לבר האפלולי. יצאתי מהרכב, הרגליים צועדות מעצמם לכיוון הכניסה וכל כולי מנותקת מהפחד. צועדת אחרי חברותי ואנחנו מתחילות לרדת במדרגות התלולות שמרגישות לי כמו הדרך לאבדון. החברה שמלפני מפספסת צעד ומתגלגלת במורד המדרגות כך שהדבר היחיד שעצר אותה זה הקיר בקצה. כשהיא שוכבת שם, מזכירה לי קצת את ווייל-אי קויוטי בתחתית הצוק כשנכשל במרדף אחרי רוד ראנר המכונה גם "מיפ-מיפ". היא היום כמו חדשה אבל מה אני אגיד לכם?

מזל שיש חברים! כי בזכותה, בסוף בכלל לא נכנסנו לבר האפלולי.

***הערות הכותבת***

כתיבה עוזרת לי לפרק דברים, למצוא מאיפה הדברים מגיעים וללמוד את הדרך שממנה התחושה נובעת בהמון דמיון ומילים. למילים יש כוח להשפיע על המחשבה. הכל נקלט שם למעלה בין אם נרצה או לא נרצה בין אם מציאות או השליה. לעצמי כתבתי נרטיב אחר להמשך לכליאה המתוארת, אחד שנגמר בזה שאני זו שמביסה את השדים שתקפו אותי, בגרסה שלי הם לא פגעו בי גם אם היו מנסים לא היו מצליחים כי לא היה בי פחד רק אומץ, נוכחות, ביטחון ואת כל היכולת והתמיכה כדי לנצח. דאגתי שבגרסה שלי אני מוקפת וחזקה. בחרתי להיות בשליטה ויצרתי לי מציאות אחרת, שתתקבל אצלי כהאמת גם אם לגמרי דמיונית.