אפרוחית.

טעונה. ברור שאני טעונה. מהציפיה, מכל השיחות הקטנות ששתלו רעיונות שמרחפים לי בראש כשאני נכנסת למצב התודעה גל שקט ששמור לנהיגה ולפיסול. חלונות פתוחים ומחשבות מלוכלכות. טעונה בגלל החיזבאללה שיורים כל יום בדיוק בשעה ששמרתי לעצמי לפרוק את המילים ששתלת בלילה שצמחו לזמזום שרק הולך מתגבר כשאני יורדת מההר ועולה על כביש החוף. 45 דקות, זה המון זמן. טעונה מהשבוע הזה שהיה רווי בקפיצות ואסימונים והפנמות קטנות, מזה שהצלחתי לשתף אותך בחלקן. מזה שאני מנסה באמת. לא סיפרתי לך אבל כל פעם שזה קורה, לופ של חרדה של מגננה מתגלגל לאסימון שמתגלגל לפעולה ושיתוף הגוף שלי מתגמל אותי בזרמים נעימים. טעונה כי הרשיתי לעצמי להרגיש בכתיבה, גם אם לכמה רגעים. עמדתי בשדה התודעה עם הרגל מעל המוקש ולא רעדתי. זתומרת, רעדתי אבל לא מפחד. טעונה מלקרוא איתך ספר, מלרצות לחלוק, מלפנות אלייך בנימוס שקט, כמעט בלשון פנייה. בפעם הראשונה, מאז. כי סיפרתי לך עוד קצת ממני, כי זה אומר להיות פגיעה ולהרגיש קצת קטנה וזה גורם לי לרצות להתחפר עם הראש בחיבוק ולנשום. כי לא נגעתי בכלל ועדיין הגוף שלי רקד כשהוא דמיין את האצבע שלך מחליקה בתוכי כל כך לאט כשהייתי מתחת לשמיכה וככל שזה התחזק, כתבתי יותר בנימוס. וככל שכתבתי יותר בנימוס זה התחזק. ועדיין לא נגעתי. טעונה מהירח ומהאוויר הנעים של תחילת הסתיו כשאני יוצאת מהרכב, פונה לרחוב שמוביל לבניין, עולה במדרגות ודופקת בדלת. כשאתה פותח אני שוכחת לרגע הכל ושוקעת בך לחיבוק. "התגעגעתי" אני מציצה בחיוך משקע הצוואר שלך לבדוק אם גם אתה כשהשפתיים שלך מוצאות את שלי וכל המחשבות עוברות בי כמו פלאשבק סינמטי ברוורס. פאק. רואה עלייך שאתה רואה עליי וזה מאוד לא עוזר לי לנשום "מה קרה?" כאילו שזה הכי חמוד בעולם, שאני מתפרקת ככה. אוויר, מילים. נו. כל מה שיוצא לי זה "חיכיתי" חצי בלחישה. כמעט מצחיק שהתרברבתי דווקא על הדיבור, חתיכת פאק באמינות. נשבעת שידעתי לחבר מילים פעם, כשלא הייתי צריכה לפענח איך אני עוצרת את עצמי מלהתחנן לעוד לפני שאמרנו שתי מילים. "מעולה..." החיוך שלך שולח את הלב שלי לסלטה קטנה של 50/50 ציפיה וחשש "תאלצי לחכות עוד קצת..." 

...

¹ יָרֵחַ [תנ]

סֵטָלִייט; כוכב לוַואי של כוכב לֶכת כָּלשהוּ. חשוב תפקידו של הירח כמורה הזמן. מחזור הירח שימש בסיס לחודש העברי.

² יֶרַח [תנ]

חודֶש, הזמן שממולד היָרח למולָד הבא.

‏(נובמבר 23)

פגשתי חתול וחתולה

הם קוראים לי אפרוחית

אנחנו מגששים, משחקים בזהירות

חתולים ואפרוח

וזה חמוד כמו שזה נשמע :)

העניין עם חתולים 

שמשחק הוא תמיד גם ציד.

הבוקר התעוררתי עם המחשבה על הרגע הזה,

השיניים ננעצות, האוויר משתחרר בנשיפה אחת ארוכה -

והטרף נרפה, נכנע.

