תעני לי.
היזהרי, כי לפעמים כשאני צריכה אני שוכחת לשאול, שוכחת לבדוק. שוכחת לנשום.
מה את צריכה?
עונה לפני שהספקתי לחשוב
(היזהרי)
מהססת, מדייקת, מספרת איך זה מרגיש.
אתה מקשיב.
(לנשום)
האוויר מלא אדים של בנזין
קצת ממסטל ומאוד דליק
מסוכן.
אתה אומר לי למה, איך ומה.
(לנשום)
מה אני צריכה?
וכשהתשובה נטווית לי בראש
והגפרור מטייל לי בגוף
אני מחזיקה את עצמי בכח
על קצה הספה,
על קצה המחשבה, לא לשקוע
פוטנציאל של פיצוץ
(לנשום)
היזהרי, כי לפעמים כשאני צריכה אני רצה בלי להסתכל על הרצפה וכבר שברתי את כל העצמות בלב לפחות פעמיים השנה.
את מבינה?
תעמדי בזה?
עכשיו אתה נזהר.
תמשיכי.
(לנשוף) משחררת נצרות ושוקעת אחורה לספה, לסיפור. קודם הגוף ואז המילים. הכל קצת מעורפל, קצת ממסטל, מאוד חם, מסוכן. הגפרור מטייל לי בגוף, על העור. אני נושמת מהר. זה נעים. יותר מנעים (מה אני צריכה?) שתי ידיים, אחת על הצוואר, לא לוחצת, מחזיקה. השנייה בין הרגליים, מגבירה את האש במעגל איטי, אסור לי להתפרק (מאיפה זה בא תמיד) אז מתרכזת בנשימות (אוטוקורקט פרויד: במשימות)
(פעם אמרתי לחובש כשדיברנו על קושי לשחרר ביצירה שבא מתוך צורך בשליטה שבא מטראומה: כשאתה בסכנה להאחז בשליטה זאת הדרך היחידה לחיות, כשאתה לא בסכנה זאת הדרך הכי טובה לא לחיות. אי אפשר לזוז בלי לשחרר, אי אפשר לחיות בלי לזוז. נשאר רק לחשב כמה אנחנו מוכנים להסתכן. איחלתי לחייל בהצלחה)
(אני צריכה שיחזיקו אותי)
(אני צריכה לדעת שאני בטוחה)
(אני צריכה להבין שזה בסדר שאין דבר כזה)
תמשיכי.
קשה לי לתאר את זה בדיעבד, או להבין, איך אני לבד על הספה, מילים כתובות נוגעות בי ומחשבה מביאה אותי כל כך קרוב לקצה, כשאתמול כתבתי על אמיתי ולא אמיתי. מה אמיתי? אולי רק מה שאני מרשה לעצמי לחוות. הגוף שלי, שמפרפר עכשיו מעונג של ידיים דמיוניות, בהחלט אמיתי.
כמה את רטובה עכשיו?
כאילו שכחתי שקיימת האפשרות, אני נושמת רגע ומחליקה אצבע לאט. נוטפת. פאק. לא להמשיך לגעת דורש את כל כוח הרצון שלי.
תבקשי רשות לגעת בעצמך.
אני מבקשת.
אתה מסרב.
וזה היה ידוע, אז זה טוב.
משהו שהיה אמור לקרות קרה.
לוקחת עוד כמה נשימות להרגע, בכל זאת. הגוף עדיין מזמזם חשמל במתח שהולך ונרגע. חוזרת לאריזות. תרגיל באיפוק.
דצמבר 23 ושוב עכשיו - מוקדש לזוג החתולים ❤️
תודה שלימדתם אותי לדבר את הטריגרים שלי,
במבט לאחור מעריכה את זה אפילו יותר.
אפרוחית.