‏ומה שאני לא יכולה להרשות לעצמי

לרצות במציאות - להכנע.

פתאום כל כך מפתה

שאין לי אוויר,

כאילו כבר נתפסתי.

אי אפשר להחזיק הכל בו זמנית 

ונעים להיות מסוגלת להודות

כמה שהייתי רוצה פשוט לשחרר

את כל האוויר שעצור בריאות

ולהרפות.

(נשיפה)

(אוגוסט 24)

אחרי פורים, ל"ג בעומר תמיד היה החג האהוב עליי. גדלתי בין אתרי בנייה וההתרגשות הייתה מתחילה עוד בשלב ההכנות כשהילד שהרגיש הכי פושטק היה "משאיל" עגלה מהסופר השכונתי והיינו יוצאים כולם למסע קצת מסוכן בין גדרות וברזלים לחפש חומר בערה. תמיד אהבתי כשקצת מסוכן. 

שבוע וכמה זריקות טטנוס מאוחר יותר, גפרור מוצמד לפירמידה מושלמת שהגדולים בנו כל אחר הצהריים ואחרי כמה סבבים של "עוד עיתונים כאן, נו!" עשן שהופך לאש שהופכת שבוע של הכנות לבוהק מהפנט שרוקד את הגלם למשהו אחר. אני אוהבת אש. 

כשהייתי קטנה (יותר) הייתי מדליקה גפרורים ומחזיקה אותם עד שכמעט נשרפות האצבעות. אולי לא כמעט. מאז שידעתי לקרוא בלבלה אותה האזהרה: הרחק מאש! אז הייתי מדליקה גפרור ואז מקרבת אליו גפרור שני, לאט, עד שהלהבה הייתה קופצת והופכת אותם לרגע, לאחד. אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות, בטח לא כשזה מבלבל. 

(האזהרה השנייה - הרחק מהישג ידם של ילדים, דווקא הגיונית מאוד כי) פעם עשיתי מדורה באמצע החדר. קניתי בדמי הכיס אריזה של קופסאות גפרורים, פיניתי את כל הרצפה, ערמתי את הגפרורים בפירמידה מושלמת כמו הגדולים בל"ג בעומר וקירבתי לתחתית הערימה לאט לאט, גפרור בוער. 

זה היה מאוד יפה, לשלוש דקות. ההכנות שלי, איכשהו, עבדו. הלהבה באמת לא הלכה לשום מקום מעבר לערימה אבל כמו תמיד, בהתלהבות להתחיל שכחתי כמה פרטים שנראו פחות משמעותיים באותו רגע כמו למשל איך עובד עשן ושההורים שלי בבית. הם היו כל כך מופתעים שלקח להם כמעט חצי שעה לכעוס.

שבועות אחר כך עוד היה לי כתם שחור על התקרה. בשביל האנרכיסטית הקטנה זה היה שווה את זה. מכה ניצחת על החוקים הלא ברורים של העולם. אין שום הגיון בלהרחיק גפרורים מאש. ההורים שלי לא העריכו את הניסוי הפילוסופי וקנו עותק של הספר "יפתח המלוכלך" ילדי שנות השמונים כבר יודעים לאן זה הולך.

אז הרחקתי את הגפרורים מאש. ואת עצמי מגפרורים. ומעצמי. הרבה אחרי הגיל שעל פי האזהרה השנייה היה צריך להרחיק את הגפרורים ממני. וקראתי לעצמי אדמה אבל כמו שהיא נוטה לעשות אחרי שנים של שקט מדומה, האדמה רעדה. וכשהתחלתי, בערך לפני שנה, לבנות את עצמי מחדש, לא עמוק מאוד מתחת לאדמה גיליתי לבה.

פיסלתי סוג של דיוקן עצמי וקראתי לו "העול של הגוף" כי מה הלבה הזאת עכשיו, אני מנסה לבנות ואש זה מסוכן ועכשיו באמת יש לי שני חתולים וזה דומה מדי לספר אבל זה לא כיבה אותה ובזכות האש ולא למרות, הפסל ההוא הוא עדיין אחד האהובים עליי. בניגוד לרוב הפסלים שלי, הוא בבית במקום של כבוד בחדר השינה. כי ככה.

ויש לי קצת כתם שחור, או כמה, על התקרה של הלב. אבל הייתם צריכים לראות את הרגע שהלהבה קפצה ורקדה את הגלם למשהו אחר. זה היה שווה את זה.

אבל כשכתבתי למשוררת השבוע בשיחה אחרת בנושא אחר לגמרי: "מותר לך לכעוס" האסימון היה כל כך כבד ששמעו אותו גם בשנת 1990 בקריות והכל קצת התערבב וכשכעסתי פתאום גם האנריכסטית הקטנה כעסה נורא כי זה לא פייר! כי אם מרחיקים גפרורים מאש, בשביל מה עשו אותם גפרורים? 

יש לי קטע של הפרעת קשב

כשהשיחה מעניינת

אני יכולה להשאיר שאלה באוויר

חוט פרום של מחשבה

אחר כך אני חוזרת וקושרת קצוות

זה עובד רק עם מי שמופרע בעצמו

אבל בין כה וכה אלה השיחות הכי טובות

הבעיה עם פנטזיות לא ממומשות

שעכשיו יש לי מלא חוטים פרומים בגוף

ואף אחד מופרע מספיק להבין איך לקשור

(כי רק עכשיו שמתי לב שעוד רגע נגמר החודש חינם או מה שזה לא היה, ואני בתאדם ויזואלית אז אנצל את ההזדמנות לקצת תמונות)

הקטנה שלא מרשה לעצמה להיות קטנה

מתגעגעת לזאב שלא מרשה לעצמו להיות זאב

או אולי לאיך שזה הרגיש,

(זה מה שהוא אומר)

כשלרגע קצר היה מותר להיות הכל.

שואלים אותי בכותרת עם שלושה סימני שאלה "כמה את צריכה?" 

צועקים עליי שאתם מחפשים נשלטת צייתנית

ואני חושבת

שאם הייתם טורחים לקרוא בין השורות (ואת השורות) שלי

שאני מניחה כאן בדיוק בשביל זה.

הייתם יודעים שמאוד. מאוד. שיש לי חור בבטן מרוב צורך. 

שאני קמה צריכה כל יום והולכת לישון צריכה עוד יותר.

אבל לא טרחתם לקרוא ואתם שולחים לי קורות חיים

כותבים על תקשורת ואז שולחים שוב ושוב את אותה הודעה כשאני לא עונה

מילות ציווי. וחוזים מנוסחים עם תנאים עוד לפני שהחלפנו מילה.

קוראים לי בשמות של חיבה ושייכות.

ולפעמים בא לי לשאול אתכם - תגידו, זה עובד על מישהי?

כמה צמאה צריכה להיות נשלטת (שהיא אשה, שהיא אדם) במדבר

בשביל לאכול חול ולדמיין שהוא מים?

בבקשה תהיה חכם מספיק (כמו שאני יודעת שאתה) להבין שלהזמין אותך ללב שלי לא הייתה חולשה

נכון, נכנסת והשארת את הדלת פתוחה. אני לא מגינה עלייך, זה באמת היה מאוד לא מנומס. אבל הרבה פחדים היו צריכים להתאוורר משם.

בבקשה אל תחשוב עליי לרעה שהשארתי מקום לאולי. ואם אתה יכול, אל תחשוב עליי לרעה שאכפת לי מה אתה חושב עליי.

שהייתי מוכנה להיות שלך במובן מסוים למרות שידעתי שלא תהיה שלי. לרגע לא חשבתי אחרת וזה אף פעם לא היה ויתור. תמיד רצון. אני יודעת שקשה להבין. אולי זה קטע של נשלטות. אולי סתם אני.

שלא הצלחתי לעבור הלאה בקלילות, להעלם בענן פאסון ולתת לך להתחרט, לדרוש את כבודי או לשנוא אותך. זה לא כי אני לא שומרת עליי, אני פשוט מעדיפה לחיות מלהיות חכמה.

בבקשה תהיה מספיק רגיש (כמו שאני יודעת שאתה) להבין למה ידעתי שאין בלמים ובכל זאת עליתי על רכבת ההרים. הלב (והראש) שלי היו מספיק חכמים לסמוך עלייך. לסמוך עליי. הם צדקו.

ידעתי שאתה מסוכן. לי. זה אף פעם לא היה צורך כללי, תמיד הכי ספציפי בעולם. ביקשתי מילים ובאת, הזאב עם המילים הכי חדות.

צללת איתי. הפתעת אותי. לא הרבה אנשים נושמים בעומקים שלי. עוד סיבה להאחז באולי, די לבד פה.

ידעתי שזה מפחיד אותך, לשחרר את הבלמים, ידעתי שהגעת לקו, שנגמר לך האוויר. לא רציתי, סירבתי לראות אבל ראיתי. רציתי עוד מהמילים, ממך, בשבילי, אני מודה.

אז ניסיתי. זה לא היה חלש בעיני, לנסות. אין לי עניין להיות חזקה מולך, ראית אותי כבר. לגמרי. אתה יודע. זה לא חלש בעיני לאהוב אותך למרות הכל. לא בקטע הוליוודי. אותך, כפשוטו. 

ידעתי שלא נישאר. ידעתי שזה הולך להיות קשה, אחרי. לכל אדם כוכב אחד בשמיים ותולעת אחת באדמה* ובזמן הקצר שהיינו, נגעתי בשניהם.

ואתמול ידעתי במיוחד. אז הרשיתי לעצמי לגנוב חיבוקים לדרך. להסתכל לך בעיניים. להסתכל עלייך. אני קצת מקווה שראית בעיניים שלי שאתה יפה, יותר מסך כל המילים.


*מילים גנובות שאבד להן הקרדיט, סליחה.

רק התחלנו לדבר?

אל תקרא לי קטנה.
אל תקרא לי בובה.
אל תקרא לי אפרוחית.

זה לא שלך. 
אני לא שלך. 

זאת הדרך הכי טובה לוודא שגם לא אהיה. 

לזאב שלא היה שלי.

התחלה - דצמבר 23

(עשר) 

על קצה הספה במושב בתוך טטריס מאובק של ארגזים אתה לא קורא את החדר, בכלל.
מילים קופצות, תופסת את עצמי מחייכת, לוקחת נשימה עמוקה ונוסעת לעיר לנקות.

מתחת להמון שמיים, במרפסת של בית ריק. מסמיקה ממך, כל פעם עוד.
ממפה לך איך הסומק יורד מהלחיים, לעצמות הבריח. ממשיך מבית החזה למטה עד לפטמות.
אתה שואל אם הן מאדימות. אני מצטמררת מההמבט שלך.

אתה מבין מה שאני יודעת מהצהריים.

כן.

(תשע)

תנועה (מנטלית) מומרת לחיכוך (מילים)
מתלקחת לבערה
משנה את מצב הצבירה שלי ממוצק לנוזל
וחוזר חלילה

אתה כותב. לי. 
חמישה משפטים
26 מילים
יד אחת
והגוף שלי מתמסר
בשנייה
ברעידות
בהפתעה
אני נושמת מהר
הדופק שלי משתולל
מילים!
יד אחת שלך על הצוואר
השנייה מרפרפת על הבטן
אני מרגישה הכל, חם וחד.
אתה אומר לי לנשום
לנשום.
מעשר אחורה, לאט
להרגע.
אני בטוחה שאמס,
אבל זה עובד.

אני אוהבת להקשיב לך.
אני אוהבת להקשיב. לך.

(שמונה)

ברקים ורעמים ולפני שאני מפחדת, כותב לי יד חמה
מטיילת בשבילים שהשאירו טיפות, תלמים של עונג
אתה מקשיב לי (נושמת בדרך למעלה)
___

אתה מאחוריי.
מילים מלטפות לי את הגב.
ואין בי אף טיפת אוויר
שלא לוחשת את השם שלך.
___

מראה

לדעת שאני מחרמנת אותך - מחרמן אותי.
לדעת שלדעת את זה שאני מתחרמנת ממך, מחרמן אותך - עוד יותר מחרמן אותי.

עוררתי תגובה, לכן אני קיימת. וגם אתה.
כמה רפלקטורים צריך בשביל להחליף נורה?
___

לפני שהעיניים נפקחות, הכל נוגע בי
התעוררתי מלחלום את הידיים שלך
מחליפה אותן בשלי

פחד גבהים של הנפש
קצוות של חוטים
אתה מאבד פוקוס ועונה לי

אני שותקת חמש דקות בכתב
ואז עוד כמה בהקלטה
...

(שבע)

מרוב ציפיות לא הצלחנו להתחבק
הן תפסו את כל המקום ויצא מוזר
אבל מוזר חמוד, ומצחיק ונעים
והשיחה, והיא ואתה
ושניכם
אני שוקעת בזה והמתח משתחרר

עד שהרגל שלך מחפשת את שלי מתחת לשולחן, העיניים שלך את שלי, מעל
ואני חייבת להסיט את המבט ולהחזיק חזק בריאות את האוויר
שמנסה לברוח ממני באנחה
להחזיק חזק את הגוף, שלא אכפת לו בכלל
מסעדה שמסעדה
אנשים
שיראו

אני רוצה שתזיין אותי
ככה, על השולחן
באמצע הכל
הידיים שלך עליי
שלי עליה ו-

בורחת להסדיר נשימה

(טלפון שנשכח בשרותים בפיזור נפש במערכה הראשונה)

נשיקות וצחוק
הפתעות טובות

כשאתה סופר אחורה הגוף שלי נמס
רק (המבט/) הקיר מחזיק אותי
אני, אתם, השתקפויות

סיגריה.

תופסת את עצמי מחייכת
לוקחת נשימה עמוקה
ונוסעת למושב לנקות.
___

כמו בסרט איטלקי

אתה מתיישב ולוקח ספר מהמדף
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב שחם לי.

(שש)

[היזהרי]
שני אפרוחים משחקים באש.
בוקר טוב, בבקשה, לילה טוב.
שנינו יודעים שבסוף אתה תחליט, אדוני.

אני כבר מזהה בגוף את הרגע שהאישונים מתרחבים.
___

כל הפילוסופיה בעולם לא הכינה אותי לרגע שהגוף שלי מציית על דעת עצמו.
מבט אחד. הבנתי (מה עשיתי) רק שנייה אחרי,
על הברכיים. לצדך. מסמיקה בשקט, כאילו שקועה במשהו אחר.
המגע הקטן שמאשר מהדהד בעמוד השדרה שלי שעות אחרי.
אתה מסתכל עליי כאילו אתה רוצה לאכול אותי.

אני רוצה הכל,
אתם צריכים ללכת.
___

בבית, כשאני מדליקה את האור בחדר ומתיישבת על המיטה
אני לא חושבת על איך שהסתכלת עליי, לא על מה שזה עשה לי בגוף. לא על היד שלך מרחפת על הגב שלי.
אני בטח לא חושבת על כמה אהבת שראו. כמה אני אהבתי שראו. שאני מקשיבה. לך.
אני לא גומרת מהר וחזק, בצעקה, מתוחה על המיטה, עדיין בבגדים.
אני לא נזכרת בזה ורועדת, עדיין, מדי פעם.
אני לא לוקחת נשימה מול המסך, להרגע, כל פעם שאתה כותב משהו שמהדהד את המבט שהוריד אותי מולך לברכיים בלי מילה.
אני בטח לא נרטבת רק מלחשוב על זה, ממש עכשיו, כשאני כותבת את השורה הזאת. אני לא בזמן הווה.

אני לא נרדמת.
משהו לא בסדר.
___

(‏ניסיון זה עוד שם שאנחנו נותנים לטעויות שלנו)

הדבר הכי גרוע בלחכות למפח נפש, בתחושה התמידית שמשהו לא בסדר ולא מספרים לי - זאת השקיעה הקטנה, ה'ידעתי' העצוב, כשזה נכון.

שבוע שלם לא היה לי נוח. כל הבית החדש שלי מלא זכוכיות. בתוך הספרים, על השיש במטבח. קטנות ועוקצות. לא מצאתי את ההשתקפות שלי בשום חלון. ברגע של חוסר תשומת לב החלקתי ונחתתי ישר על הברך. שכחתי איך נושמים מרוב שזה כאב. עכשיו יותר טוב, תודה. רוב הזמן זה כלום, רק מכה יבשה. עד שאני נשענת עליה בטעות ולשנייה חדה, שוכחת לנשום. 

לפעמים זה מרגיש כמו תזכורת. רוב הזמן זה כלום. אני רק צריכה להזהר.

<אחר כך אני אשכח ואחזור להגיד שאני מסרבת לשמור על הלב ושישבר וזה בסדר כי זה אומר שאני חיה.>

___

(חמש) 

אלקטרומגנט.

בכל הטקסטים האלה אני כותבת את הלב, את הגוף.
אבל בזמן שכל זה קורה, במציאות, החיים שלי מתהפכים.
כל מה שחשבתי שהוא אני, שלי, מופשט ממני פעם אחרי פעם.
אתה לא מבין עד כמה אתה מחזיק אותי. השיחות שלנו הן אוויר.
___

נעלמת, מתנזרת. וחוזרת. 
השיחה טובה לנו, 
אנחנו נזהרים שבועיים. מאוד.
מתעלמים מהזמזום שברקע.

אני חולמת עלייך. 
אני לא יודעת להסתיר ממך.
___

< זה באמת בסדר. אני באמת חיה. >

הלב שלי יורה לכל הכיוונים כמו כדור מראות

>>
כתבתי פעם, לפני:

בחוץ סופת רעמים
גם בפנים
עוד פעם, מפורש.
שש ידיים
שלוש נשימות
מיטה אחת
פנטזיה של אנרכיסטית
הרמוניה בלי היררכיה
רעם מתגלגל
>>

___

(אמרת ש)
היה לי בעיניים מבט של שנייה לפני שקופצים מצוק.
___

ובמציאות

זה הרגיש אחרת
זה הרגיש אחרת
(כל כך טוב)
לא היה אוויר
ולא היה כלום
הכל מסביב נעלם

חלק ממני, נקרא לו קול ההגיון
צעק עליי לברוח
כמו שממית, לשחרר את הזנב
כי זה לא יגמר טוב
שאם אתן את זה
זה יהיה לגמרי שלך
ורציתי.
לשקוע, להבלע, להכנע.

(ומה שלא הבנתי אז: זה כבר שלך, אחרת זה לא היה מפחיד)

והפעם זו אני ששאלתי את עצמי -
את מבינה? תעמדי בזה?
ועונה -
רגע של ריחוף אמיתי שווה הכל.
>

קפצתי.

משהו שידעתי שיקרה - קרה.

זה היה ידוע, אז זה טוב.
אבל,

להרגיש זה מפחיד.
יותר מהכל.
שכחתי.
___

כשאתה מסתכל
אני רוצה להתפשט
בשבילך
שזה כמו להתפשט
אבל עם צמרמורת
להתהפך על הגב
לתת את הבטן
לתת לך ל...
וחשבתי כבר ש...
לא יודעת מה חשבתי
היה שבוע
וגם השבוע לפניו
בכל זאת סוף העולם
רק רקדנו על הקו קצת היום
וכבר
אוף
אני רוצה
כל כך שלא אצליח לישון
אני רוצה לרקוד
בשבילך
ובטוח אתה שומע כבר
מהשורות
שאין לי אוויר.
___

שלושה.
סימני.
שאלה.

מי???

ואני
נשברת, נמתחת, גונחת
אתה! אתה! אתה, אדוני!
___

עוד לא הבנתי למה אני רוצה דברים שלא דמיינתי בכלל. לתת לך שליטה כמו שלא נתתי. ומישהו יהיה הגוף אבל אתה תחליט, תגיד לו בדיוק מה לעשות לי ואיך ותראה הכל, תגיד לי לספר לך בדיוק, בפרטים, איך זה מרגיש. תבקש ממני לנשום בשבילך, ככה, בניסוח הזה. תבקש. ואני אציית, אני רוצה, לציית. ככה, בניסוח הזה. תראה אותי מתפרקת לאט, נמסה על הזין שלו, רועדת, תחזיק את העיניים שלי ותדע שזה ממך, שלך. תגיד לי לא לזוז, רק להרגיש, ותדבר אליי, תגיד לי לנשום. תגיד לי לנשום בשבילך. תספור איתי מעשר אחורה ותשמע בקול שלי הכל, תשמע אותי מתפרקת מרוב שאני רוצה, תגיד לי לעצום עיניים ותדבר אליי, ותהיה פה, כשאני רוכבת על הזין שלו, וזה יהיה הזין שלך
___

(ארבע)

שממית

איך הכל כל כך מסוכן
ואני כל כך רגועה?

אם חשבת שאני שלך,
אתה צודק.
אם נראה שאוהבת,
ראית נכון.

אם תפחד
להחזיק
כשתסתכל לתוך היד שלך,
במקום הלב שלי,
תמצא זנב.

___

הדיבור הישן
איפה שהאינטואיציה נגמרת
החרדה מתחילה
שינו את החוקים ואני שוב יותר מדי
חטאתי, אשמתי, פשעתי
הרגשתי, אהבתי

שוב אני לא בטוחה
איפה אני נגמרת והשבר מתחיל
ושוב אני לא בטוחה

מערבולת אוויר
הכל אלים וכואב
בוכה יומיים שלמים.
הולכת לעזאזל, חוזרת.
ומרפה.

(לקום, קפה, אוכל, מים, סיגריה)
___


חשבתי שנרגע ופתאום השבוע זה כבר היום הרביעי שאני חולמת עלייך(?על החוסר?). בחלום אני על הברכיים. העיניים שלי מכוסות. ידיים מאחורי הגב. לא קשורות. לדעת שאני ככה בשבילך, מאחורי הגב. זה מספיק כדי לא לזוז. זה המון. החלום הוא תחושה פיזית. אני מחכה הרבה זמן. זה כואב. הברכיים שלי בנקודת המגע עם הרצפה, הצוואר, השרירים בגב, הידיים שמתוחות אחורה. מחכה ומרגישה אותך בחדר, לא מצליחה למקם. כאב וחשמל והמבט שלך עליי והידיעה שאתה מרגיש את זה כמוני. שגם אתה מסוחרר. שהפליאה מזה שאני עדיין שם, מחכה, מרתיחה לך את הדם. שעומד לך הזין ממני. אני רוצה להתחנן שתיגע בי, שתגיד משהו. אבל מתאפקת. איכשהו, אני יודעת שאני מחליטה לחכות. אני לא מבקשת. שם אני מתעוררת. בלי אוויר. מנסה למשוך עוד רגע עם עיניים עצומות לפני שהעצב מעיר אותי. בחלק מהפעמים זה עובד. או שאני גומרת או שאני בוכה. לפעמים שניהם.

___

(לקום, קפה, אוכל, מים, סיגריה)

וידוי.
כשטוב לי
אני רצה בלי להסתכל על הרצפה
כבר שברתי את כל העצמות בלב לפחות פעמיים השנה.

(שלוש)
...
(שתיים)
...
(אחת)

סוף? אפריל 24

בוחן מציאות.
(אין דבר כזה טריפ רע)

אני אוהבת צלקות.
לב הוא כלי עבודה.
אין חרטות.
...

"

בוקר טוב אדוני 😄 טוב, אני אחרי לילה של עבודה ... השעה תשע ורבע, אבל... ביקשת ממני משהו... ואני חייבת להודות ש.. שרק המחשבה ש, לא יודעת. להכנס למיטה למרות שלא יודעת אם זה בהכרח הדבר שהייתי עושה עכשיו אם לא היית מבקש אבל אני עושה את זה כי ביקשת.. או אמרת, בעצם... כדי ש (נשימה) כדי שכשתקום ....... אז ... ש (..........) אתה יודע, אני אף פעם לא צריכה, אם ... אם בא לי לרקוד, בזמן האחרון, אני אף פעם לא צריכה ללכת רחוק, מספיק לקרוא את השיחות שלנו... אני מתה על זה, לעבור על זה וממש... לשמוע איך אני מתפרקת מכל דבר שאתה כותב, איך יש לפעמים את השורה הזאת ש...... שממש (..........) שממש עושה לי צמרמורת. וכשכתבת אתמול את הקטע הזה ש... לפעמים אתה חושב שאני נותנת לעיניים שלי להתגלגל רק כדי שתאפס אותי (...) אני לא בטוחה שאני יודעת לענות לזה... יכולה להיות שזה קצת נכון. זתומרת, זה לא שאני עושה את זה בכוונה כדי.. אני לא , אבל... יכול להיות שהגוף שלי גם רוצה ש.. שתאפס אותי. כשדיברנו על זה אתמול והרגשתי את הטון משתנה... זה ממש מוזר.. לפעמים... לפעמים אני פשוט רוצה שתכאיב לי, לפעמים זה בלי קונטקסט. שתסתכל עליי מתפתלת. ש.. שתדחף. שתדחף את הגבול... עד ש... עד שאני אחשוב לשנייה שאולי אני לא יכולה יותר אבל. (.....) הסתבכתי בשמיכה... פאק.. (צוחקת) אני מנסה לחשוב על מה אני חושבת, מכיר את זה כשאתה מנסה לתפוס זנב של מחשבה? (...) נראה לי שעוד פעם חשבתי על היום ההוא, כי דיברנו על זה אתמול, אני חושבת לפעמים מה... מה זה היה זה כל כך.. זה היה כל כך חזק, כשישבתי לידך (...) פאק ... כאילו... ישבתי *לידך* בסיטואציה הזאת, על הברכיים.. וכולם ראו גם, כל פעם שאנחנו מדברים על זה, שאמרת ש.. שרצית לזיין אותי באמצע החדר ואז אני חושבת על איך זה היה יכול להיות.. כמו אז כשרצית הם יראו שהאצבעות שלך בתוכי (...) ושהם יראו ש... ש.. שרק אתה, שאתה מוציא ממני את הקולות האלה ושאתה מחרפן אותי, אז כשאני חושבת על זה... אני חושבת איך זה היה מרגיש אם היית מזיין אותי שם מול כל האנשים האלה, איך זה ירגיש... ו.. (...........) איך...ש... פאק אדוני, פאק... אני (.................) ו... (...) ו.. איך.. ש... (.........) פאק אדוני... פאק...  (.....) אדוני אדוני אדוני פאק אתה שומע? אתה שומע מה רק לחשוב על זה עשה לי... לחשוב... או פאק... לחשוב עלייך מכופף אותי על משהו ו.... מזיין אותי... עד ש... עד ש... וכל פעם... כל פעם... כל פעם שאני קרובה לגמור... אתה עוצר ו... אתה עוצר... וזה רק.. הרבה יותר, הרבה יותר חזק ו... אני... אני מדמיינת איך... איך איך... (........) או פאק אדוני פאק אדוני אני מרגישה את הזי(ן שלך)... אני מרגישה את הזין שלך... אני מרגישה אותך בתוכי.. אני מרגישה את הגוף שלי רוקד.. רוקד בשבילך.. פאק. פאק וואו... פאק אדוני אדוני אדוני כן... ככה.. ככה.. כן.. אל תפסיק, בבקשה... אל תפסיק... אל תפסיק.. הו פאק... פאק איך הייתי רוצה שתתן לי סטירה, הו פאק... איך הייתי רוצה לראות את ... לראות... לראות... לראות אותך מסתכל עליי כמו ביום ההוא... מסתכל עליי... כאילו אתה רוצה לאכול אותי... אני לא יכולה... פאק זה טוב זה טוב זה טוב זה טוב... פאק... (............) פאק... כמה שאני רטובה... כמה שאני רטובה רק מ... כמה שאני רטובה ממך... כמה שאני רטובה רק מ... לחשוב.. לחשוב.. לחשוב על (.......) (צוחקת) אני לא מאמינה שאני ככה רק מ... רק כי... (....) כי אתה אמרת... כי אתה אמרת.. שאני... (.....) שאני אגמור עכשיו רק כי... כי... כי אתה רצית... כי אתה... (....) פאק זה כל כך... זה טוב... זה טוב... זה טוב... אדוני... זה טוב... (.........) פאק כן... הכנסתי... שתי אצבעות ו... (..........) או פאק פאק פאק....

"

מהטווסית הקטנה,
שהייתה קצת שלך למרות הכל.